<h1>תוספות מהר"ם מרוטנבורג על יבמות</h1>
<h2>דף ה:</h2>
תימה דהכא מפיק דחייה מגדילים, ובפרק שני נזירים [נזיר נ"ח ע"א] קאמר ומאן דמפיק ליה מראשו אמאי לא נפקא ליה מגדילים, ומתרץ אי מגדילים הוה אמינא לכדרבא. וי"ל דתרוייהו צריכי, דאי מגדילים הייתי אומר גדילים לכדרבא. ואי מראשו הייתי אומר מה לראשו שכן לאו שאינו שוה בכל. אבל עתה דנפקא לן מראשו לאו שאינו שוה בכל, מעתה נוקי גדילים לכל לאו, אפילו (שאינו) שוה בכל. ובחנם דחקו עצמם, כי פרק שני נזירים יש שתי ברייתות, איכא דמפיק ליה מראשו, וההוא נפקא ליה דחייה מגדילים. אבל הכא לר' ישמעאל קיימינן, ואפשר דסבירא ליה דגדילים לכדרבא, ומזקנו נפקא דעשה דוחה לא תעשה ועשה. וכן משמע התם בהדיא. נראה לי. וא"ת אמאי לא נפקא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מנדרים ונדבות דאין קרבין בי"ט [ביצה י"ט ע"א], למאן דסבירא ליה [שבת כ"ה ע"א] די"ט הוי לאו [ועשה]. וי"ל דאיכא למיפרך מה לנדרים דאפשר לעשותם למחר.
[עד שיהא שוע טווי ונוז. י"מ שוע לבדו וטווי לבדו. ונוז] כלומר שיהא ארוג ביחד. ואי אפשר לומר כן, מדאמ' בנדה פ' האשה [ס"א ע"ב] האי מאן דאבד כיתנא בגלימיה ולא ידע אי נתקיה אי לאו שפיר דמי, דספיקא דרבנן הוא, דמדאורייתא בעינן שוע וטוי ונוז. ואי כפירוש רש"י והלא הוא ארוג עמו. ומפרש ר"ת [ספר הישר סי' תש"נ] שוע לבדו, וטוי לבד, ונוז רוצה לומר (משזר) [שזור], מגזרת נלוז. והשתא ניחא שפיר ההיא דנדה כיון שאינו [שזור]. ומכל מקום ניחא דמשכחת כלאים, דנהי דאינו רגילות שיהיו החוטין שזורין, מכל מקום בשיפולי הטלית יש שפה שהוא שזור.
כולהו משעטנז נפקי. פירוש רש"י, דאי להפנאה ליכתוב כלאים. וקשיא דאם כן אימא כולה לשוע טוי ונוז הוא דאתא, ואכתי הפנאה מנלן. לכן פירש ר"ח כולהו, פירוש תוכף תכיפה אחת ושוע טוי ונוז, משעטנז. דאי לתוכף תכיפה אחת, לא ליכתוב אלא כלאים. ואי לשוע וטוי ונוז, ליכתוב בהדיא שוע וטוי ונוז. ולי נראה כפירוש רש"י, דאי כולה להכי הוא דאתא, לא יאמר שעטנז בהעלאה, ותיתי מקל וחומר דלבישה. ומה התם לבישה דנפישא הנייתה עד שיהא שוע טוי ונוז, העלאה לא כל שכן. אלא שמע מינה דלדחיה נמי אתא. והשתא ניחא דהוצרך שעטנז בהעלאה. שהוא מגלה לנו דצמר ופשתים דלבישה רוצה לומר צמר ופשתים אפילו על ידי דחייה. כדקאמר לעיל [ד' ע"ב], אם כן לא יאמר בלבישה, ותיתי שעטנז שעטנז מהעלאה. נראה לי.
לא תעשה שיש בו כרת מנלן דדחי. וא"ת אי ל"ת שיש בו כרת דחי כ"ש לאו [גרידא] ואם כן גדילים וראשו למה לי. וי"ל דאיצטריך ראשו להקפת הראש וגדילים לכי דוקיא דרבא.
מה לפסח שכן כרת. תימה לימא כמו כן מה למילה שכן כרת. וי"ל דלמילה בזמנה אין כרת לאב, אם אינו מל הבן, דאין כרת אלא לגדול שאינו רוצה למול. והאי דפריך בסמוך מה למילה שכן בכרת, רוצה לומר שכן שם מילה בכרת. ובמה הצד פרכינן פירכא כל דהו.
סד"א תיתי מכיבוד [אב] ואם דתניא יכול אם אמר לו אביו וכו' ת"ל את שבתותי תשמרו. והכי פירוש[ו], אע"פ שציויתי לכם אביו ואמו תיראו מכל מקום שבתותי תשמרו. וא"ת אימא דאע"ג דשבתותי תשמרו מכל מקום אביו ואמו תיראו. וי"ל דאם כן לישתוק קרא מאני ה', מדקאמר אני ה' בא לומר מוראי יהיה על מוראכם. וא"ת אי בעלמא דחי, פסח ותמיד ומילה למה לי, נאמר מהכא דדחי, דמדאיצטריך הכא לומר דלא דחי ש"מ הא בעלמא כמו גבי פסח ומילה ודאי דחי. וי"ל דהא לא הוה קרינן בעלמא, כיון דהוי מילי דשבת דכוותיה. והקשה הקדוש [מדרוש], מאי קאמר יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה, פירוש אי לאו שבתותי תשמרו, דמשמע דאי לאו שבתותי תשמרו הוה אמינא דדחי. אדרבה אם לא היה שבתותי תשמרו, מסברא הוה אמינא דלא דחי, ואפילו בלא תעשה גרידא בעי למימר דלא דחי כל כמה דלא אשכחן בהדיא דדחי. ותירץ דהאי יכול אינו רק כלומר בעלמא, והכי פירושו הרואה פשטיה דקרא הוא סבור שיהא כיבוד אב ואם דוחה שבת ואומר בלבו יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת, וכדי לדבר לשון צח נקט האי לישנא. אי נמי תירץ רבינו יוסף קלצון דהכי קאמר, יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת, ונידרוש עליה להיתירא מכאן, ומפיק דכיבוד אב ואם לא דחי שבת, וה"ה דעליה לאיסורא, דאי להיתירא לישתוק מעליה ומסברא הוה אמינא דכיון דהכא לא דחי ש"מ הא בעלמא דחי. וא"ת כיון שרוצה ללמוד מכאן הא בעלמא דחי, אם כן ליגמור כמו כן דעשה דוחה לא תעשה ועשה, ונימרה מדאיצטריך הכא לומר דלא דחי ש"מ הא בעלמא דחי דכוותיה. וי"ל דה"א שאני כיבוד דעשה דידיה אלים ומשוי עשה כמאן דליתיה. אבל בעלמא אימא לא [דחי]. וא"ת א"כ דלגבי לא תעשה דכרת נימא הכי, והיאך הוא מוכיח מכאן דעליה איצטריך משום דדחינן, דאי לאו עליה הוה אמינא דבעלמא דחי. לא היא, דאפילו אם היה כך דבכאן דחי מכל מקום בעלמא לא הוה אמינא דדחי, דשאני התם גבי כיבוד משום הכי דחי משום דהוקש כבודו לכבוד המקום. וי"ל דנהי דאמרינן האי סברא הני מילי לגבי לא תעשה ועשה, משום דמאי טעמא אמרינן בעלמא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה משום דאמרינן מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה, והכא גבי כיבוד אלים ואלים אבל לגבי לא תעשה שיש בו כרת משום דהוקש כבודו אין לומר בשביל כך [שידחה] לא תעשה שיש בו כרת, דלגבי האי לא אלים כל כך.
ותימה להר"ם זצ"ל לא יכתוב שבתותי לומר הא בעלמא דחי, ולא יצטרך עליה. וי"ל דאיצטריך עליה לומר כאן לא דחי הא בעלמא דחי. מיהו קשיא לקמן דמסיק דלא דחי לא כאן ולא בעלמא, יקשה לך לישתוק מעליה. ותירץ הר"ם דבלאו הכי איצטריך עליה להתיר צרה שלא במקום מצוה. אבל קשה להר"ם, אכתי לישתוק משבתותי ולא ליכתוב אלא עליה, ומעליה תיפוק לן צרות. ואין לומר אי לאו שבתותי הוה מדריש עליה להיתירא, דאם כן פסח ותמיד ומילה למה לי ליגמר מהכא דדחי. וי"ל דשמא הייתי אומר שאני לאוי שבת דחמירי. אבל קשה, דמשמע דלא צריכינן לחלק בין לאוי דשבת ללאוי דעלמא אלא כי מוקימנא ליה בלאו דמחמר, אבל כי מוקימנא בשחוט לי בשל לי, כדקס"ד השתא, לא צריכינן להאי סברא. ועוד קשה, דהא היינו יכולין ללמוד שפיר פסח ותמיד ומילה להיתירא, דהא אי ילפינן דעליה להיתירא אם כן כלתו נמי להיתירא שהיא כמו כן מן חמש עשר עריות. וכיון שכלתו בסקילה ואפילו הכי הוא דוחה, מה לי איסור סקילה של העריות מה לי איסור סקילה של שבת. ואין לומר דשאני חילול שבת שהיא עבירה גדולה כדאמרינן כל המחלל שבת כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. דלכאורה אין לחלק בין שבת לעלמא אלא כי מוקמינא ליה בלאו דמחמר. לכן נראה לומר, דכיון דבלאו הכי אינו נשאר כן, אי מצי למימר ליה וליטעמיך אין לחוש בזה, דבכמה מקומות בתלמוד (ש)היה יכול לאומרו ואינו אומר אותו. כן נראה להר"ם.
וא"ת מנלן דעליה בא לומר לגלויי איסורא בעלמא ושבתותי לגופיה, אימא איפכא ויהיה עליה להיתירא. וי"ל דאי עליה להיתירא לישתוק משבתותי תשמרו. וא"ת דילמא אי הוה שתיק משבתותי הייתי לומד כמו כן איסור שבת להיתירא, שהייתי לומד מעליה דהוי להיתירא. וי"ל דאפילו הייתי לומד בעלמא להיתירא מכל מקום לגבי שבת לא הייתי לומדו, דלא הוה אמינא אלא איסור כרת דכוותיה. תדע שכן הוא, שאם לא כן כי פריך לקמן [ח' ע"ב] ואימא עליה להיתירא אמאי לא הקשה אם כן פסח ותמיד ומילה למה לי. אלא ודאי אפילו הייתי לומד דחיה מעליה לא הוה ילפינן אלא דוקא דכוותיה דהוי איסור כרת. מיהו נראה לי דאין בזה ראיה כל כך כדפרישית, דכיון שהיינו לומדים בכאן היתירא אפילו בכלתו הוא הדין איסור שבת, כיון דאידי ואידי איסור סקילה. ואי משום דשאני שבת שחמור, לכאורה לא צריכינן להאי סברא אלא כי מוקמינן ליה בלאו דמחמר, כמו שפירש הר"ם לעיל. ונהי דמקשה לקמן אימא עליה להיתירא, היינו למאי דמסקינן דמיירי בלאו דמחמר. ואם היינו אומרים שיש לחלק בין שבת לעלמא לגבי איסור סקילה היה מתיישב, ודלא כפירוש הר"ם. ונהי דלא צריכינן לחלק בין לאוי דשבת ללאוי דעלמא אלא כי מוקמינן ליה בלאו דמחמר, לגבי איסור סקילה יש לחלק. ותו לא מידי.
<h2>דף ו.</h2>
אלא דקיימא לן בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמור מהכא דלא דחי. תימה דלעיל [ה' ע"ב] קאמר תלמודא טעמא דכתב רחמנא תשמרו הא לאו הכי דחי, ואמאי לא ילפינן מהכא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כדאמרינן הכא. וי"ל דכיון דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מסברא, כי כתביה ש"מ לגלויי דלהיתירא בעלמא כתביה, דאם לא כן לישתוק מיניה ומסברא הוה אמינא דלא דחי. אבל הכא דאי לא כתב קרא הוה אמינא מסברא דדחי, כי כתביה למילף בעלמא כתביה. וא"ת נילף מכאן דעשה דוחה ל"ת ועשה, דהא בשבת איכא לא תעשה ועשה וביום השביעי תשבות [שמות כ"ג]. וי"ל דעשה דכיבוד משוה העשה כמאן דליתיה. עוד י"ל דודאי במחמר ליכא אלא ל"ת, דלא הוקשה מלאכת בהמה למלאכת אדם אלא למאי דכתיב בקרא בהדיא לא תעשה כל מלאכה, אבל בענין אחר לא. ופשטיה דקרא דביום השביעי תשבות לא מיירי אלא בחרישה וזריעה, ופשטיה דקרא דלמען ינוח משמע הכי שבא ליתן טעם שעל ידי כך שתשבות מחרישה וזריעה ינוח שורך וחמורך. כן נראה להר"ם. ושוב נמצא כדבריו בתוספות פרובנץ בשם הרב ר' שלמיה מלוניל זצ"ל. וא"ת מאי קאמר נילף מכאן דלא דחי, אדרבה תלמד מגדילים להיתירא. י"ל דגדילים איכא למימר דאתיא לכדרבא [ד' ע"ב]. וא"ת מאי קשיא ליה, אלא הא דקיימא לן דאתי עשה וכו', לילף מהכא דלא דחי, כי מוקי לה בלאו דמחמר. אטו מי לא ניחא טפי לאוקמי הכי במחמר מלאוקמי בשחוט לי בשל לי ולקולא. דכי מוקמינן ליה בשחוט לי בשל לי הוי לקולא, דילפינן מהכא דלא דחי. וי"ל דניחא ליה טפי לאוקומי במבשל, דכיון דכתיב את שבתותי תשמורו, ולא הוזכרה בהמה בקרא, משמע לכאורה דמיירי בעיקר שמירת שבת דהיינו בשחוט לי בשל לי שהוא איסור חמור.
אלא משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן הכשר מצוה. פירש רש"י, לעולם מיירי דאמר לו שחוט לי בשל לי, וטעמא דכתב רחמנא שבתותי, הא לאו הכי דחי, ואפילו הכי לא תפשוט מכאן דחייה בעלמא בלא תעשה שיש בו כרת, דליצטריך עליה. דאיכא למפרך מה להנך, שחוט לי בשל לי, שכן עקירת הלאו הוא תיקון העשה, שעל ידי שהוא שוחט הוא עושה הכיבוד, ואי אפשר לקיים העשה בענין אחר אם לא יעקר הלאו, תאמר ביבמה שעל ידי עקירת הלאו לא מקיים העשה, דאפשר בחליצה. ואם כן אפילו אי הוה מוקמי' ליה בשחוט לי בשל לי לא ס"ד למילף מכאן היתר, ואכתי עליה למה לי. וקשה לפירוש זה דאכתי איצטריך עליה למיפטרה בחליצה. ועוד קשה דאם באנו לאסור יבום משום עקירת הלאו גם חליצה נמי, דבמקום יבום חליצה לאו כלום היא. ועוד היה לנו ללמוד מכאן דנדחה לכל הפחות היכא דהוי הכשר מצוה. ובשום דוכתא לא חזינן שידחה עשה לא תעשה שיש בו כרת. ועוד קשה לפירוש רש"י, דבסמוך אהא דפריך הכשר מצוה תיפוק לי מהתם, פירש רש"י הכשר מצוה הכי, כיון דמוקמת לה בבונה וסותר והוצרך לכתוב שבתותי, שמע מינה דבעלמא דחי. דמאי פרכת מה להנך שכן הכשר מצוה תאמר בעלמא דאינו הכשר מצוה, אפילו דבר שאינו הכשר מצוה נשמע דדחי, דאם אינו ענין להכשר מצוה דהא נפקא ליה משבתותי תשמרו דכיבוד, תניהו ענין לבית המקדש ולומר דאפילו הכא שאינו הכשר מצוה שידחה. והשתא קשיא מאי קאמר, אדרבה להכי הוצרך שבתותי תשמורו גבי בנין [בית המקדש] משום שלא תאמר שידחה מאינו ענין. דמדאיצטריך לגלויי כאן ש"מ הא בעלמא כמו גבי בנין [בית המקדש] דחי. לכן פירש רבינו חננאל דלא גרסינן "אלא". והכי גרסינן "משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן הכשר מצוה". והכי פירושו לעולם בלאו דמחמר. והאי דקשיא לך, הכשר מצוה תיפוק ליה מהתם. אלא הא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה, ליגמר מהכא דלא דחי. להכי לא גמרינן מהכא דלא דחי, משום דאיכא למיפרך מה (להנך) [ללאו] דמחמר שאינו רק מכשירי מצוה, דעיקר הכיבוד היינו מאכילו ומשקהו. אבל במחמר אין לו בזה שום הנאה אלא שעושה רצון אביו. ובסמוך הכי פירושו מה [להנך שכן] הכשר מצוה, כלומר כי נמי מוקמינן ליה בלאו דמחמר נגמר שאפילו דבר שאינו הכשר מצוה לא לידחי. דקרא דכיבוד אב בא בשביל הכשר מצוה. והא קרא דבנין בית המקדש בא לומר דאפילו דבר שאינו הכשר מצוה לא לדחי. מיהו נראה להר"ם ליישב פירוש רש"י, כי מה שהקשה בפנים (תאמר) [תימ'] מאי קאמר רש"י, והלא חליצה במקום יבום לאו כלום, יש ליישב דהכי פירושא, מה להנך שכן הכשר מצוה, שא"א לקיים העשה בלא עקירת הלאו, תאמר ביבמה שאפילו היית אומר שידחה עשה הלאו, יבום לא צריך דהא אפשר בחליצה, וכיון דאפשר בחליצה לא ידחה לעשות יבום. וה"ה לחלוץ, דכל העולה ליבום עולה לחליצה ואי לא לא. והא דקשיא היכי ס"ד ללמד שידחה עשה לאו דכרת היכא דאיכא הכשר מצוה, והא לא אשכחן שידחה בשום מקום בסוגיין שידחה עשה לאו דכרת. חלילה שעלה על לב רש"י לומר כן. אלא מה שפירש כך היינו למאי דס"ד דערוה צריכה קרא, אז ס"ד לומר דעשה דוחה לאו דכרת, וגדילים מוקמינן לכדרבא. אבל למאי דמסיק רבא [ח' ע"א] דערוה לא צריכה קרא אז ודאי לא ידחה כלל. והא דקשיא לן במאי דקאמר הכשר מצוה תיפוק ליה מהתם, יש ליישב דאפילו אי לא כתיב גבי בנין [בית המקדש] שבתותי לא הייתי טועה לומר שידחה, משום דמדאי[צטריך] גבי כיבוד לומר דהכא לא דחי ש"מ הא בעלמא דחי. דאדרבה הוה גמרינן מילי דשבת ממילי דשבת. וכן פירשנו לעיל בריש שמעתין [ה' ע"ב] אהא דקשיא לן יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת, וקשיא לן אם כן פסח ותמיד ומילה למה לי קרא ניגמר מהכא דדחי, דמדאיצטריך הכא לומר דלא דחי ש"מ דבעלמא כמו גבי פסח ותמיד ומילה דלא דחי. ושנינן דאדרבה הוה גמרינן מילי דשבת ממילי דשבת. כן דקדק הר"ם.
<h2>דף ו:</h2>
מושבות קא קשיא ליה. תימה הא איצטריך לומר בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המוקד [שבת כ' ע"א]. וי"ל דא"כ ליכתוב לא תבערו בכל גבולכם.
ואמר רחמנא לא תבערו. וא"ת אימא קרא לכוליה הוא דאתי, ולחלק מנלן. וי"ל דעל כרחך לחלק נמי יצאת, דאם לא היה חייב עד שיעשה כולן, אם כן למה הוצרך להזהיר לאו דהבערה, פשיטא, והא לא משכחת לה חיוב מיתה בהבערה אא"כ עושה אותה עם שאר המלאכות, ואז פשיטא דחייב. מיהו קשה דאימא דלהכי הוצרך לאו דהבערה לומר שיתחייב עליה לבדה אע"פ שעל האחרות אינו מתחייב עד שיעשה כולן. ובכי האי גוונא אמר בפרק כלל גדול [שבת ע' ע"א] על חרישה וזריעה יתחייב שתים ועל כולן אחת. לכך נראה דאי כולה להכי הוא דאתא ליכתוב סתמא לא תעשה כל מלאכה, מדאפקיה בלשון הבערה ש"מ שבא לחלק. וא"ת א"כ אימא כולה לחלק הוא דאתא, ומנלן למישרי בבית המוקד. וי"ל (מדכתב) [מדלא כתב] לכם, והוה מצי למיכתב לא תבערו בכל מושבות(יכם), ש"מ דאתא נמי למידרש ההיא דרשא.
וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי. וא"ת א"כ ליגמר מכאן דלידחי נמי עשה ולא תעשה, דהא הכא איכא עשה ולא תעשה. ואין לומר דשאני הכא דאלים, דלא אלים טפי מציצית. וי"ל דא"כ גדילים למה לי. וקשה דהא איכא לאוקמי גדילים לכדרבא וראשו להקפת הראש. ולפי מה שפירש הר"ם דבשבת נמי ליכא אלא [לא] תעשה גרידא ניחא. וא"ת ומאי חזית דהג"ש נישנית לחומרא, ולהכי איצטריך לא תבערו, אימא דלקולא נשנית, כתיב הכא מושבותיכם וכתיב להלן מושבות מה כאן (מיתת בית דין) [שבת] אף (כאן) [להלן שבת] ואמר רחמנא והומת. וי"ל דאי לקולא נישנית אם כן יקשה לנו פסח ותמיד ומילה למה לי קרא תיפוק לי מהכא דדחי.
דילמא ר' יוסי היא. וא"ת וכי נוקי לה כר' יוסי כדי להקשות. וי"ל דפריך לר' יוסי והיכי יתוקם אליביה דאיצטריך עליה. ובהא ניחא קושיא שהקשה הרב ר' יהודה כהן זצ"ל מאי קאמר דילמא ר' יוסי היא והלא ר' ישמעאל דאליביה קיימינן הכא סבר ליה כר' נתן דלחלק יצאת, מדקאמר בפ"ק דשבת [י"ב ע"ב] א"ר ישמעאל אני אקרא ולא אטה פעם אחת קרא והטה עד אביא חטאת שמינה, ואם היה חייב לאו במזיד לא היה חייב חטאת בשוגג. ולפי מה שכתבתי ניחא, דהא דקאמר דילמא כר' יוסי לאו משום דסבירא ליה הכי, אלא ה"ק דילמא כר' יוסי, אי ס"ל כותיה היאך יתיישב דאיצטריך עליה.
<h2>דף ז.</h2>
אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה. וא"ת מאי ק"ו הוא, שאני התם משום שאינו ראוי לעבוד, דכתיב [ישעי' א'] ידיכם דמים מלאו. וי"ל דאי משום דלא חזי הוא, אפילו בשהתחיל לעבוד לא היה לו לגמור עבודתו. וקשה להר"ם, והלא מה שרציחה דוחה עבודה היינו קודם שהתחיל לעבוד, אבל משהתחיל לעבוד לא. והיאך רוצה ללמד שידחה רציחה שבת שכבר בא. וי"ל כיון דרציחה דוחה עדיפא מעבודה, דאילו רציחה דחיא עבודה בשב ואל תעשה ועבודה לא דחיא רציחה בשב ואל תעשה, הילכך מה עבודה דחיא שבת אע"פ שכבר בא אף רציחה תדחה שבת אע"פ שכבר בא. והקשה הרב ר' יעקב מאורליינש לימא דיו, מה (עבודה שהיא דוחה שבת) [רציחה דוחה עבודה] בשב ואל תעשה אף רציחה לא תדחה שבת אלא בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה. וי"ל דאם כן מיפריך ק"ו, ובהכ"ג לא אמרינן דיו.
לפי שיצא אשם מצורע לידון במתן בהונות. הא דלא קאמר שיצא לידון שטעון נסכים, י"ל דהא לא קרי דבר החדש, דאינו אלא תוספת בעלמא.
<h2>דף ז:</h2>
ת"ל כחטאת כאשם. וא"ת למ"ד בפרק איזהו מקומן [זבחים מ"ט ע"ב] כלליה גמר מיניה ליבעי מתן בהונות בשאר אשמות. וי"ל דבדבר הסותר הכלל לא ילפינן לכ"ע. וא"ת כיון שהחזירו לכללו ליבעי נסכים באשם מצורע. ואומר הר"ם מאיורא דגמר [מ]קרא בפרק שתי מדות [מנחות צ' ע"ב] דאין נסכים אלא בדבר שבא בנדר ונדבה.
אלא ס"ד תיתי מאשת אח. מהאי סוגיא מיישב הר"ם קושיא אחת שהקשה הרב ר' שמואל ב"ר מנחם זצק"ל, אהדא מילתא דקאמר בכמה דוכתי [יומא מ' ע"ב] והא ומה במקום שלא קידש השם קידש הגורל במקום שקידש השם אינו דין שיקדש הגורל. והקשה והלא קרבן של יום הכפורים היה בכלל שאר הקרבנות ויצא לידון בגורל, ואם כן יצא לידון בדבר החדש, והיכי גמר בעלמא, והא אמרינן בפרק איזהו מקומן [זבחים מ"ט ע"ב] דדבר שיצא לידון בדבר החדש לא גמרינן מכלליה וכלליה מיניה. ותירץ הר"ם דודאי לא גמר אי איכא פירכא אבל אי ליכא פירכא גמרינן שפיר, ובדבר שהיה בכלל ויצא ללמד על הכלל גמרינן אפילו אי איכא למיפרך. תדע שכן הוא, דכי קאמר אלא ס"ד תיתי מאשת אח במה מצינו, והלא כבר אמר דמאשת אח לא גמרינן כיון שכלל באיסור ופרט בהיתר ויצא לידון בדבר החדש. אלא על כרחך הכי פירושה, תיתי מאשת אח דאע"ג דיצא לידון בדבר החדש מ"מ כיון דליכא למיפרך גמרינן מיניה. ופריך מי דמי הכא חדא איסורא התם תרי איסורי, וכיון דאיכא למיפרך לא גמרינן מיניה.
מצורע שחל שמיני שלו בע"פ. וצריך ליכנס בהר הבית ולעמוד בשער נקנור ולהכניס ידיו לעזרה לקבל מתן בהונות. וראה קרי. פירש רש"י להכי נקט קרי, משום דאילו טמא מת לא היה אסור ליכנס, דטמא מת מותר ליכנס שם, דכתיב [שמות י"ג] ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ודרשינן עמו במחיצתו, אבל בעל קרי משולח משתי מחנות כדדרשינן פרק אלו דברים [פסחים ס"ז ע"ב] וכל זב לרבות [בעל] קרי. וקשיא דאמרינן במסכת כלים [פ"א מ"ח], החיל מקודש הימנו שאין טמיאי מתים נכנסים שם. אם כן לא היה יכול לעמוד בשער ניקנור. לכך נראה דנקטיה לרבותא דאע"ג דבעל קרי טמא דאורייתא קודם טבילה, לאחר טבילה מותר ליכנס מהאי טעמא דיבא עשה וכו'. אבל בטמא מת לא הוה רבותא, דקודם טבילה אינו טמא אלא מדרבנן. מיהו אמת הוא דלאחר טבילה אסור מדרבנן, מדאמרינן במסכת כלים [שם] עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס שם. מדקאמר סתמא טבול יום, משמע כל טבול יום, בין דטמא מת בין טמא שרץ בין טמא נבילה.
וידחה עשה שאין בו כרת. פירש רש"י וישלחו מן המחנה. דאין בו כרת אלא אם כן נכנס לעזרה. אבל שערי נקנור לא נתקדשו ויכול לילך שם ויכניס ידו לבהונות וישלח קרבנותיו, ולערב יטבול ויטהר לאכול פסחו. מה שפירש עשה מוישלחו מן המחנה, לא נהירא. דהא לאו נמי איכא ולא יטמאו מחניהם. ועוד היאך חולק ר' יוחנן על הברייתא, דקאמר דבר תורה אפילו עשה אין בו, כיון דאיכא איסורא דאורייתא, אם כן יקשה מדאמרינן במסכת תמיד [פ"א מ"א] אירע קרי לאחד מהם היה הולך במסיבה שתחת הבירה עד שהיה הולך לבית הטבילה [וחוזר] לאחיו הכהנים עד שהיו השערים נפתחים, ובית המוקד היה במחנה לויה. לכן פירש רבינו תם דהאי דקאמר וידחה עשה שאין בו כרת רוצה לומר מדרבנן, ומה שג[זרו חז"ל] הוא קורא עשה. ור' יוחנן לפרושי הברייתא דאין בו (כרת), [עשה] כדפרק ואזיל. והשתא ניחא ההיא דתמיד, דכיון דהוי מדרבנן היכא דניטמא בפנים לא גזור. וראייה מדאמרינן בסוטה [כ' ע"ב] הוציאוה שלא תטמא העזרה, ופריך הוציאוה ס"ד והלא טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה. והשתא קשה דמאי פריך, והלא מדרבנן מיהא אסור, ואם כן היה לו לתרץ דהאי דקאמר הוציאוה מדרבנן קאמר. אלא ודאי היכא דניטמא בעזרה לא גזור. ויש דוחין ואומרים דמתמה על מה שממהרין להוציאה כל כך, דאי לא הוה אלא מדרבנן לא היה להם למהר להוציאה. ויש מביאים ראייה מההיא דפ"ק דחולין [ב' ע"ב], מביא סכין ארוכה, והשתא קשיא היאך ימצא סכין ארוכה כל כך, שהרי אורך העזרה היה קל"ה אמה. אלא ודאי היכא דניטמא בפנים לא גזור, ומיירי בניטמא בעזרה. ומיהו הרב ר' אפרים זצק"ל מוקי לה בגגין ועליות, דאמרינן פרק כיצד צולין [פסחים פ"ה ע"ב] דלא נתקדשו.
<h2>דף ח.</h2>
מי לא מודי עולא דהיכא דראה קרי בלילה. תימה הוא, דאנה דיבר מזה עולא. ומפרש ר"י דיש לדקדק זה מההיא דפרק כל הפסולים [זבחים ל"ב ע"ב], דאותיב תלמודא לעולא מההיא דהכא, דקאמר וידחה עשה שאין בו כרת, ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא. ועולא השיבו ומטונך, פירוש ממשאך שבאת להכביד עלי אכביד עליך, כלומר אתה סבור להשיב על דברי ואדרבה אתה מסייעני, דאדרבה מדלא שריא ליה הברייתא אלא מטעם הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו, ש"מ דאם לא היה הואיל לא היית מתירו, ש"מ דביאה במקצת שמה ביאה, דאם לא כן אפילו בלא הואיל היה לי להתירו. וא"ת ועולא מנא ליה דמטעם הואיל שרא ליה הברייתא, דילמא היינו טעמא משום דביאה במקצת לא שמה ביאה, ותיקשי לעולא. וי"ל דאם כן אמאי נקט וראה קרי בו ביום. אלא שמע מינה דהיינו טעמא משום דיצא בשעה שראויה להביא קרבן, דאם לא כן לינקוט בלילה שלא הותר לצרעתו. אלא ודאי יום לא נקט אלא משום דאיכא למימר הואיל.
כי איצטריך קרא היכא דנשא מת ומת ואחר כך נשא חי. וא"ת א"כ לצרור למה לי, הא לא היתה צרת ערוה מעולם, שהרי כשמת אחיו אכתי לא היתה ערוה לו. וי"ל דמ"מ פשטיה דקרא מיירי בשתיהם, בין היכא דנשא חי ואחר כך נשא מת, בין היכא דנשא מת ומת ואחר כך נשא (מת) [חי]. ולצרור משכחת לה באחד מהם, כגון היכא דנשא ח' תחילה. ואע"ג דעליה לא איצטריך לההוא דרשא, מיהו לצרור משכחת לה. וכי איצטריך קרא היכא דנשא מת ומת ואחר כך נשא חי. מיהו קשה מנליה דעליה לאיסורא אתא ולאסור אפילו בכי האי גוונא, היכא דנשא מת ומת ואחר כך נשא חי, [דילמא] דעליה להיתירא אתי ולהתיר אפילו בכי האי גוונא, כיון דאיכא למימר הואיל. דכיון דמסברא היינו יודעים דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת איכא למימר דכי כתב עליה להיתרא כתביה לכל הפחות היכא דאיכא למימר הואיל, דבשלמא עד עתה דמסברא היינו אומרים דדחי בעלמא ל"ת שיש בו כרת איכא למימר דלהכי כתב עליה שלא תילף בעלמא. אבל עתה איכא למיפרך כדפירשתי. וי"ל דסוגיא דשמעתין אזלא דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא, (לקולא) [לחומרא] מקשינן. ועוד נראה לי, דכיון דלא קיימא לן אכתי שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת אלא היכא דליכא למימר הואיל, אם כן ליכא למיפרך לימא דלהתירא אתא, כיון דמסברא אנו יודעים דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. דאיכא למימר דשפיר איצטריך עליה לאסור (במצורע), דלא תילפיה ממצורע, דאשכחן דדחי לכל הפחות היכא דשייך למימר הואיל. דודאי אי לא אשכחן בשום דוכתא דעשה ידחה אפילו היכא דאיכא למימר הואיל, כדמסיק רבא ערוה לא צריכא קרא, אם כן הייתי יכול לומר דלהיתירא אתא. דאי לאיסור לישתוק מיניה. אבל הכא לעולא אכתי קיימינן. מאי אמרת, אם איתא דלאיסורא אתא לישתוק מיניה, הא ליתא, דהא בביאה במקצת אשכחן דדחי.
רבא אמר ערוה לא צריכא קרא. אע"ג דאמרינן לעיל דאיצטריך להיכא דנשא מת ומת ואחר כך נשא חי, היינו לעולא. אבל רבא לא סבירא ליה דעולא, ולא איצטריך כלל. והיינו כדפירשתי לעיל.
<h2>דף ח:</h2>
ולקח ולקחה. פירוש, לפי הפשט הכל נפיק מפשטיה דקרא, דמדכתיב ולקח ולקחה משמע שנפלו שתי נשים לפניו ואי בעי האי נסיב [ואי בעי] האי נסיב, אבל האי שאינו יכול ליקח איזו שירצה, שהרי הערוה אסורה לו, אפילו הצרה אסורה לו. וא"ת צרת צרה מנלן. וי"ל דהאי נמי תיפוק מהכא, דאם הלכה הצרה וניסת לאחיו השני ומת ונפלה לפני זה כמו כן לא נסיב איזו שירצה. ויש מפרשים דנפקא ליה הכל מולקחה, דמשמע ליקוחין הרבה. וכי האי גונא דריש בקידושין [מ"א ע"א] מושלחה מלמד שעושה שילוחין הרבה. וא"ת חייבי עשה לרבי ליפטרו צרותיהם, דהא אי בעי האי לא נסיב. ועוד קשה דאמאי לא פריך נמי לרבי אזהרה שמענו עונש מניין. דהכי בעינן לעיל [ג' ע"ב] לרבנן דרבי. ואין לומר דליכא עונש בצרה, דאם כן ליתפסו בה קידושין. דהא אפילו חייבי כריתות אי הוו תפסי בהו קידושין הייתי אומר שעולות לחליצה. וי"ל דחדא קושיא מתרצא לאידך דודאי לרבי (לית) [אית] בהו עונש, דאי (אית) [לית] בהו עונש אם כן (ואפילו הכי) [אמאי] לית בהו חליצה, ואי מיחלץ חלצה א"כ תפסי בהו קידושין, ואם כן יבומי נמי תייבם. דהכי אמרינן לקמן [כ' ע"ב] דכל היכא דחליצה בעיא תפסי בה קידושין. ואם כן ולקחה למאי אתא. והשתא ניחא קושיא דחייבי עשה דתפסי בה קידושין (ומ"מ) [ומש"ה] אינה פוטרת צרתה.
מלמד שמגרשה בגט ומחזירה. פירוש דלא נימא מצוה דרמי עליה רחמנא עבד. וא"ת א"כ ליבעי נמי קרא דמותר ביאה שניה ביבמה, דהא מביאה ראשונה עבד מצותיה. וי"ל דודאי אינו צריך פסוק, דפשיטא הוא דלא ציוה הכתוב לייבם היבמה ולגרש אותה מחר, אבל הכא איצטריך שלא תאמר לאחר שגירש ועבד מאי דעבד סד"א דלא יעשה יותר. וא"ת א"כ מאי האי דמצריך פסוק לקמן [כ' ע"ב] באלמנה לאסור ביאה שניה. וי"ל דהתם שאני, דסד"א דכיון דעשה דוחה ל"ת בכלאים בציצית, סד"א דלידחי, אבל הכא כיון שציוה לו הכתוב לייבם, סברא היא שיקיים אותה כשאר נשים עד שיגרשנה.
ויבמה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה. הכי גרסינן ברוב ספרים. ואי אפשר לומר כן, דהתם בקידושין גרסינן והא מיבעיא ליה לומר מלמד שמגרשה בגט ומחזירה ומשני א"כ לימא קרא ויבם מאי ויבמה לומר ביאה גומרת בה ואין שטר וכסף גומרין בה. הילכך גרסינן הכא הכי "יבם ויבם ויבמה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה". ומייתורא דוי"ו וה"י קא דריש. וכן דריש [קידושין מ"א ע"א] כה"ג שלח ושלח ושלחה וגו'.
ור' האי עליה מאי עביד. ומסיק דמיבעי ליה לכדתניא אין חייבין אלא על דבר ששגגתו חטאת וזדונו כרת. תימה ניבעי לרבי עד שישגג בלאו וכרת שבה, דכתיב לאו בהאי עניינא ואשה אל אחותה לא תקח. ויש מתרצים דודאי לרבי בעינן שגגתו לאו כמו כן, והאי דאמרינן פרק כלל גדול [שבת ס"ט ע"א] דלרבי יוחנן לא בעינן שגגת לאו, צ"ל דסבירא ליה כרבנן דנפקא להו מזאת תורת. וקשיא דאם כן מאי בעי פרק כלל גדול [שם] מאי טעמיה דרשב"ל, לימא דנפקא ליה מעליה עליה, שהרי מהאי קרא נמי נפקא להו שגגת לאו. וי"ל דבעי מאי טעמא דרשב"ל אליבא דרבנן דנפקא להו מתורה אחת ולא מעליה עליה. אבל לא נהירא לומר שיחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דתנאי. ועוד התם אמאי לא בעי נמי מאי טעמא דר' [יוחנן], כי היכי דבעי מאי טעמא דרשב"ל. [הילכך] נראה לי דלר' [יוחנן] לא בעינן שגגת לאו כלל. ואע"ג דכתיב לאו, כיון דלא כתיב בההוא ענינא, לא בעינן ליה. ולא דמי לאשר לא תיעשנה בשגגה, דההוא כתיב תכף לשגגה. וראייה לדבר, דאי בעינן שגגת לאו אם כן לעיל בריש פירקין [ג' ע"ב] היה לו לומר מה [ל]אחות אשה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה לאו וחטאת.
<h2>דף ט.</h2>
מה התם שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת. לא גרסינן "ושגגתה חטאת" שהרי אכתי לא ידעינן דיש חטאת בחייבי כריתות.
יליף עיני עיני. וא"ת לילף מצות מצות. י"ל איצטריך מצות גבי ע"ז להשמיענו שהיא שקולה כנגד כל המצות.
יליף תחתון מעליון. וא"ת והא כתיב כרת גבי ע"ז ביחיד, דכתיב [במדבר ט"ו] את ה' הוא מגדף ונכרתה. י"ל דסבירא ליה לההוא תנא דמגדף הוא מברך ה'. אבל לקמן דקאמר יליף תחתון מעליון, ההוא סבירא ליה דמגדף היינו [עובד] ע"ז.
ורבנן האי עליה מאי עבדי ליה. וא"ת ולימא דתרתי ש"מ, שמעינן מינה עליה לענין יבום, ושמעינן מינה עליה להא דרשא. וי"ל מדקאמר עליה מה ת"ל לגבי אחות אשה, ש"מ שהיא צריכה לההיא דרשה בלבד, שאינו מופנה אלא ההיא דגבי יבום. ואפילו את"ל דההיא דאחות אשה מופנה, כיון דההוא דחטאת אינו מופנה וההיא דיבום מופנה משני צדדין שבקינן מופנה מצד אחד וגמרינן מופנה משני צדדין. וכי האי גונא אמרינן פרק כל היד [נדה כ"ב ע"ב].
יכול נחלוק בקרבנותיהם. פירש רש"י שיהא ליחידים דין יחיד ולמרובים דין ציבור, (מ"מ) [וי"מ] כך נחלוק בקרבנותיהם שיהא להם קרבן משונה שאינו לא לציבור ולא ליחיד. ולכך קאמר מאי לייתי. וא"ת לימא דלייתי כבש ואיל שהוא משונה. וי"ל דלא משמע ליה לחייבו בקרבן חדש, שלא מצינו דוגמתו במתכפרים או בע"ז או בשאר מצוות. ורבינו ניסים פירש בענין אחר. ולפי שהתוספות סתרו פירושו לא כתבתיהו.
מאי איריא דתני חמש עשרה ליתני שש עשרה. תימה ליתני נמי נדה, שאינה ראויה בשעת נפילה. ולקמן פרק ארבעה אחין [ל' ע"א] אמר רב כל יבמה שאיני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה. וי"ל דאינו רוצה לשנות אלא מה שאסור לו ומותר לעלמא, ונדה אסורה לכל העולם, וגם נדה אסורה לכל האחין מה שאין כן בשאר עריות. ור"י מפרש דנדה שריא ליבומי, דמאי טעמא [אמר] רב לקמן כל יבמה שאיני קורא [בה] בשעת נפילה וכו', משום שאם היתה צריכה להמתין היתה צריכה להיות עגונה, וכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. הילכך נדה שיש לה תקנה אחר שתטבול אין לחוש בזה. וראייה דעיקר טעם [דרב היינו מקרא דדרכיה דרכי נועם], דלקמן פרק יש מותרות [פ"ז ע"ב] פריך ולא נעשה מתים כחיים מקל וחומר עד ת"ל דרכיה דרכי נועם. ואי מילתיה דרב גמרא גמיר לה ולא מכח הפסוק לייתי מילתיה (דרכי) [דרב]. אלא ודאי מילתיה דרב מתוך הפסוק, ולכך ניחא ליה להביא הפסוק [לפי ש]עיקר טעמו דרכי [נועם]. וא"ת אכתי למ"ד בפלוגתא קא מיירי ליתני שש עשרה, ואליבא דר' אליעזר משכחת לה במגרש אשתו על מנת שלא תנשא לפלוני, שהיא אסורה לפלוני, ונישאת לאחיו של אותו פלוני, ומת ונפלה לפניו. ומשכחת לה כמו כן בצרת צרה. וי"ל דשאני התם שאינה אסורה לפלוני אלא דרך נישואין, אבל ביאת זנות לא, אבל כל העריות אסורות בכל ענין. מיהו קשה דמשכחת לה כגון שאמר לה על מנת שלא תינשאי לו בין דרך בעילת [בעל] בין דרך זנות. ומתוך פירכא אחרת ניתרצה זאת הקושיא, דמקשה בירושלמי [גיטין פ"ט ה"א] אלא מעתה בת אחיו לא (יבוא) [ישא] שהוא עוקר מצות יבום ומשני לא הוא אסרה עליו אלא התורה אסרה וכו'. והשתא ניחא דלהכי לא חשיב על מנת שלא תינשאי, שאינה נאסרת עליו מכח איסור דאורייתא אלא מכוחו. ועוד י"ל דלא קא חשיב אלא איסור שאין בידו להתירה, אבל איסור זה בידו להתירה כשירצה.
והרי איסור קדושה דפליג ר"ע. פירוש דס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין, כדאמרינן לקמן [מ"ט ע"א] איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבוא. ומשמע ליה למקשה דה"ה לענין יבום יש לנו לומר שהיא כערוה גמורה. אם כן יש לה לפטור צרתה.
<h2>דף י.</h2>
ולרבי יהודה נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב. ותימה דהא סבירא ליה לרבי יהודה כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, בפרק [ארבע] מיתות [סנהדרין נ"ג ע"א]. ואם כן אינה אשת אחיו. וי"ל דה"ק ולר' יהודה את"ל דס"ל דמשנתינו אית לה סברא דרבנן לענין תפיסת קידושין אם כן משכחת לה דאי עבר ונסיב. אבל קשה דנהי דמצינן למימר דסברה משנתינו דקידושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ בחייבי לאוין דשאר יש לומר שמא אין קידושין תופסין, והכא היינו חייבי לאוין דשאר. ותירץ ר"י, דעל כרחך צריך לומר דס"ל למתניתין דאין הולד ממזר בשום חייבי לאוין, מדתני במשנתינו [י"ג ע"א] שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות, דמשמע הא אם [היה] אפשר [להן] להנשא לאחין [היו] צרותיהן אסורות. ואם איתא דס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אם כן ליתני נמי מחזיר גרושתו וחלוצתו שצרותיהן מותרות מפני שאי אפשר לינשא לאחין, ונידוק הא אפשר לינשא לאחין צרותיהן אסורות. אלא שמעינן מינה דקידושין תופסין בחייבי לאוין דשאר. הילכך ניחא דלא הוה מצי למיתני הכי, דאפילו אם היה כך דאפשר לינשא לאחין צרותיהן מותרות, דלא פטרה לה אשת אחיו כיון שקידושין תופסין בה אינה כערוה. ומיהו קשה דעל כרחך הא בהא תליא, דמאן דאסר באנוסת אביו ס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. כדמשמע לקמן פרק החולץ [מ"ט ע"א] מ"ט דר"ע דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה. וי"ל דס"ל לר' יהודה דמלא יקח ועד לא יגלה הו"ל ממזר, אבל מלא יגלה ואילך לא הוי ממזר. וכן צ"ל, דהא ר' יהושע ס"ל לקמן פרק החולץ דמחייבי מיתות דוקא הוי ממזר ואע"ג דמוקי קרא בשומרת יבם [של אביו]. אלא ודאי צ"ל דדריש קרא הכי מלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר, כדפי'.
<h2>דף י:</h2>
לפי שאינם בצרת צרה. הקשה רבינו משה כהן, ללוי דס"ל דבפלוגתא קא מיירי ליתני שש עשרה, ומשכחת לה בצרת צרה כגון ראובן חלץ ליבמתו וקידשה ונולד לו לוי, דלא מיתסרא ליה משום חליצת ראובן כיון שבשעה (שכבר נולד) [שנולד כבר] מצאה מקודשת. ומת ראובן, ונפלה ללוי. ולו אשה אחרת. ומת לוי ונפלה קמי שמעון. מתוך שהיא פטורה, שהיא בכרת לאחין, פטורה נמי צרתה. ועוד קשיא ליתני אחיות בזיקה לרבי שמעון. וי"ל דאפילו מאן דס"ל דבפלוגתא קא מיירי, מ"מ בפלוגתא דלא ס"ל לא מיירי. ובאחיות בזיקה וכן באשת אחיו שלא היה בעולמו לא ס"ל כר"ש.
החולץ ליבמתו וחזר וקידשה. רבותא נקט, דאע"ג דקידשה וס"ד דהיינו כאילו לא עבד לה חליצה ואין זו חלוצת אחיו, אפילו הכי קאמר רשב"ל דהאחין בכרת.
כמאן כר"ע. וא"ת כיון דאתיא כר"ע א"כ יקשה לך מאי איריא עמד אחד מן האחין, אפילו החולץ נמי אם קדשה אין לו עליו כלום, דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. וי"ל דהאי דקאמר אחד מן האחין רוצה לומר אחי המת, והחולץ בכלל. כך פירש הקדוש מדרואש.
<h2>דף יא.</h2>
מאן אחין אחין הנולדים. [הנולדים] משמע (שכבר נולד), [העתידין להולד] כדכתיב [מ"א י"ג] בן נולד לדוד, משמע שנולד אחר כך [וילודים משמע לשעבר שכבר נולד] כדאמרינן בנדרים [ל' ע"ב] הנודר מן הילודים.
מאן דאמר בעשה כרבי יוחנן. דאמר לעיל [י' ע"ב] איהו שליחותייהו דאחין קא עביד. הילכך יש לנו לומר הכא דהואיל ואם היה בא על הצרה שהוא בעשה מדרשא דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, דהוי עשה כי לאו הבא מכלל עשה עשה, הכי נמי האחין. ומ"ד בכרת ס"ל כרשב"ל, דאמר אחין כדקיימי קיימי. זוהי גירסת רש"י ושיטתו. ולא גרסינן "הוא". דאם כן היאך היינו יכולים לומר מ"ד בכרת כרשב"ל, הא אמרינן לעיל לרשב"ל דהוא בלאו וליכא כרת אלא באחין. אלא ודאי לא גרסינן "ובא הוא". ודוחק למחוק גירסת הספרים. ועוד קשה דהיכי אמרינן דלרבי יוחנן ליכא אלא עשה, דילמא איצטריך לגופיה לומר בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, דלא נימא דיבנה שתי בתים. ואם כן לא נימא דבא לנתוקי מכרת ללאו. דלא דמי לעיל דאמרינן דלא יבנה בא לנתוקי מכרת ללאו, דכוליה קרא על כרחך להכי הוא דאתא לנתוקי. דאם לא כן לישתוק מיניה, וממילא הייתי יודע דכיון דחלץ לה כבר נפטרה. אבל הכא הא איצטריך לגופיה כדפרישית. ועוד קשה מדאמרינן לקמן פרק רבן גמליאל [נ' ע"א] אין ביאה אחר ביאה ומוקי לה [נ"ב ע"ב] כר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. ולמ"ד בכאן שהוא בעשה אם כן יתפוס [ל]רבי עקיבא (דאין) [ד]קידושין תופסין בחייבי עשה. ובפרק אלו נערות [כתובות ל' ע"א] דמספקא לן אי קידושין תופסין בחייבי עשה לר"ע, תיפשוט ליה מהכא. לכך נראה לר"ת [ס' הישר סי' ל"ו] כגירסת ר"ח דגריס "ובא הוא או אחד מן האחין". וגריס "חד אמר בלאו וחד אמר בכרת מ"ד בלאו כר' יוחנן". והכי פירושה, מ"ד בלאו כר' יוחנן דס"ל לעיל דבין הוא בין האחין בלאו, ה"נ הכא בלאו. וא"ת ומאי לאו שייך הכא לגבי הצרה. י"ל דכיון דלא בנה הצרה משום שכבר נפטרה משום היבמה שוב לא יבנה אותה. ומ"ד בכרת כרשב"ל דס"ל דאיהו לאו שליחותייהו דאחין קא עביד, לפיכך האחין כדקיימי קיימי להיות בכרת. וא"ת הא תינח מן האחין, אבל כי בא הוא אמאי בכרת, הא אמרינן לעיל לרשב"ל דהיבם בלאו. וי"ל דס"ל לרשב"ל דלא יבנה לא מידרש איבם לומר כיון שלא בנה הצרה שוב לא יבנה אותה. דלא קאי לא יבנה אלא אחלוצה. וא"ת א"כ דטעמיה דרשב"ל הוי משום [הכי] כדפרישית, מנא ליה לומר (הכי) דלר' יוחנן הוא בלאו. שמא לר' יוחנן נמי בכרת, ולא ידרוש לא יבנה אלא אחליצה ולא איבום. כי מעין זה לא נחלקו למעלה. בשלמא לפירוש רש"י שפירש מ"ד בעשה כר' יוחנן משום דס"ל שליחותייהו דאחין קא עביד ניחא, דהאי טעמא לא שייך אליבא דר' יוחנן דס"ל טעמא. אבל עתה יקשה כדפרישית. וי"ל דהואיל ושמעינן לר' יוחנן שהוא מעמיד הניתוק לכל מה שהוא יכול, דהיינו אפילו לאחין, אם כן ס"ל דקרא דלא יבנה מקרא מלא דיבר הכתוב. הכי נמי יש לנו לומר מקרא מלא דיבר הכתוב, וקאי בין איבום בין אחליצה. אבל לרשב"ל דלא מוקי הניתוק אלא לכל הפחות שהוא יכול להעמידו, דהיינו ביבם ולא באחין, הכא נמי לא היה מעמיד קרא דלא יבנה אלא אחליצה ולא איבום.
צרת סוטה אסורה. ל"ד אסורה, דהא כערוה היא לפטור צרתה, מדפריך לעיל [ג' ע"ב] ולרב ולרב אסי ליתנינהו. ודוקא צרת סוטה ודאי, אבל סוטה ספק צריכה חליצה. וא"ת והיא גופה טעמא מאי [דטומאה כתיב בה], הא אמרינן לקמן בברייתא שהיא אסורה לביתה ולתרומה ודרשינן ליה בסוטה פרק כשם [כ"ח ע"א] מונטמאה ג"פ אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, אלמא דטומאה כתיבא בה. וי"ל דהא דאסירא היינו מפני חשש שמא נטמאה. וא"ת א"כ מנלן דהיא אסורה לתרומה כיון דלא קאי טומאה בה. וי"ל דבפרק כשם דריש ליה מדרשא (אחת) [אחרת], דקאמר (שותה) [אם] נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה (לא) [למה] משקה אותה, אלא מגיד הכתוב שהספק כודאי. וא"ת א"כ אי טומאה כתיבא בספק סוטה תיפטר מחליצה. וי"ל להקל לא עשאוה כסוטה אלא להחמיר. וא"ת א"כ לא תייבם צרתה. וי"ל דאה"נ דלא מתייבמת. וקשה דא"כ מאי פריך בסוטה [ה' ע"ב] יבומי נמי תייבם, והלא פירשתי דאינה מתייבמת. ואומר הרב ר' אליעזר מתוכא זצ"ל דפריך לרב יוסף, דלית ליה האי סברא דהכא, מדמותיב הכא. והתם קיימא סוגיא אליבא דרב יוסף, כדמוכח התם. ועוד אומר הר"ם זצ"ל דלכולי עלמא פריך, דכיון דכתיב ונטמאה ונטמאה ג"פ ודרשינן אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, אם כן נימא דהני מילי מחיים דבעל, אבל לאחר מיתה ליכא איסורא ותתייבם.
ר' שמעון ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. הקשה רש"י, אדמותיב ליה מר' שמעון ליסייעיה מת"ק דס"ל או חולצין או מייבמין ש"מ דבעיא חליצה. ותירץ רש"י דאי מת"ק הייתי אומר דע"כ לא פליג עליה ת"ק אלא בדידה, אבל בצרה מודה דלא קנסינן. וא"ת מת"ק היה יכול להקשות, מדקאמר חולצין אלמא בעיא חליצה. ולעיל אמרינן דצרת סוטה אסורה ש"מ שפטורה מחליצה. וי"ל דלענין זה היה יודע שיש לתרץ דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון להחמיר עליה להצריכה חליצה, אבל ס"ד דכל כך לא היה לנו לחלק ביניהם, דכיון דסוטה דאורייתא פטורה אף מחליצה, דסוטה דרבנן תהא זקוקה אף ליבום. ומשני ליה אמינא לך סוטה דאורייתא ואמרת לי סוטה דרבנן, דודאי סברא היא לחלק ביניהם לגמרי שעל זה תיפטר אף מחליצה ולסוטה דרבנן תיזקק אף ליבום. וא"ת ומדרבי שמעון מאי קא מותיב, הא ע"כ האי דקאמר ר' שמעון ביאתה ר"ל בדיעבד, מדקאמר (בס"פ) [ר"פ] האשה רבה [פ"ז ע"ב] דאין הולד ממזר, ועל כרחך לאחר מיתת הבעל קאמר דאילו מחיים קניס ר' שמעון, ואי רצה לומר דלכתחלה מותר, אם כן פשיטא דאין הולד ממזר, אלא ודאי בדיעבד רוצה לומר, ואם כן מאי פריך. וי"ל דפריך מכיון דהאי ביאה מהניא לפטור צרתה, דאם אינה זקוקה ליבום תיהוי האי ביאה כמאן דליתא ולא תפטר צרתה. ולא גרסינן מה שיש בספרים "משום ביאתה הוא דלא מיפטרא הא משום חליצתה מיפטרא", דמכח חליצה לא הוה פריך מידי, דאם כן היה לו להקשות מכח ת"ק.
<h2>דף יא:</h2>
מאי שנא סוטה ודאי [משום] דכתיב בה טומאה. נראה לי דרב יוסף לא הקשה זאת הקושיא, [ד]אם יקשה לך מאי פריך מההיא ברייתא דואם מת חולצת פירוש מדקאמר שצריכה לחלוץ ש"מ דאינה כערוה, לימא דמספק היא חולצת, ולהחמיר עשאוה כודאי. וכי האי גונא פירשתי לעיל אהא דלא פריך ממילתא דת"ק דאמר אחיו של זה חולץ, דלהכי לא פריך מינה משום דאיכא לדחויי להחמיר עשאוה כודאי להצריכה חליצה. אלא ודאי רב יוסף היה סבור דמיירי בסוטה ודאי, ולהכי פריך דעל כרחך מדקאמר חולצת ש"מ שאינה כערוה ודאי. דאילו עריות ודאי פטורות מן החליצה ומן היבום.
נבעלה [טומאה] בהדיא כתיבא בה. הא דלא פריך מספק סוטה טומאה [בהדיא] כתיבא ביה, דדרשינן [סוטה כ"ח ע"א] ונטמאה ונטמאה ג"פ אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, כי י"ל דההיא טומאה לא כתיבא גבי לאו כמו טומאה דעריות. אבל קשה כל כמה דלא הוה ידע למיקם עליה בלאו היה יכול להקשות כמו כן מספק טומאה. י"ל דלגבי ספק טומאה ידע שפיר דאיכא לשנויי הכי, אבל לגבי ודאי טומאה לא ס"ד, דמשום למיקם עלה בלאו לא היה לו לכתוב לאו במקום אחר דהיינו במחזיר גרושתו ולאוקומי לאו דידה בדוכתא אחרינא. ואפילו הכי משני למיקם עליה בלאו.
ור' יוסי בן כיפר לאו בסוטה לית ליה ואפילו זנאי נמי [מ"ט] הויה ואישות כתיבא ביה. פירש רש"י דפשטיה דקרא לא איירי בסוטה, דהויה ואישות כתיבא ביה, דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה להיות לו לאשה, דמשמע הויה ואישות. והיינו מחזיר גרושתו, דאילו סוטה לית בה הויה ואישות. וקשיא דאטו עד עתה לא ידענא דפשטיה דקרא מיירי במחזיר גרושתו. הא פשיטא לן, ואפילו הכי מוקמינן לה בסוטה משום דקרא יתירא הוא. ומה שתירץ מזה דנהי דפשטיה דקרא מיירי במחזיר גרושתו מ"מ אכתי יש להעמידו בסוטה כדקס"ד מעיקרא משום דלגופיה לא איצטריך. ומפרש הקדוש מדרואש זצ"ל דה"פ, הויה ואישות שניים אסר רחמנא, דהויה ואישות כתיב אחרי לשוב לקחתה, זה מוכיח לנו דבשום ייתור אין להעמידו בסוטה, דהויה ואישות שניים לא שייכי בסוטה, דאין לומר הויה ואישות בעודה אשתו. דאם כן מאי קאמר להיות לו לאשה, והלא עדיין אשתו היא. ורבנן אמרי לך דאע"פ דפשטיה דקרא לא מיתוקם כלל אלא במחזיר גרושתו, מכל מקום אין להעמידו במחזיר גרושתו, מדכתיב [אחרי] אשר הוטמאה, דמשמע שעשתה עבירה, ואילו מחזיר גרושתו לא עשתה עבירה.
המחזיר גרושתו משניסת [ומת] צרתה מהו. עד כי תיבעי [לך] אליבא דרבנן, אע"ג דטומאה במחזיר גרושתו כתיבא, אין מקרא יוצא מידי פשוטו. פירוש ותיפטר צרתה כערוה אף מחליצה. או דילמא כיון דאיעקר איעקר. ואם כן היא נמי תתיבם. כך הולך פשט הבעיא. ואי אפשר להעמידה, מדפשיט בסמוך היא וצרתה ס"ד אלא היא או צרתה חולצת. ורוצה לפשוט מדהיא חולצת ולא מתייבמת ש"מ דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. והשתא קשיא, אם כן תיפטר אף מחליצה. וגם על מה שפירש דאת"ל כיון דאיעקר איעקר שהיא נמי תתיבם יש להקשות דעל כרחך זה אינו מדמסיק היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת. וע"כ ס"ל כיון דאיעקר איעקר. (ואפילו) מדקאמר צרתה או חולצת או מתיבמת. ואפילו הכי ס"ל דהיא חולצת ולא מתיבמת. ולכך מפרש ר"י, דלעולם פשיטא ליה דאינה מתיבמת ואפילו בלא פסוק מקל וחומר דלקמן במותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן. ואפילו אם תאמר כיון דאיעקר איעקר. ולעולם פשיטא ליה דצרתה חולצת אפילו אם תאמר דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. והכי קא מיבעיא ליה דאם נאמר אין מקרא יוצא מידי פשוטו לא תתייבם כלל ומיהו תחלץ כדפי', או שמא כיון דאיעקר איעקר א"כ תתיבם צרתה, אבל איהי כלל לא תתיבם. וכי תימא מאי שנא דאפילו אם תאמר דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דצרה חולצת, ולגבי סוטה אי אמרינן דטומאה קיימא, שהצרה כמו הערוה ליפטר מחליצה ומיבום. י"ל דשאני סוטה שהביאה היתה באיסור ולכך אלימא לפטור צרתה לגמרי, אבל מחזיר גרושתו הביאה היתה בהיתר. כך פירש הקדוש מדרואש זצ"ל. ומייתי מההיא ברייתא דקתני אם היה מיבם מיבם לכשירה עד וקתני אם היה מיבם מיבם לכשירה. ש"מ שהצרה מתיבמת. ולל"ק קא פשיט, דקא מיבעיא ליה אליבא דרבנן. והשתא פשיטא ליה דודאי לרבנן מתיבמת. דליכא למימר הא מני ר' יוסי בן כיפר היא. דאם ההיא ברייתא דמקילה אתיא כר' יוסי בן כיפר דמחמיר כל שכן דאתיא (כר' יוסי) [כרבנן]. אבל לבעיא שניה לא פשיט מידי. דכיון דמיבעיא ליה לר' יוסי בן כיפר יש לדחות דשמא האי ברייתא אתיא כרבנן. וברייתא דפשטא בסמוך אלא או היא או צרתה חולצת ולא מתיבמת לא פשטא אלא ללישנא בתרא דמיבעיא ליה לר' יוסי בן כיפר. והשתא פשיט דאי תוקמה כרבנן דמיקל כ"ש דאתיא כר' יוסי. אבל ללישנא קמא לא אתיא, דאם כן מאי פשיט, דילמא הא מני ר' יוסי בן כיפר היא. כך פירש ר"י זאת השיטה.
ואי משום היא תועבה היא תועבה ואין בניה תועבין הא צרתה תועבה. אבל כי מוקמינן לה בסוטה לא דרשינן הכי היא תועבה וגומר. והינו טעמא משום דלא מסתברא למימר דקאי היא אלא אמאי דאיירי קרא בהדיא ולא אמאי דאתי מדרשא.
אלא או היא או צרתה חולצת, ולא תרוצי קא מתרצת. וא"ת הא מיפרשא שפיר בלא שיבוש. דנהי דתני היא וצרתה, רוצה לומר כמו היא או צרתה. כי ההיא דלקמן בפרק ר"ג [נ' ע"ב], חלץ ועשה מאמר, דמפרשינן או עשה מאמר. וי"ל דאם היה רוצה לומר או היא או צרתה, הוה ליה למיתני חולצות. כך נראה להר"ם.
א"ר חייא בר אבא המחזיר גרושתו משניסת צרתה מהו עד ת"ש המחזיר גרושתו משניסת עד אלא או היא וצרתה חולצת. וש"מ דלא אלים הקל וחומר אפילו בהיא גופה, ותפשוט הבעיא כפי האיכא דאמרי. וללישנא קמא דקאמר היא גופה לא תיבעיא לי דקל וחומר הוא, צריך לומר שלא בא לפשוט, אלא כמו תיובתא הוא דאמרן דהיא גופה לא קא מיבעיא לי וברייתא קאמר דחולצת.
<h2>דף יב.</h2>
השתא היא גופה שריא דאמר (רב) [שמואל] מיאנה בזה מותרת לזה. לקמן פרק בית שמאי [ק"ז ע"ב] פליגי רב ושמואל, רב אמר מיאנה בזה אסורה לזה משום דדמיא לבעלת הגט. ושמואל ס"ל דמיאנה בזה (אסורה) [מותרת] לזה, משום דלא דמיא לבעלת הגט דהתם איהו עביד מעשה אבל הכא איהי עבדה מעשה. הילכך אי מיאנה בזה מותרת לזה, דלאח השני לא עשתה שום מעשה. וא"כ ק"ו הוא, דהשתא הממאנת שעשתה מעשה באח אחד מותרת באח השני דלא עבדה מעשה כלל, כ"ש צרה דלא עבדה מעשה כלל. וקשיא דמשמע דאם היה תופס שמואל כרב דאמר מיאנה בזה אסורה בזה לא היה יכול להקשות. ואמאי, הרי רב שאומר מיאנה בזה אסורה בזה ס"ל דצרת ממאנת מותרת, כדמוכח לעיל [ג' ע"ב] דקאמר, ולרב ולרב אסי למעוטי מאי, ומשני למעוטי צרת ממאנת. ואין לומר דלא ממעטינן ליה אלא שאינה פטורה מחליצה אבל ביבום אסירא, [דהא] לאו שינויא הוא כלל דהא למ"ד נמי צרת ממאנת אסורה מ"מ אינה פטורה מחליצה, כדאמרינן לקמן בשמעתין הא דאורייתא והא דרבנן. אלא נראה כתירוץ הר"ר שלמה מדרואש שתירץ דודאי בזה הדבר צ"ל דלעולם קלישא זיקת שני יבמין מזיקת שתי יבמות. דזיקת שני יבמין מכיון שהפקעה זיקת האחת הרי היא מסולקת מכל האחין מטעם דדמיא [ל]גרושת אח לכל האחין, אבל זיקת שתי יבמות, דהיינו ממאנת וצרתה אלימא טפי, דאם פקעה זיקת אשה אחת מה ענין [זה] לאשה אחרת. הילכך מ"ד מיאנה בזה אסורה בזה אין לנו כוח שיתיר צרת ממאנת, דדילמא שאני זיקת שני יבמין דקלישא ביותר ולכך מפקיע אותה בקל. אבל זיקת שתי יבמות אינה נוחה כל כך להפקיע. או שמא יש לדמותם. ולא ידעינן מאי נידון בה. אבל משמואל פרכינן שפיר, דכיון דסבירא ליה דאפילו זיקת שני יבמין דקלישא טפי אין אנו מפקיעין אותה בקל. כל שכן שיש לנו לומר דאם מיאנה בו דלא תהני להפקיע זיקת צרתה, ופשיטא דשריא צרתה.
והיה הבכור אשר תלד פרט לאיילונית. ואע"ג דדריש לקמן [כ"ד ע"א] מיניה מצוה בגדול ליבם, התם היינו מבכור. אבל הכא מאשר תלד קא דריש פרט לאיילונית שאינה ראויה לילד. וא"ת מנלן שפוטרת צרתה, דהא מאחות אשה לא ילפינן אלא עריות, והיא אינה ערוה. י"ל כיון דלא חזיא ליבום, קיימא צרתה באיסור אשת אח.
למעוטי מאי מאי לאו למעוטי צרת איילונית. וא"ת דילמא למעוטי צרת מחזיר גרושתו. י"ל דמסתבר למעוטי צרת איילונית, שנשאה המת בהיתר, דומיא דההיא דמשנה. אבל צרת מחזיר גרושתו לא, שהרי נשאה המת באיסור.
<h2>דף יב:</h2>
ואפילו צרת בתו. וא"ת אטו משום דהויא צרת בתו איילונית עדיפא טפי, דצרת בתו בלא איילונית אסורה, כדתנן במתניתין [ב' ע"א]. וי"ל דכיון דאיילונית לא רמיא ליבום לא הוי [בה] משום איסור ערוה, דהא אפילו לאחין מיתסרא. הויא לה צרתה כמו צרת ערוה שלא במקום מצוה. והכי מפרש בה"ג.
שלש נשים משמשות במוך. פירש רש"י הותרו לשמש במוך, מפני הסכנה, משמע הא אם לא היה מפני הסכנה היו אסורין. וקשה דהא לא מיפקדן אפריה ארביה. ומפרש ר"ת משמשות במוך כלומר צריכות לשמש במוך דאם לא כן יהיו מסוכנות למות. ועוד יש לקיים פירוש רש"י, (דמשמע) [דשאני] הכא כיון שנותנות המוך בשעת תשמיש ואינו דרך תשמיש בכך הרי הוא כאילו היה משמש על העצים ועל האבנים. ואפילו אינן נותנות המוך עד לאחר תשמיש, מ"מ יש ליישב פירוש רש"י דאמת הוא דלא נצטוו על פריה ורביה, אבל בשביל כך אין להן להשחית זרע. וכן מוכח פרק כל היד [נדה י"ג ע"א] שהן מוזהרות על השחתת זרע, דקאמר התם נשים דלאו בנות הרגשה נינהו. משמע אם היו בנות הרגשה הוו מיתסרן. מיהו ר"ת פירש שם בענין אחר. ועיין שם.
שמא תעשה עוברה סנדל. אין לפרש שמא תתעבר ותחזור ותתעבר, דהא אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, ואפילו נפלים כדמוכח שם, וכל שכן בני קיימא. אלא נראה לר"ת שמא תתעבר תאומים וימעך הזרע צורתן.
א"כ מצינו חמותו ממאנת. וא"ת ליישב דהכי קאמר, שמא אם תתעבר בקטנותה שמא היא תמות אפילו אם תלד בגדלותה, אבל אם תלד בקטנותה ודאי תמות, ואין המיתה תלויה בעיבור אלא בלידה, ולא נמצא קטנה יולדת. וי"ל דמקאמר שמא תתעבר, משמע שע"י העיבור תמות.
לשון ת"א ועיקר. והכי פירושה, קודם הזמן, קודם שנה הסמוכה לזמן, דהיינו קודם שנת י"א, אינה יולדת. תוך הזמן, היינו תוך שנת י"א, היא מתה ועוברה מת. לאחר הזמן, פירוש תוך י"ב שנים, אם ראינו שילדה בר קיימא בידוע שמיהרה גידולה משעת הריון ואחר הבאת שתי שערות היה, דאם לא כן לא היה ולדה בן קיימא. וכן עיקר. ע"כ צ"ל שהתחיל גדלותה משעת הריון, דאם לא כן ותרצה לומר שהתחיל מלידה, א"כ יקשה לך הא דמיבעיא לן פרק אלו נערות [כתובות ל"ח ע"ב] יש בגר בקבר ודבנה הוי וכו' או אין בגר בקבר ודאביה הוי, ופריך מי מיעברא והא תני רב ביבי שלש נשים משמשות [במוך] קטנה מעוברת ומניקה, עד שמא תתעבר ותמות. והשתא קשה מאי פריך מי מיעברא, והלא ודאי אמת הוא שיכול להיות שתתעבר, כדקאמר שמא תתעבר, משמע שפעמים כן הוא. ולפי מה שפירשנו ניחא, דהכי פירושא התם, ומי מיעברא בענין שנוכל להסתפק אם יש בגר בקבר ודבנה הוי, הא ודאי ליכא לספוקי, מדקאמר שמא תתעבר ותמות, ואם כן לא אפשר לן לספוקי בשום ענין. דהיכי דמי אי ילדה ולד שהוא בר קיימא, נמצא שהתחיל גדלותה משעת ההריון, ומסתמא מן ההריון עד הלידה יש ששה חדשים, ואם כן היתה בוגרת קודם שמתה, ומה שייך למבעי יש בגר בקבר, דמשמע שיתחיל הבגרות כשמתה בקבר ואם אין הולד [בר] קיימא, מאי מספקא ליה אי דבנה הוי, והלא לא תלד ולד בן קיימא.
לאחר הזמן הזה היא חיה ועוברה חי. לפי הפשט, לאחר זמן רוצה לומר לאחר (י"ב) שהביאה שתי שערות, ואפילו הביאה קודם י"ב שנה אינה ממאנת. והשתא לא נמצא בשום ענין חמותו ממאנת. דאי ילדה לאחר שהביאה שתי שערות, אע"פ שאינה בת י"ב שנה שהיא קטנה אינה ממאנת. אבל אין לפרש לאחר י"ב שנה, דאם כן מצינו חמותו ממאנת, וכגון שילדה לאחר י"ב ולא הביאה שתי שערות, דאכתי היא קטנה. ואין לפרש דחיישינן שמא נשרו, דאם כן למ"ד לא חיישינן שמא נשרו מאי איכא למימר. ולכאורה משמע שהוא רוצה להעמיד סוגיין ככולי עלמא כדמוכח בשילהי שמעתין. ועוד דאין לומר דהיכא דקדיש ובעל לכולי עלמא חיישינן, דהא ליתא דמוכח דודאי למ"ד אין חוששין אפילו קידש ובעל אין חוששין, כדמוכח פרק בא סימן [נדה מ"ו ע"א], דקאמר הילכתא חוששין שמא נשרו והוא שקידש ובעל, משמע למ"ד אין חוששין אפילו קידש ובעל לא חיישינן.
והא תני רבה בר שמואל אי אפשר לומר בחמותו וכו' שכבר ילדו. מדתלי הטעם בשכבר ילדו, ולא קאמר שכבר גדלו, ש"מ דקטנה ילדה. ותיובתא לרבה בר (ליואי) [שמואל]. וכיון דנצטרך לומר שמא תתעבר ושמא תמות, אם כן מצינו שפיר חמות ממאנת ותנן וכו'. והוקשה לי מאי קושיא, אם כן מצינו חמותו ממאנת. ודאי לא נמצא חמותו ממאנת, דנהי דהוכחנו מתוך דברי הברייתא דרבה בר שמואל דקטנה ילדה, מ"מ לא נמצא [חמותו ממאנת], דהא קאמר בהדיא אי אתה יכול בחמותו, ואם היא יולדת לא תמאן. ונראה לי שכך יש להוציא הקושיא, והתני וכו' עד שכבר ילדו. אלמא דקטנה ילדה. ואם כן נצטרך לומר שמא תתעבר ושמא תמות. ואם כן מצינו חמות דממאנת. כי פשוט הוא דקטנה ממאנת. ואי משום שילדו, על זה עצמו יש לדון, דמה נתינת טעם הוא לדבר שבשביל הלידה לא תמאן, כיון שהיא קטנה. ודעתו של בעל התלמוד להבין פירוש המשנה והברייתא מתוך לשון קושייתו, כי היה מקובל שאותה ברייתא דרבה בר (ליואי) [שמואל] הוה מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא. ולפיכך היה אומר, כיון דעל כרחך אותה ברייתא עיקר, וגם אתיא לפרושי משנתינו, ואם כן [יש לנו] לקיים שניהם בכל היכולת שנוכל, ואנו רואים שעל כרחך קטנה יולדת, ואם כן אי אפשר לקיים שניהם בטוב, דלפי לשון הברייתא יקשה לך משנתינו שאומרת שאי אפשר לומר בחמותו, וגם יקשה לך הברייתא, דהיאך אומר שכבר ילדו, מה תלי המיאון בלידה. ולקמן מסיק דבנים הרי הם כסימנים. ועתה יתיישב לך הכל. דעל כרחך לא תמצא מיאון בחמותו. וגם מה שאומר בברייתא שהמיאון תלוי בלידה, האמת הוא שכן הוא, דבנים הרי הם כסימנים.
אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות. ודרבה בר (ליואי) [שמואל] ליתא. ודקא קשיא לך אם כן מצינו חמות ממאנת, בנים הרי הם כסימנים, וזהו סימן גדלות. וא"ת הא אפילו אם הם כסימנים לא מהנו, כיון שהם תוך הזמן. וי"ל דתוך הזמן הוי כלאחר הזמן. ואין נראה, דבפרק יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א] פסקינן דתוך הזמן הוי כלפני הזמן. אלא י"ל דבנים דתוך הזמן כסימנים לאחר הזמן. וקשה לפי שיטה זו שפירשנו, דהא דרבה בר ליואי ליתה, דזה חסר בספר. וגם "אלא קשיא" דקאמר תלמודא דחוק לפרש. דמשמע כיון דשקיל וטרי לאותובי לרבה בר ליואי שיתרץ כמו כן אליביה. לכך נראה לר"י דכל משא ומתן שלו לרבה בר ליואי הוא. דאילו למשנה לא היה קשה לו א"כ מצינו חמותו ממאנת, דזהו פשוט לתרץ מתוך לשון הברייתא דרבה בר שמואל דקאמר שכבר גדלו, דמשמע שנראה כגדולה, ואתי לאיחלופי לומר דגדולה ממאנת בטוב. אבל לרבה בר ליואי קשה, שאומר שע"י הלידה היא מתה, לדידיה ודאי קשיא, דמדנקיט הכא שכבר ילדו, משמע שבכך אינה מתה, מדלא נקט שכבר גדלו, משמע דאפשר דקטנה ילדה. אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות. ואלא קשיא לרבה בר ליואי כדפרישית. ומשני בנים הרי הם כסימנים, כלומר כיון שראינו שמיהרה ללדת כל כך מהרה, יש לנו לומר שמיהרה גידולה משעת הריון. כדאשכחן בדורות ראשונים שהיו יולדות בת ח' שנים, כדאיתא פרק בן סורר [סנהדרין ס"ט ע"ב]. ולפי שיטה זאת, האי דקרי לעיל תוך הזמן, לא קאי אשנים עשר שנה, דודאי אפילו ילדה קודם י"ב שנה לנו לומר שמיהרה (גדולה) [גדלותה] מזמן ארוך משעת הריון. אלא קאי אגדלות.
(בנים) איכא דאמרי אמר רב ספרא בנים עדיפי [מסימנים]. דאפילו לרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן בבנים מודה. ומזה הענין יש נפקותא בין לשון זה ללשון הראשון. דאילו לל"ק דבנים הרי הן כסימנים לא אתיא כרבי יהודה, דא"כ מצינו חמותו ממאנת, וכגון שילדה והביאה שתי שערות, ועדיין לא הגיע זמן שירבה השחור על הלבן ויכולה בטוב למאן. וא"ת איך תוכל למאן, והלא מיחלפא בגדולה כדפ"ל. וי"ל דכיון שהיא ממאנת לר' יהודה אע"פ שכבר היא גדולה אם כן לא חיישנין דילמא אתו למיחלפה בגדולה. וא"ת הא מודה ר' יהודה היכא דבעל דאינה יכולה למאן, והכא על כרחך בעל כיון שילדה. וי"ל דהכא מיירי כגון שלא בעל. וכי תימא היכי ילדה. י"ל כגון שעיברה באמבטי. ועוד י"ל דמיירי שפיר כגון שבעל, ומיהו לא תיקשי היכי יכולה למאן, דהא דאינה יכולה למאן כשבעל היינו לאחר שקלטה הזרע, דאז מתחיל זמן עיבורה. ואם כן משכחת שפיר שתמאן קודם שקלטה הזרע, דהיינו [בתוך] שלשה ימים. וא"ת היכי תוכל למאן, והלא משעת הריונה היא גדולה כדפירשתי, ואם כן בלידתה היא בוגרת, דבין הריונה ללידתה יש בטוב כדי שירבה השחור על הלבן. ושמא אינו כל כך. או שמא י"ל דאפילו אם יהיה כך שיהיה בין הריונה ללידתה ששה חדשים אינה נקראת בוגרת כיון שלא מצינו בה השערות, אין לנו לחוש בזה כלל, ואפילו לאחר י"ב שנים דהיינו שיעור שירבה השחור אם לא מצינו בה שערות אין לה דין גדולה.
<h2>דף יג.</h2>
רב זביד אמר אין בנים בלא סימנין. אין לפרש אין בנים כלל בלא סימנין, דאם כן מאי פריך וניבדוק, מאי בדיקה שייך כיון דאין בנים כלל בלא סימנין. אלא ה"פ אין רוב בנים בלא סימנים. וא"ת ומאי נפקותא יש בין רב זביד לרב ספרא. י"ל דנ"מ כגון שילדה ולא הביאה סימנים, לרב ספרא אינה ממאנת (דהיינו) [דהויא] כאילו הביאה סימנין. ולרב זביד ממאנת, דאיכא מיעוט שיולדות בלא סימנים. והשתא מיפרשא ברייתא דלעיל שפיר, [שפירשה שמא] תתעבר ושמא תמות, שיש מהן מתעברות בקטנות. וגם לא מצינו חמותו ממאנת, דיש לנו ללכת אחר הרוב שיולדות בגדלות. ורבה בר ליואי חייש למיעוטא שיולדות בקטנות. וההיא דכתובות [ל"ט ע"א] יתיישב לפי זה, וה"פ ומי מיעברא [ולד] בר קיימא שתוכל להסתפק אי דבנה הוי או דאביה והתני עד שמא תתעבר ושמא תמות, אלמא דרוב נשים אינן יולדות בקטנות, וא"כ יש לנו לילך אחר הרוב. ואע"ג דבממון אין הולכין אחר הרוב, הני מילי כשיש חזקה נגד הרוב, אבל הכא דליכא חזקה הסותרת הרוב לכו"ע הולכים אחר הרוב. ורש"י פירש דאיכא נפקותא ביניהם בענין אחר, ופירש דפליגי אי תוך הזמן כלפני הזמן או כלאחר הזמן. ודוחק לומר שיהיו אמוראים חלוקים בזה, דבהדיא מסקינן התם [נדה מ"ח ע"ב] דתוך הזמן כלפני זמן. לכן נראה כדפרישית. אמנם על מה שפירשו התוספות בפנים, לתרץ מתניתין שלא מצינו חמותו ממאנת, בחנם דחקו לומר דיש לנו לילך אחר הרוב. כי בלאו הכי לא קשיא דאם כן מצינו חמותו ממאנת. דהא מיפרשא ברייתא מדתני שכבר ילדו כמו שפירשתי לעיל. וזה נראה לפרש יותר ממה שהם פירשו, דלדבריהם קשיא לי היאך נוכל לומר לרב זביד היכא דילדה ולא הביאה סימנים שתוכל למאן משום דיש נשים שיולדות בלא סימנים. אדרבה יש לנו לילך אחר הרוב ולא תמאן. לכן נראה כדפירשתי.
העתקתי. משום צער לידה חיישינן. לכאורה משמע משום צער לידה ממש. ואי אפשר לקיימו, דאם כן תמצא חמותו ממאנת כגון שבדקוה בשעת לידה ולא מצאו ואין לחוש שמא נשרו. ואין לומר כי יש לחוש שמא הביאה מיד ונשרו מצער הלידה, דכולי האי לא חיישינן. לכן נראה לומר דהכי פירושא, משום צער עיבור חיישינן דשמא נשרו, ואפילו אי בדקו קודם לידה נוכל לומר שמא באו ונשרו מצער העיבור, ואז היא גדולה. והאי דנקט צער לידה ולא נקט צער עיבור, לפום ריהטא נקט, אגב דמיירי בבנים. ותמאן השתא ותיבם צרתה. דאפילו לר"ג דאמר לקמן [ק"ט ע"א] דאין מלמדים קטנה למאן, דאמר אם תמאן תמאן וכו', הני מילי להפקיע האשה מיד בעלה, כדלקמן דמיירי בשתי אחיות אחת גדולה ואחת קטנה וקאמר דאין מלמדין הקטנה להפקיעה מיד בעלה, שלא ינהגו בה מנהג הפקר. אבל הכא כיון דבלאו הכי הערוה אסורה היה לנו ללמדה שתמאן ותייבם צרתה. עד כאן.
משום דרמי בר יחזקאל דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל (וממי'). תימה מנלן דטעמא הוי משום דרמי בר יחזקאל, דילמא היינו טעמא משום דאינה ממאנת לזיקתו, ומאי אולמיה דהאי מהאי. וי"ל דאי טעמא הוי משום דאינה ממאנת למאמרו, מאי איריא דנקט אסורה לאביו, אפילו לאחר נמי. דכיון דאינה ממאנת לזיקתו הויא לה יבמה לשוק.
<h2>דף יג:</h2>
מ"ט דב"ש. תימה לימא דלצרור מפיק ליה לדר' שמעון, ועליה לכדרבי. וי"ל דמסברא אין לומר כן אם אין לנו כח מכח פסוק לומר כן.
אמר היינו טעמא דב"ש דאין איסור חל על איסור. וא"ת וב"ה שפיר קא אמרי ב"ש, דכיון דאין איסור אשת אח חל על אחות אשה הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה. ואין סברא שיחלקו בית הילל לומר דאיסור חל על איסור, דלא ככמה תנאים לקמן פרק ארבעה אחין [ל"ב ע"א]. וי"ל דב"ה אינן מחשיבין אותן סברות כלום, דמהאי דקאמר הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה, אדרבה י"ל שהיא ערוה (שלא) במקום מצוה ותיאסר. וממה שאמרו ב"ש היכא דנשא מת ואחר כך נשא חי דלא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח, נהי דלא אתי וחייל עליה מיהו (אשת אח) [אחות אשה] מתלא תלי וקאי וכי פקע איסור אשת אח אתי אחות אשה וחייל עליה.
תינח היכא שנשא מת. וא"ת מאי קושיא, לכל הפחות היכא דנשא מת נילף להיתירא ונימא מה שמתירין ב"ש הצרות היינו היכא דנשא מת. וי"ל דקרא משמע בכל ענין ואינה סברא להעמידו לחצאין, ואם תעמיד ההיתר בצרות יש לך להעמיד ההיתר בכל ענין.
האי מיבעיא ליה וכו' לא תעשו חבורה על מת. וההיא דר"ע פרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ח ע"א] שהיה מכה בשרו עד שהיה דמו שותת לארץ, י"ל דאתורה ואמצות שאני כדאמרינן התם [שם] שהיה אומר הרבה מעות יש לי ואין לי למי להריצם.
והא ב"ש מתירין הצרות לאחין. הוה מצי למיפרך ליה מההיא דלקמן, במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים. אלא בלאו הכי היה מקשה שפיר מההיא דמגילה.
<h2>דף יד.</h2>
כגון שני בתי דינין בעיר אחת. תימה מההיא דמגילה שהיו בני הכרכים קורין המגילה בט"ו ובני הכפרים בי"ד והו"ל כשני בתי דינין בעיר אחת, ואמאי הא הוי אגודות. ואומר ר"י דכיון דהתם לאו משום פלוגתא הוא דעבדי הכי אלא משום שהמקום גורם, ובן כרך זה אם היה הולך למקום אחר שקורין המגילה בי"ד היה קורא כמו כן עמהם כך, לא מחזי כאגודות. ומה שהקשה לעיל רשב"ל מב"ש מתירין הצרות לאחין על ההיא דמגילה, מכל שכן הקשה לו דכיון דלא חיישינן לאגודות אגודות אפילו התם כל שכן בההיא דמגילה דלא שייך למיחש כדאמרינן הכא. והרב ר' חיים פירש דמההיא דמגילה אין להקשות הכא לאביי, שבני הכפרים בעירם היו קורין, ולא היו קורין להם בני הכרכים. דלמה יקראו להם בני הכרכים, אי משום שבני הכפר אינם יודעים לקרות המגילה ובני הכרכים מוציאים ומברכים להם, זה אינו, דכיון דאכתי לא מטא זמן קריאת המגילה לבני כרכים שזמן קריאתם אינו עד ט"ו אם כן אינם חייבים, וכל שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם. אלא ודאי בני כפרים בעירם היו קורין, והו"ל כשני בתי דינין בשתי עיירות. והאי דקרי ליה יום הכניסה, לפי שבעירם היו מתאספים לקרות המגילה.
וכי מיקלע באתריה דר' יוחנן לא מטלטל שרגא. תימה דילמא התם הרואה אומר שמא לא צריך. וי"ל דאפילו כשהיתה נופלת על טליתו לא היה מטלטלה.
והא איכא שמעא. פירש רש"י שלא ידע שמה שרבי אבהו אינו מטלטל היינו משום כבודו דר' יוחנן, ויטלטל, וירגיש ר' יוחנן שר' אבהו רגיל לטלטל, דאי לאו דחזי ליה לרביה לא הוה עביד, ואם כן אין זה כבודו. ומשני דמודע ליה לשמעיה, שלא יטלטלנה במקום ר' יוחנן. וקשה דהא פשיטא הוא שיודיע לו. ועוד קשה דבפרק כירה [שבת מ"ו ע"א], דעיקר עובדא לשם, לא פריך והא איכא שמעא. ובדין טפי היה לו לאקשויי שם. לכך נראה דפריך הכי, והא איכא שמעא שלא ידע שמה שאין ר' אבהו מטלטל הנר היינו משום כבודו דר' יוחנן, אלא יהיה סבור שמותר לעשות אגודות אגודות. ומשני דמודע ליה לשמעיה, שאינו עושה אלא משום כבודו דר' יוחנן, ולא מפני שמותר לעשות אגודות. וכן פירש הר"ם כמו כן.
בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו דבני חייבי לאוין כשירין נינהו. והקשה הרב ר' יהודה מקורבייל, צרות דב"ה לב"ש נמי משכחת לה שהם חייבי כריתות, כגון ראובן ושמעון נשואין שתי אחיות, ושמעון נשוי עוד אשה אחת שהיא חמות של לוי, ומתו שני האחין ונפלו קמי לוי, דבר פשוט לב"ה אשת שמעון אסורה ללוי, החמות פטרה שהיא ערוה. אבל אשת ראובן מותרת ללוי. שלא היתה צרת אחות אשה בזיקה, שלא נזקקה לו אשת שמעון כלל. אבל לב"ש שמתירין הצרות לאחין, אם כן אשת שמעון היתה זקוקה לו, ואם כן אשת ראובן היא צרת אחותה בזיקה. ולר' שמעון דאמר לקמן פרק ארבעה אחין [כ"ח ע"ב] כיון שנעשו צרות זו לזו בזיקה לא יהיו לך ליקוחין באחת מהן, הוא אסור ליקח אשת ראובן. ואם יעשו כבית הילל נמצא שיקחו צרת אחות אשה בזיקה שהיא בכרת. וי"ל דהאי מילתא דלא שכיחא היא ומשום הכי לא היה להם למנוע. על קושיית הרב ר' יהודה מקורבייל, נראה לי לתרץ, דלא משכחת לה שיהא חייבי כריתות אפילו לב"ש. דאע"ג דאין החמות פוטרת הצרה, דהיינו אשת שמעון, שהרי הם מתירים הצרות לאחין, מ"מ טפי מסתבר לקרות צרות זו לזו שנפל מבית אחד ממה שנפלו משני בתים. הילכך אדרבה הייתי אומר להיפך, דכיון שנפלה חמותו משני אחין. וכיון דאי אפשר לו לייבם שום אחד מהם, אם כן אשת ראובן אינו צרת אחות אשה כלל ומותרת לו להתייבם. וא"ת מ"מ משכחת לה אם מת תחילה בעל החמות ונפלה קמי שמעון, והוא יכול לייבם חמות לוי, שהרי צרת ערוה מותרת לאחין. וכי נפלה קמי לוי נפלה מכח שמעון שהוא בית אחד. וי"ל דמ"מ מסתבר טפי למיקרי שנעשו צרות זו לזו מה שבא מכח בעל אחד ממה שבא מכח יבום. אי נמי כיון דלא משכחת לה אלא אם כן בא מכח בעל החמות, לא שכיחא. ומשום (שמתיבמות) [שמא ימות] זה קודם זה לא היה להם למנוע.
דבני חייבי לאוין כשירין נינהו. אבל משום הצרה עצמה לא היה להם למנוע, דצרה קלא אית לה. ועוד דמילתא דלא שכיחא היא.
<h2>דף יד:</h2>
ה"ג רש"י בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו, דטמאות דב"ה לב"ש טהרות נינהו, אלא ב"ה מב"ש אמאי לא נמנעו טהרות דב"ש לב"ה טמאות נינהו, אלא ש"מ דמודעי להו. וא"ת מנא ליה דלא נמנעו משום דמודעי להו, דילמא לא נמנעו משום דלא עשו. וי"ל דה"ק אלא ש"מ דמודעי להו אם תמצא לומר דעשו. ודוחק הוא דלא אייתי כח גמור דמודעי להו. ולפירוש שני יתיישב. ופריך ומאי אולמיה דהאי מהאי, ומשני מהו דתימא צרה קלא אית לה, פירוש בני צרה. גם זה דוחק. ועוד קשה לגירסת רש"י דהא במסכת עדיות מיתנן קולי דב"ש וחומרי דב"ה אף לגבי טמאות ולא חשיב הך. לכך נראה כגירסת ר"ח דגריס הכי, בשלמא ב"ה מב"ש לא נמנעו דטמאות דב"ש לב"ה טהורות נינהו אלא ב"ש מב"ה אמאי לא נמנעו טהורת דב"ה לב"ש טמאות נינהו אלא ש"מ דמודעי להו. ולהכי לא נמנעו, ולעולם עשו כדבריהם. דליכא למימר דלעולם לא עשו כדבריהם ומשום הכי לא נמנעו, דהא ודאי ליכא למימר, דאפילו את"ל בעלמא לא עשו הכא יש לומר שעשו, דמאי טעמא אמרינן בעלמא דלא עשו כדבריהן משום דנראה כשתי תורות, אבל אי לא הוה מיחזי כשתי תורות לכולי עלמא הייתי אומר שעשו. והכא אפילו את"ל דעשו כדבריהם משום הכי לא מיחזי כשתי תורות כשהם נמנעים מלהשאיל כליהם, דהרואה אומר כלים הוא דלא צריך. וא"ת א"כ מאי פריך מאי אולמיה דהאי מהאי, אלים ואלים דהא אין לו כח להוכיח אם לא מההיא דטהרות. וי"ל דפריך שפיר דמשמע ליה דמקמייתא נמי מצינן דמיפשט דמודעי להו, דנהי דממה שלא נמנעו ב"ה לישא נשים מב"ש אין לנו כח להוכיח דמודעי להו, דאיכא למימר דהיינו טעמא דלא נמנעו משום דלא עשו כדבריהם ולא היו מתירין הצרות ליבם, דאם היו מתירין הצרות לאחין והוו עבדי עובדא להיתר היה נראה כשתי תורות, מ"מ ליפשוט דמודעי להו ממה שלא נמנעו ב"ש לישא נשים מב"ה. ונהי דמבני צרה לא היה להם למנוע דבני חייבי לאוין כשירין נינהו, מיהו מ"מ מפני הצרה עצמה היה להם למנוע. וליכא למימר דמשום הכי לא נמנעו משום שלא עשו ב"ה כדבריהם והיו מצריכין אותה חליצה, דאפילו את"ל דלא עשו בהכא י"ל דעשו, דאותו דפליג ואומר דלא עשו היה מודה בטוב דהיכא דליכא למיחש לשתי תורות דעשו, והכא אפילו את"ל דעשו לא מיחזי כשתי תורות, דמאי אמרת הרואה בית הילל שפורשים ואינם מתירים הצרות לאחין נראה כשתי תורות, דהא ב"ש מתירין אותם לאחין. לא היא, דהרואה אומר איתתא הוא דלא צריך. ומשני אי מההיא לא הוה מצינן למיפשט דמודעי להו, דאימא לעולם דלא מודעי, והא דקשיא לך אמאי לא נמנעו, לא תיקשי, דאמאי היה להם למנוע, אם תאמר משום בני צרה בני חייבי לאוין כשירין נינהו, ואם תאמר משום צרה, צרה קלא אית לה. קמ"ל מהך דצ"ל דמודעי להו.
לאפוקי מדר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. תימה פשיטא דלאפוקי מדר"ע אתא, ומאי ס"ד דמקשה. וי"ל דס"ד דלר' עקיבא לא הוה ממזר מיבמה לשוק. והא (דאמרינן) דתניא לקמן פרק האשה רבה [צ"ב ע"א] אמרו לה שנים מת בעליך ואחר כך מת בניך, ונישאת, ואחר כך אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך תצא [והולד ממזר], אלמא דמיבמה לשוק הולד ממזר, ס"ד דקנסא הוא דקניס לה, ולא מפני שיהא הולד ממזר בשביל כך. ומיהו קשה דלקמן [שם] קאמר עלה זו דברי ר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, אלמא דלר"ע הוי ממזר מיבמה לשוק. ותירצו התוספות דברייתא לא שמיע ליה למקשה. ודוחק הוא. ולי נראה דשפיר שמיעא הברייתא, כי גמרא הוא לקמן פרק האשה רבה. ומ"מ לא היה נראה לו לומר לאפוקי מדר' עקיבא, כיון דאינו יכול לומר לאפוקי מכל תנאי דפליגי אליבא דר"ע. דלמ"ד אליבא דר"ע דאין ממזר אלא משאר בשר לא הוי ממזר מיבמה לשוק, דלא תלו תפיסת קידושין לענין זה שיהא הולד ממזר בכך. והא דקאמר לקמן פרק האשה זו דברי ר"ע, מפרש ר"ת [ס' הישר סי' נ"ח] לקמן דה"פ, זו דברי ר"ע דס"ל ד[מ]חייבי לאוין דשאר הוי ממזר. וה"ה שבכאן לא תפסי בה קידושין. ואם כן צריך לומר על כרחך לאפוקי מרבי עקיבא, מההוא תנא דס"ל (לכ"ע) [לר"ע] דאפילו בחייבי לאוין דלאו דשאר הו"ל הולד ממזר. (דלדו) דלדידיה ודאי הוי ממזר מיבמה לשוק. וכיון דלא היה יכול לומר לאפוקי מכל הני תנאי דפליגי אליבא דר"ע, לא הוי משמע ליה למימר לאפוקי מדר"ע. ואעפ"כ משני לאפוקי מחד תנא אליבא דר"ע דס"ל דבחייבי לאוין דלאו דשאר [לא] הו"ל הולד ממזר. ולדידיה לא הו"ל ממזר מיבמה לשוק. ולמסקנא נוכל לומר לב"ש ולב"ה, דביבמה לשוק לא הו"ל ממזר מכ"מ לא תפסי בה קידושין. והכי משמע, אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות מודים שאין ממזר. פירוש, לענין ממזרות לא שוה יבמה לשוק למי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת, אבל לענין תפיסת קידושין שוה יבמה לשוק למי שאיסורו איסור ערוה. וסברי ב"ש וב"ה כמ"ד אליבא דר"ע דלא הוי ממזר אלא מחייבי לאוין דשאר דווקא.
ותיסברא בשלמא ב"ה מב"ש לא נמנעו. יש ספרים דלא גרסי ליה, דמשמע דלא פריך אלא משום דסבירא ליה דעשו, אבל אם לא עשו לא קשיא ליה מידי. ואמאי, כל שכן תיקשי ליה אמאי נמנעו כיון דלא עשו. והר"ם מיישב הגירסא וה"פ, ותיסברא שהברייתא מתרצת דמותבת לי מינה. אפילו לדידך היא משובשת. דמאי שנא וגו'. ואם כן משובשת היא ולא מותבינן מינה. ומשני לאו משבשתא היא, דלא נצרכה אלא לצרה עצמה. והדר פריך מאי שנא מן הודאי וגו', וא"כ משובשת היא. ומשני דמודעי להו.
אלא ב"ש מב"ה אמאי לא נמנעו. וא"ת לימא דנמנעו משום דינר ושוה דינר ושוה פרוטה, שאם נתקדשה בשוה פרוטה ופשטה ידיה וקיבלה קידושין מאחר, לב"ש מקודשת לשני ולב"ה מקודשת לראשון, והו"ל חייבי מיתות. וי"ל דמשמע ליה כיון דאצרות מתניא, שעיקר מה שנמנעו אינו אלא משום צרות. וא"ת לימא דנמנעו מפני צרות, וכגון יבמה שנתקדשה לשוק ואחר כך חלץ לה היבם ונתקדשה לאדם אחר, דלב"ש מקודשת לשני דווקא ולא לראשון, כי היתה יבמה לשוק, ולב"ה מקודשת לראשון שהרי הם אוסרים הצרות לאחין וא"כ לב"ש אם נישאת כב"ה הו"ל יבמה לשוק. ואומר הר"ם דסוגיין אתיא אליבא דשמואל דס"ל כאן דעשו, ואיהו מספקא ליה לקמן פרק האשה [צ"ב ע"ב] אם קידושין תופסין ביבמה או לאו. וכיון דמספקא ליה לא חמיר כ"כ ולא היה להם למנוע. וא"ת אכתי לימא דנמנעו ב"ה מב"ש ולא ב"ש מב"ה, דהא לא קתני אלו מאלו. ואם כן נפשוט לחד מינייהו. וי"ל דכיון דר' שמעון אתנא קמא קאי, סברא לומר לדידיה כמו לתנא קמא, וכמו שלתנא קמא אנו מפרשים אלו מאלו וב"ה מב"ש וב"ש מב"ה, כמו כן אית לן למימר אליבא דר' שמעון. כן נראה להר"ם.
ומאי קמ"ל דאהבה וריעות היו נוהגין זה בזה היינו רישא. ותימה להר"ם לימא דקמ"ל דאי מרישא הוה אמינא דלא עשו. והיינו אהבה וריעות שהיו נוהגין זה בזה, וקמ"ל ר' שמעון דעשו אלא דמודעי להו. וי"ל דה"ק בשלמא לדידי דסבירא לי דלא עשו בהא סבירא לי כתנא קמא, ור' שמעון פליג וסבירא ליה דעשו. והאי דאמר נמנעין מן הודאי רוצה לומר דמודעי להו. אבל לדידך דסבירא לך דעשו, מסתמא אתה סובר דלתנא קמא כמו כן עשו, דלא שבקת יחיד ועבדת כרבים, ואין ביניהם (אלא) שום דבר. ואם כן רבי שמעון היינו תנא קמא. ומשני הא קמ"ל דכולה ר"ש ותני שר' שמעון אומר.
<h2>דף טו.</h2>
אלא אי אמרת לא עשו מאי מה נעשה. תימה אמאי לא היה מקשה כמו כן אלא אי אמרת לא עשו אמאי מספקא ליה מידי, הא יש לעשות לגמרי כב"ה. ואין לומר דהא דאמר דאמרינן לא עשו הני מילי קוליהון, אבל חומריהון היו עושין. הא ליתא, דבכל שמעתין משמע דהא דאמרי לא עשו סבירא ליה שלא היו עושין כלל חומריהון. וי"ל דאינהו לא היו רוצין לעשות חומריהם, דלא ניהוי אגודות. אבל ר' יוחנן היה רוצה שכל העולם יחלצו דלא נהוי אגודות. ומיהו קשה להר"ם למה לא הקשה כמו כן ר' שמעון מה נעשה לבני צרות לב"ה, שהולד פגום לב"ש. וי"ל דאין זה כל [כך] תמיהה, דאם לא נוכל לעשות תקנה שינשאו לכהונה מה בכך, ינשאו לקהל ישראל. וא"ת מרישא נמי היה יכול להוכיח דעשו, דאם לא כן מה קאמר נעשה כדברי בית שמאי הולד ממזר לדברי בית הילל. ואם לא עשו אמאי יהיה הולד ממזר. וי"ל דמרישא לא היה יכול להוכיח כלום, דהוה אמינא רבי יוחנן בן נורי גמריה איסתפקא ליה ולא ידע ב"ש וב"ה מאי קאמרי. וה"ק נעשה כדברי ב"ש, פירוש כפי מה שאנו שונים דברי ב"ש. כי שמא מה שאנו אומרים משם ב"ש, ב"ה קאמרי ליה, ועל זה נסמוך להתיר יבמה לאח ואת הולד ממנה לדברי ב"ה, כי שמא אנו טועין, ולדברי ב"ה אסורה לאחין. נעשה כדברי בית הילל כפי מה שאנו שונים, כי שמא אנו סבורים שבית הילל מתירין היבמה לשוק כמו שאנו שונים, הולד פגום לדברי ב"ש אף לפי טעותינו. כי מה שבית הילל מתירין בית שמאי אוסרים. כך נראה להר"ם.
תאבני מתי תבא צרת הבת לידי. פירש רש"י מאחי. וש"מ דעשו. אימא ואשאנה כבית הילל. והא תאבני קאמר. ותימה מאי פריך, היינו תאותו שהיה רוצה לעשות כב"ה אע"ג דהילכתא כוותיהו, דמתלמידי דב"ש הוה. ויש ספרים גורסים להיפך וניחא. אבל קשה וכי היה תאב למיתת אחיו. לכן פירש הרב רבינו פרץ תאיבני מתי תבא הוראת צרת הבת לידי ואשיאנה לנכרי כבית הילל, וש"מ דעשו, והוא היה תאב לעשות כבית הילל. אימא ואשיאנה ליבמה כב"ש, וש"מ דלא עשו, והוא היה תאב לעשות כדברי ב"ש. ופריך והא תאיבני קאמר, ואם ב"ש לא עשו כדקאמרת וכי תאב היה לעשות דלא כהילכתא.
ונהג בו שני עישורין. וא"ת והא אמרינן בעלמא [ערובין נ' ע"א] המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין. וצ"ל שחילל המעשר על מעות ואכלן בירושלים וחילק הפירות לעניים.
וסיכך בשביל הקטן. פירש רש"י דקסבר קטן הצריך לאמו חייב בסוכה. ולא נמצא בשום מקום שנחלק שום אדם בזה, אלא מתי נקרא קטן צריך לאמו [סוכה כ"ח ע"ב]. ואין לפרש שהיה מחמיר על עצמו, דאם כן לא הוי אגודות אגודות. וי"ל דה"ק וש"מ דעשו, דאם לא עשו הכא נמי לא היה להם לסכוך להחמיר, שלא יהיה נראה כשתי תורות.
<h2>דף טו:</h2>
אלא אי אמרת לא עשו מאי רבותיה. וקשה להר"ם לימא דאפילו ב"ש דלא עשו כדבריהם הני מילי במקום דמיחזי כאגודות אגודות דווקא, אבל במקום דלא מיחזי כאגודות אגודות עשו כדבריהן. וזה היה עושה כדברי ב"ה אפילו היכא [דלא] (ד)מיחזי כאגודות אגודות. וי"ל מדקאמר אע"פ שמתלמידי שמאי [היה], משמע אע"פ שמתלמידי שמאי והיה לו לעשות כדברי בית שמאי. (וממאי) [ואמאי], הא אפילו בית שמאי עצמם לא היו עושין כדבריהם היכא דמיחזי כאגודות אגודות. אלא ס[בר] דאפילו ב[מקום] דמיחזי [כאגודות] אגודות נמי עשו ב"ש כדבריהם. עוד הקשה, לימא דהיינו רבותיה דאע"ג שהיה במקום אחר שלא במקום ב"ה (ואיכא) [וליכא] למיחש לאגודות כדאמרינן לעיל [י"ד ע"א] אפילו הכי היה עושה (כב"ש) [כב"ה]. דה(כ)א ע"כ ר' יוחנן (דר' צדוק ע"כ) היה מתלמידי ב"ש מדלא פריך אי אמרת לא עשו ר' (צדוק) [יוחנן] היכי עביד כב"ש. ואם כן לימא דהיינו רבותיה דאע"ג שהיה במקום ר' צדוק ובמקומו היו נוהגין כב"ש לא היה עושה אלא כדברי ב"ה. וי"ל דמשמע ליה כיון דלא עשו ב"ש כדבריהם פשיטא היא שאין לעשות בשום מקום אלא כבית הילל. והאי דלא פריך מר' צדוק גופיה היכי עבד כדברי (ב"ש) [ב"ה]. י"ל דבספר ליכא הוכחה שהיה עושה כדברי (ב"ש) [ב"ה], ושמא היה ירא ר' צדוק פן יטמאו בדרך ביד ר' אלעזר שהיה תינוק.
מה לאלמנה שכן מתחללת. מה שפירש רש"י אבל לעיל לגבי צרה ליכא למיפרך שכן היא עצמה מתחללת, דבחייבי כריתות נמי מתחללת, דכיון דבעלוה עשאוה זונה. ומתרומה נמי מיפסלא כיון דהוי זר מעיקרא, ולכהונה נמי מיפסלא, כדתנן [י"ג ע"ב] נתייבמו ב"ה פוסלין. לא היה צריך להביא ראייה מבית הילל כלל. דפשוט הוא דכיון דחייבי כריתות נינהו פסלי בביאתן לפסול לכהונה, דגמרינן תועבה מעריות, כמו שפר"י לקמן פרק החולץ [מ"ד ע"ב].
או דילמא איכא למיפרך מה לאלמנה שכן מתחללת. פירוש שעל ידי הביאה מחוללת מלהנשא לכהן, וכמו כן לתרומה, כדיליף פרק אלמנה [ס"ח ע"א]. תאמר במחזיר גרושתו שאינה מתחללת בביאתו. דלמאי תתחלל, אי לכהן כבר מיפסלא משעת גירושין. ואי לתרומה, בעינן זר מעיקרא, והאי לאו זר מעיקרא הוא. וא"ת א"כ לעיל [י"ד ע"ב] כי קאמר נהי דממזר לא הוי פגום מיהו הוי מקל וחומר, אמאי הוי פגום מקל וחומר, מה לאלמנה שכן מתחללת. וי"ל דה"נ היא מתחללת בביאת חייבי כריתות, דכיון דבעלוה עשאוה זונה [להלן מ"ד ע"ב]. ולתרומה מיפסלא כמו כן, דזר מעיקרא הוי. ולהנשא לכהן נמי פסולה, כדתנן [י"ג ע"ב] נתייבמו ב"ה פוסלין. וא"ת מחזיר גרושתו נילף מהאי דינא שיתחלל. ונהי דלאו זר אצלה, בהכי לא שבקינן אי מצינן למילף מק"ו. דהא פרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ח ע"א] גמרינן שגר פוסל בביאתו מקל וחומר, ולא פרכינן האי פירכא. וי"ל דליכא למילף פסול ביאה מאלמנה, דאיכא למימר איסור כהונה שאני, כדאמרינן פרק עשרה יוחסין [שם ע"ז ע"ב]. והכי פירושה מה לאלמנה שכן נעשה חללה בהאי ביאה, תאמר במחזיר גרושתו שאינו איסור כהונה. וא"ת אם כן לגבי פגם בתה היכי ילפינן ליה מקל וחומר דאלמנה והלא איכא למימר איסור כהונה שאני. וי"ל דהני מילי לגבי האם שהיתה כשירה ונתחללה בביאתו יש לנו לומר דאותה חומרא שיש בה דהיינו איסור כהונה גורם לה שהיא מתחללת, אבל לגבי פגם בתה אין שייך למימר האי טעמא. וא"ת אכתי נימא דהיא גופה תתחלל מהאי דינא. ואי פרכת איסור כהונה, נימא עמוני מצרי ואדומי יוכיחו שאע"פ שאינם איסור כהונה פוסלין בביאתן, אף אני אביא מחזיר גרושתו. ואי פרכת מה להצד השוה שבהם שכן אסורים לבא בקהל אלמנה תוכיח. לא ראי זה כראי זה הצד שבהם שאינם ברוב קהל, אף אני אביא וגו'. וי"ל דכיון דכי אייתינן בהצד [השוה] יש בו צד כהונה, לא גמרינן ליה.
וא"ת דמשמע הכא דס"ל לר' יהושע האי פירכא דמה לאלמנה, ובפרק תינוקת [נדה ס"ט ע"ב] שאלו בני אלכסנדריה את ר' יהושע בת משולחת מהו לכהונה, מי אמירנן ק"ו מאלמנה או דילמא הוה אמינא מה לאלמנה שכן היא מתחללת. ופשיט להו היא תועבה ואין בניה תועבין. אלמא דלית ליה האי פירכא, דאם לא כן למה הוצרך למיעוטא, והלא בלאו הכי נסתר הקל וחומר. וי"ל דהאי סוגיא דתינוקת אתיא כר' יהודה דלית ליה איסור כהונה שאני. דהא פרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ח ע"א] יליף גר שפוסל בביאתו מחלל ומצרי. ולא פריך מה לחלל שכן איסור כהונה. והילכך הוצרך לומר היא תועבה, דלא היה יכול לומר שכן היא מתחללת, דאיכא למימר היא גופה תתחלל מהאי דינא, וליכא למימר איסור כהונה שאני, דלית ליה האי סברא. והאי דאמרינן בשמעתין איסור כהונה שאני, היינו לרבנן דרבי יהודה. הילכך פרכינן שפיר מה לאלמנה שכן היא מתחללת, דליכא למימר היא גופה תתחלל, דאיכא למימר איסור כהונה שאני. וא"ת היא גופה נלמד שתתחלל, דבשלמא מבתה גלי קרא היא תועבה ואין בניה תועבין אבל היא גופה נילף מקל וחומר, ונימא ומה אלמנה שאין איסורה שוה בכל מתחללת, זה לא כל שכן. וי"ל דכיון דממעטינן בנה (שלי) ממיעוטא דקרא תו ליכא למילף מקל וחומר, דאיכא למימר מה לאלמנה שכן בנה פגום תאמר במשולחת שכן אין בנה פגום. וא"ת היכי פשיט ולד מחזיר גרושתו מולד צרת הבת, אפילו את"ל דולד צרה מתחלל מקל וחומר, מכל מקום ולד מחזיר גרושתו לא יתחלל, משום הפסוק דהיא [תועבה] דמשמע הא אין בניה תועבין. ותירץ ריב"א דשפיר פשיט להו מהדדי, דע"כ ולד מחזיר גרושתו מתחללת אם איתא דולד צרה מתחללת. דאם תאמר דאינה מתחללת אם כן היכי נילף ולד צרה מקל וחומר דאלמנה, [הא] איכא למיפרך ולד מחזיר גרושתו תוכיח, דאע"ג דאיסורה שוה בכל אפילו הכי אינה מתחללת. אלא ש"מ דפשיטא להו דאין לדרוש היא תועבה ואין בניה תועבין.
וא"ת ולרבי יהודה דיליף מאיסור כהונה, אם כן למה לי קרא דלקמן פרק אלמנה [ס"ח ע"ב] ואשה כי תהיה אלמנה וגרושה לומר שגוי ועבד פוסלין בביאתן, תיפוק לי מהצד השוה דאלמנה לכהן גדול ומצרי. דאי פרכת מה לאלמנה שהיא מתחללת נאמר מצרי יוכיח. [ואם תאמר] מה למצרי שכן אסור לבא בקהל אלמנה תוכיח. הצד השוה שבהם שאין ברוב קהל, אף אני אביא גוי ועבד שאינן ברוב קהל. וי"ל דלא היה יכול להביא גוי ועבד שאינן ברוב קהל, דמשמע שישנם במיעוט קהל, ואין [זה אמת] כי אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. והרב רבינו פרץ זצ"ל אומר דר' יהודה לטעמיה, דסבירא ליה דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. ואם כן כי תהיה רוצה לומר כי תיבעל. דהכי נמי אמרינן לקמן פרק אלמנה [ס"ט ע"א] לרבי עקיבא. ואם כן יכול להיות דודאי לדידיה דגוי ועבד הוה נפיק מלאיש זר כמו חייבי כריתות. וההיא דרשה דלקמן מניין לגוי ועבד, לית ליה דרבי יהודה. וא"ת האי דקאמר לעיל [י"ד ע"ב] ר' יוחנן בן נורי נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש, אמאי יהא פגום אי סבירא ליה כסוגיא דידן מה לאלמנה וכו'. ואי כסוגיא דפרק תינוקת [נדה ס"ט ע"ב] הא מיעט רחמנא היא לומר דאין בניה תועבין. וי"ל דר' יוחנן בן נורי סבירא ליה כרבי יהודה דיליף מאיסורי כהונה. הילכך ליכא למיפרך שכן מתחללת. ומיהו לא סבירא ליה ממש שיטה דתינוקת, אלא היה דורש היא ובניה תועבין ואין צרתה תועבה. וא"ת כי קאמר למיפשט ולד מחזיר גרושתו, לימא למיפשט יבמה לשוק. ונראה לי שאותם שהיו שואלים מרבי יהושע היו רוצים להבין אם יתפוס כרבי יהודה דיליף מאיסור כהונה או כרבנן דדרשי היא תועבה, וסברי בעינן מיניה מילתא שיפשוט לנו על כל פנים שאילתנו. דאם ניבעי ולד מחזיר גרושתו אם יתפוס הקל וחומר מאלמנה ש"מ דלא דרשינן היא תועבה ואין בניה תועבין. דאי הוה דרשינן ליה, אם כן לא היינו יכולים לעשות הקל וחומר כדפרישית לעיל. ואם נקשה מה לאלמנה שכן היא מתחללת, ש"מ דלא דרשינן היא דאי דרשינן היא יביא לנו מקרא מלא ולא ישיב לנו סברא. אבל אם היו שואלים מולד דיבמה, הא תינח אי משיב להו הקל וחומר, יבינו בטוב דלא דרשינן היא, דכלל אי אפשר לדרוש הקל וחומר אי דרשינן היא. אבל אי פשטי ליה הפירכא לא ידעינן מה נאמר בדרשא דהיא. דליכא למימר דאי דרשינן היא אם כן היה לו לדרוש היא, דהא היא לא כתיב ביבמה לשוק.
<h2>דף טז.</h2>
עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. פירש רש"י ארץ סיחון שכיבש משה רבינו [ונתקדשו] בקדושת הארץ ולא נתקדשה בימי עזרא. וקשה לר"ת דתנן במסכת שביעית [פ"ט מ"ב] שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן [וגליל], ועבר הירדן היינו ארץ סיחון. אלמא אית בהו קדושת שביעית. ועוד קשה דהכא הוא תולה הטעם דמעשרין מעשר עני משום דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד. וקשה דהא במסכת חגיגה [ג' ע"א] ס"ל לרבי אליעזר הכי, ואפילו הכי מספקא ליה (בשביעית) [בשבועות (ט"ז ע"א)] אי קדשה לעתיד לבא או לא. לכך נראה לר"ת [ס' הישר סי' תרל"ז] דהכא מיירי בארץ עמון שלא כבש סיחון מעולם, ולא נתקדשה בקדושת הארץ מעולם. והניחו אותה לעשר מעשר עני כדי שיסמכו עליהם עניים. ומייתי מהא דקאמר הרבה כרכים כיבשו עולי בבל וגו'. אע"פ שאינו דומה ממש למאי דקאמר, דהא מייתי מכרכים שקידשו עולי מצרים על עמון ומואב שלא נתקדשו מעולם, הכי מייתי דכי היכי דהתם אע"פ (שקדשים) [שקידשום] הא כבר בטלו מקדושתם כדי שיסמכו עליהם עניים, אלמא דחשו לתקנת עניים. הכי נמי יש לנו לומר דעמון ומואב מעשרין בשביל תקנת עניים. והשתא ניחא ההיא דחגיגה, דמאי דקשיא לן דקאמר ר' אליעזר דמעשרין מעשר עני בשביעית וקאמר עלה הרבה כרכים כיבשו עולי בבל וגו' (ובשביעית) [ובשבועו'] מספקא ליה לרבי אליעזר אם קדשה או לא קדשה. ולפי מה שפירשנו ניחא, דהא דקאמר מה טעם, לאו ממילתיה דרבי אליעזר היא אלא תלמודא יהיב לי טעמא למילתיה דרבי אליעזר דחייש לתקנת עניים. וה"ק מה טעם חייש רבי אליעזר לתקנת עניים, דהא איכא תנא דאמר הרבה כרכים וגו', אלמא דאע"פ שקידשום עולי מצרים לא קידשום עולי בבל, אלמא שחשו לתקנת עניים, והכי נמי סבירא ליה לרבי אליעזר שיש לעשר מעשר עני בשביעית לצורך תקנת עניים.
אין מקבלין גרים מן התרמוד. אע"ג דלעיל אמר חגי הנביא דמקבלין. שמא תרמוד לחוד ותרמיד לחוד. או שמא ההיא דחגי לא שמיע ליה.
<h2>דף טז:</h2>
קפסיק ותני מבין הגוים ואפילו מתרמוד. הוה מצי למימר לבר מתרמוד, כדקאמר בפ"ק דגיטין [ו' ע"א] לבד מבבל.
זאת אומרת מקבלין גרים מן התרמוד. וא"ת מאי קושיא, דילמא ס"ל ככמה סתומות דס"ל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר בפרק האומר ובכמה דוכתי [ס"ט ע"ב]. וי"ל דמ"מ פריך שפיר, דמאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא. ואפילו תרי סתמי לא אלימי מחד סתמא. ומשני אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. והשתא מאן דסבירא ליה אליביה דהלכה כסתם משנה יתרץ תרי מילתיה דרבי יוחנן כמו שאפרש, מ"ד דאין מקבלים גרים מתדמור לא יאמר קפסיק ותני אפילו מן התדמור אלא יאמר לבר מתרמוד. ומ"ד מקבלין גרים מן התדמור ס"ל דאין חשש גוי ועבד בתרמודיים, שאם היה חשש מגוי ועבד אין מקבלין דמגוי ועבד הולד ממזר, כי היכי דלא ניפלוג סתמי אהדדי. וההיא דאין מקבלין ס"ל דלא אמרו ר' יוחנן. ומאן דלית ליה הלכה כסתם משנה סבירא ליה בענין אחר דההיא דאין מקבלין ס"ל זאת אומרת ולא ס"ל. ומ"ד זאת אומרת מקבלין גרים ס"ל דבהכי פליגי, וס"ל דרבי יוחנן דאמר מקבלין סבר כסתם דהכא דאין הולד ממזר מגוי ועבד. וההיא מימרא דלעיל סברה כסתמא דבפרק האומר. וא"ת כי קא פסיק ותני אפילו מתדמור, לימא אפילו מקרתויי, ולא הוה מצי למימר זאת אומרת מקבלין גרים מן הקרתויים, דקרתויים פסולים. וי"ל דקרתויים אין בהם חשש פסול משום גוים, דחשש פסולם הוי משום דמבני חייבי כריתות הם שנשתמדו, ולא שייך לאיתויינהו מכלל דבין הגוים. אבל תדמוריים יש בהם חשש פסול משום גוים שבאו על בנות ישראל. ומאן דפסל ס"ל דמגוי ועבד הולד פסול. ומאן דמכשר ס"ל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר.
קסבר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. תימה אמאי נקט גוי, והלא פסולייהו משום עבדות. וי"ל משום דאיכא למ"ד פרק השולח [גיטין ל"ט ע"ב] נתייאשתי מפלוני עבדי יצא לחירות. לכך צ"ל דפסולה משום גוי. וא"ת ומשום גוי אמאי הוי ממזר, והלא ביאת גוי או ישראל הבא על הגויה אין פסולם אלא מדרבנן, דגזרו עליהם משום נשג"א. וי"ל דהאי דקאמר ממזר ר"ל מדרבנן. וא"ת והלא בעבד הוי ממזר מדאורייתא מטעם לא יהיה קדש, ואם כן הוי לצדדין, דבעבד הוי מדאורייתא ובגוי מדרבנן. וי"ל משום דפסול דגוי הוי מטעם עבדות. כדאמרינן התם [ע"ז ל"ו ע"ב] דגזרו עליהם משום נשג"א. לכך חיבר גוי אצל עבד. כמו שרגיל התלמוד לחבר (גרו) חלוצה אצל גרושה [מכות י"ג ע"א], אע"ג דחלוצה מדברי סופרים וגרושה מדאורייתא. אלא ודאי היינו טעמא משום דחלוצה אסורה מטעם דגזרינן חלוצה אטו גרושה. אי נמי י"ל דמגוי רוצה לומר משבעה עממין, דבגירותן אית להו חתנות. ועוד נראה לר"י דמגוי יכול להיות שהוא ממזר מדאורייתא, משום דקיימא [לן] (מ"ה ע"ב) דכל היכא דלא תפסי קידושין גמרינן מאשת אב שהולד ממזר דומיא דאשת אב. ואע"ג דלא דמי לגמרי לאשת אב, דהתם הביאה היא באיסור והכא הביאה בהיתר, אין זה קושי, שהרי כמו כן נוכל להקשות מעבד דעבד לא דמי לאשת אב דהתם חייבי מיתה והכא מלקות אלא כיון דלא תפסי בהו קידושין מדמינן להו אהדדי הכא נמי. ותימה דבכאן משמע דמעבד וגוי הולד ממזר לרבי יוחנן, ולקמן פרק אלמנה [ס"ח ע"ב] א"ר יוחנן משום ר' שמעון מנין לגוי ועבד שבאו על בת ישראל שפסלוה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו', ואי ס"ד ממזר הוי למה לי קרא לומר שפוסל, השתא ממזר משוי פוסל מיבעיא. וצ"ל דהא דידיה והא דרביה.
חוששין שמא מעשרה השבטים באו. פירש רש"י ישראלים שנשאו גויות. וקשה דהא קיימא לן [כ"ב ע"א] דולדה כמותה ואינו מתיחס כלל אחר האב. לכך נראה דיש לחוש דשמא בנות ישראל נבעלו לגוים.
באתרא דקביעי. פירש רש"י והו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וקשה דהא תינח אי אזלא איהי לגבייהו, אבל אי אזלי לגבה הו"ל ניידי וכל דפריש מרובא פריש. לכך צ"ל באתרא דקביעי, והוו להו בנות ישראל רובא.
<h2>דף יז.</h2>
כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך. פירש רש"י דדייק מדכתיב כי יסיר את בנך מאחרי, וקאי ארישא דקרא דכתיב את בתך לא תתן לבנו, וה"פ את בתך לא תתן לבנו, שאם תלד בתך ממנו כי יסיר החתן בנך מאחרי. אבל אין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, דלא קאי כי יסיר אסיפיה דקרא דהיינו ובתו לא תקח לבנך, דשמא תלד מבנך בן ותסיר אותו מאחרי (כי). דאם היה כן פתרונו הוה ליה למיכתב כי תסיר. וש"מ דאינו קרוי בנך. ופריך והא איכא בנות. ואמר רבינא בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך. דארישא דקרא קאי כי יסיר, כדמפרש שמואל. וקשה, חדא דאם כן אינו מחדש שום דבר. ולקמן פרק כיצד [כ"ג ע"א] על מילתיה דר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך. ומהו ש"מ, כיון דשמעינן ליה בהדיא מדברי ר' יוחנן כדפרישית. ועוד כי קאמר לקמן [שם] לימא קסבר רבינא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, היה לו לדקדק כך לימא קסבר שמואל, כיון דשמואל נמי אית ליה הכי. ועוד קשה לומר דכי יסיר קאי ארישא דקרא ולא קאי אדסליק מיניה. וגם דוחק לומר דקאי אחתן. לכך נראה לר"ת דהכי פירושה, בנך הבא מישראל ומישראלית קרוי בנך ואין בן בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, שאם ילדה נכרית מבנך בן, אינו קרוי בנך. ודייק ליה מכי יסיר בנך מאחרי, ואסיפא דקרא קאי דקאמר ואת בתו לא תקח לבנך כי יסיר חמיו בנך מאחרי. ואהסרת בנך קפיד קרא אבל אהסרת בן בנך לא קפיד קרא. ומיהו אם לא היה רק דברי שמואל דווקא הייתי אומר כמו כן שאהסרת בן (בנך) [בתך] לא קפיד קרא. ופריך, והא איכא בנות, שנישאו לגוים. ואמר רבינא בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, פירוש ומתוך דברי שמואל מדקדק כן רבינא, דאמאי אמרינן דלא קפיד קרא אהסרת בן בנך, משום דכתיב כי יסיר בנך מאחרי, ודרשינן בנך דוקא אבל לא בן בנך. הילכך אמרינן דבן בנך אינו קרוי בנך. אבל אם ישראלית נישאת לנכרי הבן קרו על שם ישראל, מדלא כתיב כי יסיר בתך מאחרי. והייתי אומר דווקא בתך ממש אבל על בנה לא קפדינן. אלא מדלא כתב בתך ש"מ דאפילו בנה קרוי בנך. והשתא ניחא, דלא היה יכול לומר לימא קסבר שמואל גוי ועבד [הבא על בת ישראל] הולד ממזר. דלא שמעינן ליה בהדיא אלא ממילתא דרבינא כדפרישית.
מאן דתני ראשונה לא משתבש. הכא לא דייק כדדייק בריש לפני אידיהן [ע"ז ב' ע"א] מאן דתני עידיהן מאי [טעמא] לא תני אידיהן. משום דהתם כל אחד מדקדק לישניה זה מן הפסוק משום דכתיב יתנו עידיהם, ואידך משום דעיקר תברא עדיף, אבל הכא אין שייך לומר כן.
<h2>דף יז:</h2>
ראשונה בנפילה. תימה, לימא כמו כן שניה בנפילה שנפלה פעמיים. וי"ל דנפילה שניה לא חשיב, משום שנפלה באיסור. וא"ת והלא ע"כ אנו צריכים לומר דהאי דקאמר בסיפא והשניה וכו' היינו שניה בנפילה, ואע"ג שהיא באיסור. וי"ל דלמאן דתני ראשונה לא סגי דלא תני שניה בסיפא. דאם לא כן לא הייתי יודע מה קרוי ראשונה ומה קרוי שניה.
אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא. וא"ת מה צריך פסוק, תיפוק לי משום דכתיב [משלי ג'] דרכיה דרכי נועם. ומה הייתי רוצה לומר שאשת אחיו שלא היה בעולמו תיזקק ליבום אם כן תצטרך להמתין לעולם עד שימות חמיה כי שמא יולד לו בנים. ומהאי טעמא פטרינן לקמן [פ"ז ע"ב] אשת אח שהיו לו בנים ומתו. וי"ל דאיצטריך היכא שיש למת אח אחר בלא אותו אח שלא היה בעולמו ובלאו הכי צריכה להמתין. וקשה דהא לקמן [י"ח ע"ב] אמרינן דחלוק היה ר' שמעון אף בראשונה, ולא משכחת לדידיה אשת אחיו שלא היה בעולמו אלא בחד אחא, ואם כן הכא ליכא למימר דמיירי שיש לו אח אחר. וי"ל דאיצטריך היכא שהיתה מעוברת כבר וסד"א כיון שהיא מעוברת שתמתין. והקשה רבינו שמחה משפירא על זה התירוץ, דכיון שהיא מעוברת אמאי איצטריך קרא. הוה לן למימר כל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות, וסמוך מיעוטא דמפילות בהדי מחצה דנקיבות, והוה ליה נקיבות רובא. דכה"ג אמרינן לקמן פרק בתרא [קי"ט ע"א]. לכך נראה כתירוץ הקדוש מדרוייש, דאיצטריך הכא כגון שהמתינה להנשא עד שתלד דסד"א דודאי היכא שמת בלא אח תינשא אבל היכא שנולד כבר תמתין, קמ"ל דאפילו הכי אינה מתיבמת משום יחדיו.
יליף אחוה אחוה מבני יעקב. תימה אם כן נילף כמו כן אשת אחיו שלא היה בעולמו משם שכמו כן שהרי היו בעולם אחד. וי"ל דלא מסתבר שיהא אחוה תלוי בזה. דאטו משום (שהוא אחיו מאמו) [שאינו בעולמו] לא יקרא אחיו.
דנין אחים מאחים. וליכא למימר אדרבה נדון עריות מכאן שלא יהיה ערוה אלא באחותו מאביו ולא באחותו מאמו. די"ל דהא [לא] אפשר דבהדיא מרבה לית בתורת כהנים [קדושים פי"א] ולקמן פרק הבא על יבמתו [נ"ד ע"ב].
יבום בנחלה תלא רחמנא. וא"ת א"כ מאי פריך לעיל ולילף מלוט. י"ל דמ"מ פעמים אפשר שראויה לירש נחלה אחת. אבל אחים מן האם לעולם [אינם ראוים לירש נחלה אחת]. מיהו קשה, כיון דבעי למימר דאפילו מה שאינה אחוה ממש קרוי אחין, אם כן מאי פריך ולילף מלוט, מה צריך ג"ש כיון דהכל קרוי אחוה. וי"ל דמ"מ איצטריך למעוטי אחוה דעריות דאינו זוקק ליבום, דהיינו אחיו מאמו.
ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה. פירש רש"י דהיינו דלקמן [מ"א ע"א] מייתי לה, שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה, ואמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא. ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה ואמרי א"צ להמתין. דליכא למיחש דפגע באחות זקוקתו דהא אין זיקה. וקשה דדילמא שאני הכא, דכיון שקידש פקעה לה זיקה, ור' יהודה בן בתירא לא ס"ל שהקידושין יכולין להפקיע הזיקה. ותדע דלא פליגי ביש זיקה ובאין זיקה. מדקאמר לקמן פרק הערל [פ"ג ע"א] ובפ"ב דמגילה [י"ח ע"ב]. הא דשמואל דיחידאה היא. ואי בזיקה פליגי אמאי קרי לה לההיא דר' יהודה יחידאה הא איכא טובא תנאי דסברי דיש זיקה. אלא יש לפרש דהיינו ר' מאיר דס"ל לקמן [י"ח ע"א] אין זיקה. מיהו יתכן פירוש רש"י, כיון שהקידושין היו באיסור אין להם כח להפקיעה זיקה. ואם היו סוברים רבנן דיש זיקה היו אוסרים כמו ר' יהודה. ומה שהקשו לפירוש רש"י אמאי קרי ליה יחידאה ההיא דר' יהודה, הא איכא הרבה תנאים דסברי דיש זיקה. י"ל דמ"מ קרי ליה יחידאה משום שרובא סוגיא דתלמודא מוכחא כמאן דאמר אין זיקה. דטובא פירכי איכא למ"ד יש זיקה. ואע"ג דמשני ליה מ"מ דיחויא בעלמא הוי.
ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה, אפילו בחד. פירש רש"י היינו ר"ע דאמר לקמן [כ"ט ע"ב] לא יפר לא לאחד ולא לשנים. וקשה דדילמא היינו להפרת נדרים, משום דלא נתברר איזה יהא בעלה. אבל לאסור קרובות לכולי עלמא יש זיקה. אלא נראה לפרש דהיינו ר' מאיר.
תנן יבמתה שמתה מותר באחותה. וא"ת והא טובא תנאי פליגי ביש זיקה, (יסבור) וא"כ לימא דהא מני כמ"ד אין זיקה. וי"ל דמייתי דהויא מחלוקת ואחר כך סתם.
והא כי פליגי בתרי פליגי. וא"ת כמו כן פליגי בחדא. וי"ל דה"פ ואי חיישינן למיטעי יפרש בהדיא כמ"ד יש זיקה בתרי.
<h2>דף יח.</h2>
לימא מסייע ליה. וא"ת מאי סיועא הוא, הא איכא טובא תנאי דס"ל דיש זיקה. וי"ל דמייתי דאלימא זיקה, דאפילו [לאחר מיתה] בכדי לא פקעה.
ומי א"ר מאיר הכי. תימה דלעולם תיקשי דר"מ אדר"מ. דהא ע"כ כר"מ אתיא. וי"ל דבשלמא אי לא אוקימנא לה כר"מ, וכי רמיית ליה מהאי ברייתא דס"ל דאין זיקה, נאמר דהיינו לאחר מיתה, דמיתה פקעה לה הזיקה, וכי קא אמינא דיש זיקה היינו מחיים, הוה ניחא. דכי הוה מקשינן דר"מ אדר"מ הייתי מחלק בין מחיים בין לאחר מיתה. אבל מתוך דבריך שאתה אומר הא מני ר"מ ואינך רוצה לחלק הכי, ש"מ דסבירא לך דמ"ד אין זיקה אפילו מחיים סבירא ליה. ומי א"ר מאיר הכי וכו'.
דילמא אדמייבם הך מיית אידך וקא מבטיל מצות יבמין. הקשה הרב ר' יוסף מיינויל היכי קא מבטל הא אי נפלה אידך קמיה צריכה חליצה, דהו"ל יבמה שהותרה ונאסרה, ואמרינן לקמן פרק ארבעה אחין [כ"ז ע"ב] יבמה שהותרה וחזרה ונאסרה צריכה חליצה. וכי תימא מ"מ מבטל מצות יבום. השתא נמי אינה מתיבמת אלא חולצת. ותירץ הרב רבינו אושעיא לוי דמ"מ איכא ביטול מצות יבום, דכיון שאם היה רוצה לייבמה לא היה יכול לייבמה אם כן חליצה גרועה היא ולא מקיים בהכי מצות יבום. אע"ג דהשתא נמי כשחולצות אם היה רוצה כל אחד לא היה יכול לייבם שהיא אחות חלוצתו, אין קפידא בזה, דאחות חלוצה הוי מדברי סופרים. אבל עתה דאי מייבם חדא הויא לה אידך אחות אשתו ממש, כיון דאסירא ליה איסור דאורייתא אי ניסב לה ואינו יכול לפוטרה אלא בחליצה לא מקיים בהכי מצות יבום. וא"ת ליחלץ חדא ואידך לייבם. וי"ל דגזרינן דילמא מייבם והדר חליץ. אבל ריב"ן תירץ דכיון שלא היתה ראויה לו בטוב בשעת נפילה שחלץ לראשונה הוה ליה כיבמה שאיני קורא [בה] בשעת נפילה יבמה יבא עליה. אבל לא נהירא, דהא תינח שניה, אבל ראשונה לישתרי דהו"ל יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, ואמרינן לקמן לרב דחזרה להיתרה, אלא נראה כתירוץ הראשון.
ואם לאו תמתין. פירש רש"י דאגדולה קאי, והכי פירושה תמתין הגדולה עד שתגדיל הקטנה. ותצא הלזו, פירוש הגדולה, משום אחות אשה. ומתוך דבריו משמע שעתה יכול לבא על הקטנה. וקשה דאמאי, הא אחות זקוקתו היא. וכי תימא היינו טעמא דשרי משום דאין זיקה. הא ליתא דלקמן פרק ארבעה אחין [כ"ט ע"א] משמע בהדיא דס"ל לר"ג דיש זיקה, דקאמר אלא או הא דר"ג או הא דר' יהושע. ועוד דוחק לומר כפירוש רש"י, דהא דקאמר תמתין אגדולה קאי, דאם כן מאי הלזו, והלא בה משתעי, והוה ליה למימר ותצא משום אחות אשה ותו לא. לכך נראה לר"י דהכי פירושה תמתין הקטנה מליבעל עד שתגדיל דבעוד שהיא קטנה אסור לבוא עליה, כי הדבר מטעה [נ"א. מכוער], דנראית כאחות זקוקתו אלא תמתין עד שתגדיל. ואז הן נישואין דאורייתא, ואתו נישואין דאורייתא ומפקעי זיקה שאינה אלא מדרבנן. ואז תצא הלזו, דהיינו הגדולה. והשתא ניחא דלעולם ס"ל דיש זיקה, כדמוכח לקמן. אבל הכא ה"ק כיון דהמתינה עד שיהיו הנישואין דאורייתא אין כח בזיקה. והיינו פירוש דאין זיקה, דאתו נישואין דאורייתא ומבטלי זיקה דרבנן.
<h2>דף יח:</h2>
שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה. דקודם לכן אתה אסור באחותה שהיא אחות זקוקתך. ודוקא קידש, אבל נשא אינו צריך להמתין, דכיון (שקידש) [שנשאה] כבר פקעה הזיקה שיש לה באחרת. וא"ת כי נמי קידש פקעה הזיקה שיש לו באחרת, ואמאי צריך להמתין. ואין לומר דמן הדין לא היה צריך להמתין, וחומרא בעלמא היא. זה אינו דלקמן פרק בית שמאי [ק"ט ע"א] מוכח דמן הדין הוא דקאמר דבעיא חליצה יבמתו, אלמא שלא הפקיע בזה הזיקה. אלא נראה דלפי מה שפירשתי לעיל [י"ז ע"ב] ניחא, דכיון שקידש באיסור אין לומר שתיפקע הזיקה בכך. ולפי זה אפילו נשא נמי, כיון שהנישואין היו באיסור.
עשה בה מאמר. נראה דהאי עשה בה מאמר דסיפא בחנם הוא. דלמאי איצטריך, אי לאשמועינן דדווקא משום שעשה מאמר בראשונה להכי חולצת צרתה לפי שהיא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו, הא אם לא עשה בה מאמר היתה צרה מתייבמת ולא נאמר שהיא צרת אחות אשת אחיו שלא היה בעולמו, ובא בעיקר למיסתם כיצד אין זיקה. זה הייתי יודע בטוב מעשה מאמר דרישא, ומה בא להשמיעינו, דסד"א דלא נאמר מאמר קונה קנין גמור והו"ל צרתה צרת אשת אח שלא היה בעולמו. זה הייתי יודע בטוב מעשה בה מאמר דרישא. אלא צ"ל דאגב דנקט ברישא עשה בה מאמר נקט כמו כן בסיפא.
ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. אומר ר"י דלמאי דאמרינן לקמן דפליג ר' שמעון אפילו בנולד ולבסוף יבם, ומטעם דזיקה ככנוסה דמיא, נוכל לומר דקאי ר' שמעון אף אעשה בה מאמר. דבכל ענין הוה ליה לדידיה כמו יבם ולבסוף נולד מטעם הזיקה. אבל למאי דמסקינן לקמן [י"ט ע"ב] דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון, והאי דפליג ר' שמעון ארישא הוא דפליג דהיינו יבם ולבסוף נולד, ואהא קאמר ר' שמעון ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת חברתה, לא מצי קאי ר' שמעון אעשה בה מאמר. דאם כן היאך היה אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה, אם בא על הראשונה דהיינו בעלת מאמר שמא בא עליה באיסור, כי שמא מאמר אינו קונה, והויא לה אשת אחיו שלא היה בעולמו, ואם חלץ לא נפטרה צרתה, דחליצה גרועה היא כיון דבלאו הכי פטורה. ומיהו נראה דאם בא על אשה השניה נפטרה הראשונה ממה נפשך, דאי מאמר קונה הוי לה שתי יבמות הבאות מבית אחד. ואי מאמר אינו קונה נמצא שהשניה אינה צרתה, והראשונה נפטרה ממילא משום שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו.
בחד אחא, בתרי אחי. וכגון דלא יבם ולא מת. דאי יבם הו"ל יבם ולבסוף נולד. ודוקא כשלא מת. דאם מת הרי הוא כאילו נשאה השני מטעם זיקה דהוי ככנוסה, ומשתריא לשלישי. וא"ת כיון דר' שמעון מודה בחד אחא אם כן לעיל פ"ק [ט' ע"ב] כי אמר והרי אשת אחיו שלא היה בעולמו דפלוגתא דר' שמעון ורבנן, ומשני בנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון, ופריך והאמר ר' אושעיא חלוק היה ר' שמעון אף בראשונה, ומשני הא איתותב ר' אושעיה. ולמה צריך לומר דאיתותיב והלא לרבי אושעיא נמי מודה רבי שמעון באשת אחיו שלא היה בעולמו ובחד אחא. וי"ל דלא נחית למנות אשת אחיו שלא היה בעולמו אם לא בצרת צרה, דומיא דהני חמש עשרה. ומיהו תימה לי, דמשכחת לה שפיר בצרת צרה ולרבי שמעון, וכגון שיש למת כמה אחין, ולא ייבמו ולא מתו, דלא אשכחה ההוא דנולד שלא בעולמו בהיתר. דמיתסרא לההוא שנולד שלא בעולמו, וכמו שהיא פטורה כך צרתה פטורה. הלכה וניסת לאחיו של שני. ובכה"ג משכחת לה עד סוף העולם. והדרא קושיא לדוכתיה. אלא נראה לי לתרץ בענין אחר, דמה שהקשה לא קשיא מידי, דה"פ לעיל והרי אשת אחיו שלא היה בעולמו, דמיפרשא או בנולד ולבסוף יבם או ביבם ולבסוף נולד. דמשנתינו דכיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו אתיא לפרושי אשת אחיו שלא היה בעולמו דפ"ק [ב' ע"ב]. ואהא פליג ר' שמעון. ומתרץ אנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון, והא דקאמר כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו הכי קאמר כיצד היא אותה אשת אחיו שלא היה בעולמו דמודה בה ר' שמעון. אבל אותו כיצד אינו בא משום אשת אח שלא היה בעולמו דסיפא דהיינו יבם ולבסוף נולד, דבהא פליג ר' שמעון. ופריך והא א"ר אושעיא חלוק היה ר' שמעון אף בראשונה. ולדידיה ר"ל הכי כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו דפליג בה ר' שמעון, דהיינו אפילו בנולד ולבסוף יבם. ולכך צ"ל דאיתותב ר' אושעיא.
<h2>דף יט.</h2>
גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים מתיבמות. וא"ת כיון דזיקה ככנוסה דמיא איך תמצא משני בתים, מיד כשמת הראשון נעשית אשתו של שני מטעם זיקה. ואין לומר דמיירי שמתו בבת אחת וכר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם, דמזה אכתי לא אסיק אדעתיה. וי"ל דמשכחת לה כגון שאשתו של ראשון היא ערוה לשני, דהשתא אפילו כשמת הראשון לא נזקקה לו כלל, שהיא אסורה לו מחמת ערוה. וא"ת כיון דמן הדין היה לו לייבם אחת וליפטר האחרת בביאת זאת אלא משום גזירה שמא יאמרו וגו' לא שבקינן ליה, הכי נמי לעיל היה לנו לאסור יבם ולבסוף נולד משום שלא יאמרו אשת אחיו שלא היה בעולמו מתיבמת. וי"ל דהכא ודאי איכא למיחש משום דכשיראו העולם שתי יבמות רמיין קמיה משני בתים לא מסקו אדעתייהו דטעמא הוי משום דזיקה ככנוסה דמיא, ויאמרו דשתי יבמות משני בתים מתיבמות. אבל לעיל ליכא למיחש שמא אשת אחיו שלא היה בעולמו תתיבם, דאם כן אשת אחיו שלא היה בעולמו היכי משכחת לה. כך פירש הר"ם.
אי מאמרו של ראשון מאמר אשת שני הוא בועל. וא"ת לימא ר' שמעון לדבריהם [דרבנן] קאמר להו, לדידי ודאי בלא מאמר קני מטעם זיקה ואשתו של שני היא, לדידכו או אשתו של ראשון היא או של שני היא. וי"ל דאם איתא דפשיטא ליה דודאי מאמר קני לא היה לו ר' שמעון להקשות מכח מאמר אלא מכח זיקה. והכי הוה ליה לר' שמעון [למימר] אם זיקה של שני הויא זיקה אשתו של שני הוא בועל. כך נראה להר"ם.
אמר רבא שניה שבזוג זה. פירש רש"י ומשכחת לה כגון שיש כאן שלשה אחין, ושנים מהם נשואין שתי אחיות, זה אחת מן האחיות והשני האחרת. וכן אשה ובתה, וכן אשה ובת בנה, וכן אשה ובת בתה. ומתו שני אחין ונפלו אותן שמונה נשים לפני השלישי, ארבע נשים מכל בית. והשתא קאמר דאחת מאותן שנפלו בראשון מתיבמת, דזיקה משוי ליה ככנוסה. והשלש נשים מאותו בית פטורות מכח הראשונה, דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. והארבע נשים מהאח השני כולם זוג אחד משום ערוה, שהיא קרובה לאחת מן הראשונות. ושלש הנשים משום צרת ערוה. והשתא קשיא דאם כן פוטר בשבעתן מיבעיא ליה, ואם כן מאי פריך תלמודא פוטר בארבעתן מיבעיא ליה. מיהו י"ל דכיון דאינן פטורות כולן משום צרת ערוה אלא משום דכתיב בית אחד הוא בונה לא חשיב ליה האי פטור פטור, דמשמע ליה דפוטר דברייתא רוצה לומר משום צרת ערוה. ועוד הקשה הקדוש מדרוייש דהיאך יכול לכנוס שום אחת מהן, אי משום דזיקה ככנוסה דמיא הני מילי ביבמה אחת אבל כאן יש שלש יבמות וכי האי גונא אין זיקה, דהכי נמי פלגינן בין זיקת יבם [אחד] לשני יבמין. לכך נראה כפירוש רבינו חננאל דפירש דמשכחת לה בשנים עשר אחין, שנים נשואים שתי אחיות, ומת[ו] ונפלו לפני אח השלישי. וכן שני אחין נשואין אשה ובתה, ומתו [ונפלו] לפני אח שלישי. וכן שני אחין נשואין אשה ובת בתה, ומתו ונפלו לפני אח השלישי. וכן שני אחין נשואין אשה ובת בנה, ומתו ונפלו לפני אח שלישי. סך הכל י"ב אחין שמתו מהם ח'. עתה בא לומר רבא דאותם ארבעה אחין שהם קיימים, כל אחד מהם מייבם אחת מאותן שתים שנפלו לפניו, והשאר פטורות מטעם צרת ערוה. והא דקאמר שניה שבזוג זה, רוצה לומר שניה שבכל אח. וזוג לפירוש זה רוצה לומר אח. והשתא פריך שפיר פוטר בארבעתן מיבעי ליה. דכל הארבע זקוקות ליבום כדפרישית. וגם יקשה דאו או קתני, דמשמע שלא אירע כך בפעם אחת.
<h2>דף יט:</h2>
ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. ודוקא כשבא על השניה, אז הוא פוטר ממה נפשך, דאי מאמר קונה הוו להו שתי יבמות הבאות מבית אחד, ואפילו הראשונה יכול לייבם. ואי לא קני הויא לה הא שניה נכרית לגבי הראשונה, וראשונה מיפטרא ממילא משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. וא"ת אי מאמר קני הויא צרת אשת אח שלא היה בעולמו במאמר. וי"ל דר' שמעון לית ליה מאמר לחצאין, ואי קני לגמרי קני, והוי ליה נולד ולבסוף יבם. וא"ת אי מאמר נמי לא קני הוה ליה האי שניה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה. וי"ל כיון דאם היתה כנשואה הויא מישתריא לגמרי, אין לנו לאוסרה בשביל הזיקה. דלא מועיל זיקה לאסור אלא היכא דאם היתה נשואה היתה נאסרת. ואי הואי נשואה היתה מותרת, דהוה ליה נולד ולבסוף יבם. הילכך השתא נמי יש להתירה.
חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה (ממה) אבל חלץ לשניה נפטרה בעלת מאמר. וא"ת מהא נמי הוה מצי להוכיח דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון, דאי פליג אפילו חלץ לבעלת מאמר, תיפטר השניה משום דזיקה ככנוסה דמיא, והוי ליה כמו יבם ולבסוף נולד. וי"ל דמההיא לא היה יכול להוכיח, דהוה אמינא דלעולם בנולד ולבסוף יבם נמי פליג, וא"ת א"כ תיפטר השניה, לא היא, משום גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים דמיפטרא חדא ביבום דאידך. אבל כי חליץ לשניה, שפיר מיפטרא בעלת מאמר, וליכא למיחש שמא יאמרו. דכולי עלמא ידעי דמשום אשת אח שלא היה בעולמו מיפטרא.
האי בבא דסיפא למאי קתני לה עד ליערבינהו וליתנינהו. פירש רש"י וליתני כל השלש בבות ביחד. וקשה לפירושו דהיכי מצי לערב אותם, הא יש ברישא כנסה מת ואחר כך נולד אח, דהיינו חד אחא דמודה בהו ר' שמעון. ועוד קשה דא"כ (שמע) ממשנתינו [י"ז ע"א, י"ח ע"ב] נמי לוכח מדלא ערבינהו. לכן פירש ר"י ליערבינהו וליתנינהו נולד ולבסוף יבם בהדי יבם ולבסוף נולד. ואותה בבא דחד אחא ליתני באפי נפשה. מדשבק למיתנייה עם יבם ולבסוף נולד ש"מ דנראה לו שיש לה דין דהיכא דכנסה ומת ואחר כך נולד לו אח, דהיינו חד אחא. והשתא ניחא דלא רצה לדקדק ממשנתינו, משום דאינה כל כך הוכחה כמו מכאן, דדייק מדכלל נולד ולבסוף יבם בהדי חד אחא כדפרישית. והקשה הר"ם למה לו לדקדק כל כך, לוכח מגוף הברייתא, מדקאמר הואיל ומצאה בהיתר, דהיינו יבם ולבסוף נולד. וי"ל דלדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי אפילו נולד ולבסוף יבם, לדידכו אודו לי ביבם ולבסוף נולד הואיל ומצאה בהיתר. עוד נראה לי דהאי דקאמר הואיל ומצאה בהיתר היינו לעולם, ומטעם דזיקה ככנוסה דמיא. וא"ת א"כ מאי הואיל. וי"ל משום שלא תאמר שרבי שמעון ישוה נולד ולבסוף יבם לחד אחא, להכי קאמר בההיא דחד אחא מודינא לך אבל בכל האחרות פליגנא עלך הואיל ומצאה (באיסור) [בהיתר]. והקשה הר"ם למה לא דקדק כמו כן האי בבא דרישא דנולד ואחר כך עשה מאמר למאן קתני לה, אי לרבי מאיר השתא עשה בה מאמר ואחר כך נולד אסיר כל שכן נולד ואחר כך עשה בה מאמר. ואי לרבי שמעון כיון דאמר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה, מה לי נולד ואחר כך עשה בה מאמר מה לי עשה [בה] מאמר ואחר כך נולד. ועוד ע"כ לאו לר' שמעון קתני לה, דאם כן היאך היה יכול לומר ביאתה או חליצתה של שניה פוטרת צרתה. הא ליתא, דבשלמא בעשה בה מאמר ואחר כך נולד אז תוכל לומר דממה נפשך נפטרה צרתה בין אי מאמר קני בין אי לא קני. אבל בנולד ואחר כך עשה בה מאמר היכי נאמר דאם בא על השניה נפטרה צרתה. שמא מאמר קני והויא לה צרת אשת אח שלא היה בעולמו, למאי דמסקינן דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא למאן קתני לה. וי"ל דאגב דתני ג' בבות בסיפא תני ב' בבות ברישא.
<h2>דף כ.</h2>
האי איסורא דלית ליה היתירא, והאי אית ליה היתירא. פירש רש"י (דמשום) [דאיסור] אשת אח הותרה. וקשה דהאי נמי איכא היתר דאשת אח, וכי תימא דאסרינן ליה משום שהוא אשת אח מאמו, הכא נמי איכא איסורא רבא משום אשת אח שלא היה בעולמו. לכך פירש ר"י האי איסורא אית ליה היתירא, פירוש אשת אח שלא היה בעולמו יכול לבא לידי היתר לזה, דאם כנסה השני נעשית כאשתו לכל דבר. וזה מכח השני שהוא בעולמו כונס אותה. הילכך כייבם אותה דמי, וכי היכי דפקע גבי ההוא שמת, כמו כן פקע לו לגבי ההוא שנולד. האי איסורא דלית ליה היתירא, שלעולם לא תמצא היתר באשת אחיו מאמו, ולא פקע אסוריה לעולם.
למעוטי צרת איילונית. וא"ת צרה היכי משתמעא ממשנתינו והלא לא הוזכרה במשנתינו אלא ערוה. י"ל דע"כ משום צרה איצטריך. דאילו משום ערוה לא איצטריך. ועוד י"ל דמתוך משנתינו יש הוכחה לזה הדבר, מדקאמרה כל שאסורה איסור ערוה, משמע אותו שהוא אסור מכח הערוה, והיינו הצרה. וא"ת לימא למעוטי צרת מחזיר גרושתו. י"ל דלא מסתברא ליה לרבות אלא אותן עריות שאסורות ליבם ומותרות לבעל דומיא דעריות דפ"ק, אבל צרת סוטה או מחזיר גרושתו אסורות לבעל כמו ליבם.
אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה לא תעשה. וא"ת והלא לא מקיים עשה דיבום דהיינו ביאה שתהא ראויה להקמת שם עד ביאה שניה, דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה [להלן ל"ד ע"א], ומביאה ראשונה כבר עבר הלאו דאלמנה, וא"כ לא אתו בהדי הדדי. כך הקשה ריב"א. ותירץ לו ר"י דלא ממעטינן מלהקים שם לאחיו אלא היכא שאינו בר הקמת שם כלל, כמו סריס וכל דדמי ליה. אבל היכא שהוא בר הקמת שם לא ממעטינן ליה. תדע דאל"כ יקשה לך מכל יבמות שבעולם דמביאה ראשונה אינו בר הקמת שם ואם כן קא פגע באשת אח שלא במקום מצוה. וכי תימא דאפשר שתמעך ותשיר בתוליה, מיהו כיון דבשעת נפילה לא חזיא ליה, יבמה שאיני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה תו לא חזיא ליה. תדע דלקמן [ס"א ע"ב] אמרינן קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין, קטן שמא ימצא סריס וגו'. ומאי איריא משום האי טעמא, תיפוק לי מטעם דאינו בר הקמת שם. ותו דלקמן [קי"א ע"ב] קאמר לגבי יבמה גדולה שנפלה לפני קטן תמתין עד שתגדלנו, ואמאי הא אינו בר הקמת שם, אלא ש"מ דכיון דהוא ראוי להיות בר הקמת שם כשיגדל לא ממעטינן ליה מלהקים שם, ה"נ [כן]. הקשה הרב ר' יעקב מאורליינש דהכא אמרינן דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה הוי עשה, ובפסחים [מ"א ע"א] אמרינן אכל נא לוקה משום כי אם צלי אש. וי"ל דשאני הכא דאהדריה קרא [ויקרא כ"א] כי אם בתולה מעמיו יקח אשה.
אי הכי חייבי לאוין [נמי]. פירוש היה לנו לומר שלא יעלו אף לחליצה, דנימא כיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. וקשה דאמאי אינו עולה ליבום, הא אתי עשה ודחי לא תעשה. ולפירוש ר"י יתיישב.
ומה ראית. אימא איפכא, דקרא [ד]יבמתו יבא לחייבי כריתות שיעלו לחליצה. וקרא דאם לא יחפוץ לחייבי לאוין, דנימא כל העולה ליבום [עולה לחליצה] והאי כיון דאינו עולה ליבום [אינו עולה לחליצה]. וקשה כמו שהקשינו מתחילה, דחייבי לאוין סלקי שפיר ליבום דאתי עשה ודחי ל"ת. ועוד קשה דדוחק הוא שהיתה דעתו דמקשה להחמיר בחייבי לאוין טפי מבחייבי כריתות. לכך נראה לר"י דלעיל כך היתה דעתו דמתרץ, כשתירץ יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, מדאיצטריך יבמתו לחייבי לאוין גרידי ולחייבי לאוין ועשה. והאי כי דיניה והאי כי דיניה, לחייבי לאוין גרידי איצטריך לאסור מיבום, ולחייבי לאוין ועשה לומר שלא יפטרו. והאי דפריך אי הכי חייבי לאוין נמי, הכי פירושה אי הכי חייבי לאוין ועשה נמי היה לנו [לומר] כיון דאינו עולה ליבום [אינו עולה לחליצה]. דבהא מודית לי, דהא לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, לא יעלו לחליצה כמו חייבי כריתות. ומשני דארבי רחמנא יבמתו, וכל חייבי לאוין משמע. והשתא פריך ומה ראית להקיש חייבי לאוין ועשה לחייבי לאוין גרידי. אדרבה נקשינהו לחייבי כריתות. ומשני חייבי לאוין גרידי וחייבי לאוין ועשה תפסי בהו קידושין, הילכך יש לדמותם זה לזה, ולא חייבי כריתות. מיהו קצת הוא דחוק זה הפירוש, דהיה לו לפרש בהדיא חייבי לאוין ועשה, כי אמר אי הכי חייבי לאוין נמי. ולי נראה דהכי פירושה, אי הכי חייבי לאוין גרידי נמי היה לנו לומר דלא יעלו ליבום כלל. דמדקאמר אם לא יחפוץ לקחת, ודרשינן הא חפץ ייבם, יש לנו לומר הא חפץ ייבם, כמו יבם שמייבם יבמה אחת, דהיינו ביאה שניה. ואם אינך יכול ליקח אשה שתוכל לקיימה בביאה שניה לא תייבם אותה כלל. וה"ה שלא תחלוץ כלל, דכך הוא גזירת הכתוב דבמקום שאין יבום ממש, דהא פשיטא דאסור לקיימה כמו ממזרת ונתינה לישראל, לא תעשה כלל אפילו חליצה, (ומשני) [ומאי שניא] היא. וקרא דיבמתו נימא דאיצטריך לחייבי עשה דקילי. ומשני הא רבי יבמתו, דמשמע שעולה לחליצה וה"ה חייבי לאוין. ומה ראית, פירוש להשוות חייבי לאוין לחייבי עשה. אדרבה נקיש חייבי לאוין לחייבי כריתות, כיון דאפשר לקיים קרא דאם לא יחפוץ לקחתה בחייבי לאוין, וכדפרישית לעיל. ומשני חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין אבל חייבי עשה וחייבי לאוין תפסי בהו קידושין וסברא להקישם. עוד יש לפרש פירוש אחר, אי הכי חייבי לאוין נמי היה [לנו] להקיש חליצה ליבום, (ומשני) [ומה שנא] כמו שאנו עושין לחייבי כריתות, דאמרינן כל העולה לחליצה עולה ליבום. ומתרץ הא רבי רחמנא יבמתו לומר שאע"פ שעולה לחליצה אינה עולה ליבום. והשתא פריך ומה ראית לומר לחצאין, דקרא דיבמתו בא לחלק בין חליצה ליבום וקרא דאם לא יחפוץ לקחת בא להשוות חליצה ליבום, אימא איפכא דקרא דיבמתו בא לחייב לחייבי כריתות, ונקיש חליצה ליבום בחייבי לאוין כמו בחייבי כריתות. ומשני חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין, ואם כן חמירי, וקרא דיבמתו להחמיר אתי, ולא איצטריך לחייבי כריתות. ועל כרחך איצטריך יבמתו לחייבי לאוין גרידי.
<h2>דף כ:</h2>
אשה שאין לה בנים לא תתייבם גזירה משום אשה שיש לה בנים. כל הני פירכי לא באו לעקור מצות יבום, אלא הכי פירושה אשה שאין לה בנים עתה והיו לה בנים, לא תתיבם גזירה משום אשה שיש לה בנים עתה ותתקיים מצות יבום באשה שלא היו לה בנים מעולם. אשת אחיו (מאמו) [מאביו]. פירוש שהוא מאביו ולא מאמו, לא תתיבם גזירה משום אשת אחיו מאמו, ותתקיים מצות יבום היכא דמייחדי באבא ואימא.
אשת אחיו שהיה בעולמו. ולא היה עמו כך כל ימיו לא תתיבם אטו אשת אחיו שלא היה בעולמו. ותתקיים מצות יבום היכא שהיו לעולם בעולם אחד.
כל הנשים לא יתיבמו. פירוש כל הנשים שאין להן בנים עתה לא יתיבמו גזירה משום איילונית, ותתקיים מצות יבום היכא שהיו לה בנים ומתו.
גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. וא"ת השתא דנדחת דרשא דיבמתו אם כן יקשה לך (אפילו מן) אלמנה מן הנישואין אמאי לא פטרה אפילו מחליצה, דהא ליכא קרא דמרבה אותה לחליצה. וי"ל דגזרינן אלמנה מן (האירוסין) [הנישואין] אטו אלמנה מן (הנישואין) [האירוסין]. פירוש שאם היית אומר דאלמנה מן הנישואין תהא פטורה מן החליצה אתו למימר נמי באלמנה מן האירוסין. וא"ת א"כ כיון דמדאורייתא לא רמיא קמיה ליבום תיפטר צרתה, והא לא לישתמיט תנא לומר בשום מקום שתיפטר צרתה, ותו דבמתניתין לא תנן אלא חמש עשרה. אלא נראה דלעולם אף למסקנא מיתוקמא ההיא דרשא דיבמתו לומר יש לך אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום לגבי אלמנה מן הנישואין, ולא נדחת דרשא דיבמתו אלא דוקא לגבי אלמנה מן האירוסין. וא"ת מאי קאמר גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, אפילו ביאה שניה לישתרי מידי דהוה אכהן הדיוט שנשא אלמנה ונתמנה להיות כ"ג דאמרינן לקמן [ס"א ע"א] יכנס. וי"ל דשאני התם שנשאה בהיתר, אבל היכא שמתחילה לא הותרה לו אלא על ידי דחיה אין לנו להתיר אלא ביאה ראשונה.
<h2>דף כא.</h2>
ומותר אדם באשת חמיו. ובירושלמי [פ"ב ה"ד] אסר לה מפני מראית העין. ומעשה היה בפרובינש, באחד שנשא אשת חמיו וטבחו טבוח ויינו מזוג, ואפסדיה ר"ת לסעודתיה מיניה.
וסימניך דעילויה דרב. פירש הר"ם אותה שמוסיף זעירי הוזכרה בתחילה בברייתא קודם ההיא דרב דאמר בברייתא אשת אבי אמו קודם אשת אחי האב מן האם. וכן פירש ריב"ן.
התם שכיח דאזיל. פירש רש"י בקרובי דאביו הוא מכיר יותר ויודע בטוב מה היא ערוה ולא אתי להתיר אשת אבי אביו. ולישנא דאזיל בחנם הוא לפירוש זה. ועוד קשה מאי (פריך) [צריך] לומר התם לא שכיח, כבר תירץ בטוב, ולא היה לו לומר אלא התם שכיח דאזיל ותו לא. לכך נראה דהכי פירושה, התם שכיח דאזיל, פירוש אדם רגיל יותר לישא קרובות אביו ממשפחת אמו. הכא לא שכיח דאזיל, אינו רגילות שישא ממשפחת אמו והויא לה מילתא דלא שכיחא וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן.
<h2>דף כא:</h2>
אשת אחי אבי האב. אבל באשת אחי אם האב לא מספקא ליה. ואע"ג דלמטה דידה הוי ערוה מ"מ לא מספקא ליה, דפשיטא דבנקיבות לא גזרו כולי האי אלא בזכרים. ומיהו פירש הר"ם, ורפיא בידיה דשמא הא בהא תליא, וכי היכי דמספקא ליה בהא מספקא ליה בהא. אבל באחות חמיו ובאחות חמותו לא מספקא ליה. ואע"ג דלמטה דידה ערוה דהיינו אחות אשתו. והיינו טעמא, דאע"ג דלמטה דידה ערוה מ"מ אינה ערוה לו אלא ע"י תפיסת קדושין. אבל הני דמספקא ליה מדלמטה ערוה היינו דזה ערוה לו אפילו בלא תפיסת קידושין. הילכך יש להסתפק מכיון דחמירי כולי האי, דשמא למעלה מהן תהא שניה.
מאי שייר דהאי שייר. ולא בעי למימר שייר אחד מהם, דהא איכא שנים. דכיון שהם דומים זה לזה אינו סברא שיהיו זה שיור לחבירו.
<h2>דף כב.</h2>
הנך תרתי דדמיין להדדי. פירש רש"י אשת אבי האב מן האב ואחות אבי האב. וקשה דהא לא דמו אהדדי, דזה ע"י קידושין וזה בלא קידושין. לכך נראה לי דהיינו אשת אחי אב מן האם ואשת אחי האם מן האב.
ומאי שנא, ומשני (עדות) [ערוה] לכל מסור. וא"ת מאי פריך. שנא ושנא, דלגבי ערוה איכא למיחש שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ולגבי עדות ליכא למיחש להאי טעותא דהא אף בדידהו שרי להעיד. וי"ל דפריך מאשת אחיו מאמו, דאף בדידהו שרי ולא הוי ערוה וליכא למיחש לשמא יאמרו כיון שאף להם מותר. וא"ת ולגבי ערוה למה הוצרכו שני טעמים, לשמא יאמרו ולדילמא אתי לאיחלופי, בטעמא חדא סגי. וי"ל דאיצטריך טעמא דשמא יאמרו להיכא דלא שייך לאיחלופי, כגון בקרובות (אם) [אב] דלא שייך דילמא אתי לאיחלופי, דהכל יודעין דקורבה דאב אינה קורבה. וכן משמע לקמן פרק נושאין על האנוסה [צ"ז ע"ב] גבי בני יודן אמתא, דקאמר מן האב ולא מן האם כ"ע לא פליג דשרי, מן האם ולא מן האב כו"ע לא פליגי דאסר, כי פליגי מן האב ומן האם. והשתא קשה, דמאי טעמא הוא דמן האב ומן האם יהיה יותר מותר ממן האב ולא מן האם. ולפי מה שפירשתי ניחא, דהיכא דאיכא צד אבות אין קפידא לגזור שום דבר. דהכל יודעין דאין צד אבות בגוים. אבל היכא שיש צד אם טעו. והיכא שיש צד אם איצטריך לדילמא אתי לאיחלופי. אבל בצד אבות, כגון אחותו מאמו לר' אליעזר ואשת אביו לר' עקיבא, לא שייך דילמא אתי לאיחלופי. לכך הוצרך לומר שמא יאמרו.
משנה. זוקק אשת אחיו ליבום. ובגמרא קאמר רב יהודה לאיתויי ממזר, שממזר זוקק. ורוצה לומר דלא מיפטרא מיניה בלא חליצה, דפשיטא הוא דממזר אסור לייבם. ותימה מאי אשמעינן. תנינא לעיל [כ' ע"א] בת ישראל לממזר ולנתין חולצת. וי"ל דאי מההיא הוה אמינא הני מילי כשאחיו היה כמו כן ממזר, אבל אם אחי הממזר היה ישראל כשר לא תהיה זקוקה לממזר ליבום, קמ"ל דאפילו הכי זוקק אותה ליבום.
<h2>דף כב:</h2>
מאי טעמא ובן אין לו עיין עליו. וא"ת לעיל היה פשוט לו כל כך שלא יגרע מלהיות אחיו בשביל שהוא ממזר, והיה מקשה פשיטא. ובכאן מצריך קרא ובן אין לו עיין עליו לרבות ממזר, משמע דמסברא אם לא היה פסוק לא הייתי מרבה ממזר. וי"ל דלעיל פריך קודם שידע לההיא סברא דיליף אחוה אחוה מבני יעקב, אבל לאחר שהביא לו ההיא דרשה דאחוה אחוה, דמסתברא למימר דוקא כשרין ולא פסולין כי התם, אז הוצרך פסוק לרבות ממזר, דאם לא כן הייתי [אומר] דוקא כשר כי התם. וא"ת ומנלן דלאיתויי ממזר בא, דילמא לאיתויי בן הבן בא, כדדרשינן פרק יש נוחלין [ב"ב קט"ו ע"א] מבן אין לו דגבי נחלה לרבות בן הבן. וי"ל אדרבה מכח התם יש לדקדק שלא בא לרבות בן הבן מהאי פסוק, דאם לא כן מה צריך פסוק לגבי נחלה לרבות בן הבן, לישתוק מיניה ונילף מיבום, ונימא דכי היכי דלגבי יבום בני בנים הרי הם כבנים הכי נמי לגבי נחלה. כי היכי דאמרינן התם [שם ק"ט ע"א] מלגבי יבום בן ובת כי הדדי נינהו לגבי נחלה נמי כי הדדי נינהו. הכי נמי היה לנו לומר לגבי בני בנים. אלא ודאי צ"ל (דלאו) מקרא דהכא לא משתמע לרבות בן הבן. ואם כן אנו צריכין ללומדו מנחלה. וכי היכי דילפינן בת נחלה מיבום, הכי נמי נילף בן הבן יבום מנחלה. וא"ת מ"מ מדוע קאמר הכא לאיתויי ממזר והתם לאיתויי בן הבן. וי"ל הכא היה נראה לו חידוש לרבות ממזר משום דלא תילף אחוה אחוה מבני יעקב לרבות כשר דוקא. והתם לא היה חושב חידוש לרבות ממזר, דפשיטא הוא דמשום שהוא ממזר לא נפיק מכלל אחיו, לכך קאמר לרבות בן הבן להשמיענו דלא נפיק מכלל בנו. וא"ת ובת מנלן דפוטרת מיבום, דע"כ בת פוטרת מיבום כמו בן מדאמרינן פרק יש נוחלין, מדלגבי יבום בן ובת כי הדדי נינהו. והא מנלן. ואין לומר דנפקא לן ממזר ובת הכל מפסוק אחד. דזה אינו, דהא אפיקתיה כבר לדרשה לרבות ממזר. ותרתי לא שמעינן מיניה, כדקאמר ריש פרק קמא דקידושין [ד' ע"א] והא אפיקתיה לזרע זרעה, אלמא דתרתי לא שמעת מיניה. וכי תימא שקולים הם ויבואו [שניהם] כאחד. לא היא, דאדרבה מסתברא לרבות בת מממזר, דממזר הוה מיסתבר למילף אחוה אחוה מבני יעקב ולא (ל)פסולים. וי"ל דנפקא לן דבת פטר כמו בן, מדכתיב לא ימחה שמו מישראל, פרט לזה שאין שמו מחוי. אבל בן הבן לא מצינא למילף כל כך בפשט מהאי פסוק. דלא שייך למימר כל כך שאין שמו מחוי לגבי בן הבן כמו לגבי בת.
לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו. דמקרא דערות אחותך בת אביך לא שמעינן אלא אחותו שהיא אחותו מאביו ולא מאמו או מאמו ולא מאביו. כדמתרגמינן מולדת בית או מולדת חוץ, דילידת מגבר אוחרן. אבל בת אביו ובת אמו לא נפקא לן. דנהי דמערות אשת אביך נפקא לן שפיר. דאטו משום שהיא אמו (לא) נפקא מכלל דאשת אביו. מיהו ההוא בנישואין הוא דכתיב. אבל קרא דערות אחותך באונסין הוא דכתיב. והילכך אי לא כתיב אלא חדא הייתי מעמידו באחותו מאביו ולא מאמו, או להפך. אבל מאביו ומאמו לא. וכי תימא כל שכן היא, אין מזהירין מן הדין. וכן פירש רש"י דקרא דערות אחותך, מן האונסין מיירי. וכן משמע סוגיין דלקמן.
ורבנן אע"ג דכתיב אחותך איצטריך היא שלא תאמר בעלמא מזהירין מן הדין וכי תימא (היא) [אחותך] למה לי. כלומר וכי תימא על כורחיך אפילו בלא היא ידענא שפיר דאין מזהירין מן הדין. דאם לא כן לישתוק מאחותך, ולמה הוצרך יתור מאחותך. אלא ש"מ מדאיצטריך אחותך ש"מ דאין מזהירין מן הדין. משום הא לא תיפשוט, דלעולם הוה אמינא מזהירין מן הדין. וכי תימא אחותך למה לי, מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. לכך איצטריך. ולעולם אימא לך דהיא לא בא לשום מיעוט. ור' יוסי בר' יהודה אמר לך אם כן ליכתביה לאחותך היא באידך קרא. כיון שאחותך בא לזה לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו, אם כן היה לו לכתוב אותו בקרא דאונסין, דזהו עיקר הצורך ולא בקרא דנישואין. דבנישואין שמעינן מסברא דחייב על אחותו בת אביו ובת אמו. דאטו משום דהיא אמו (לא) נפקא מכלל אשת אביו. ומכאן יש הוכחה למה שפירשתי לעיל דכי קאמר לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו, באונסין קאמר. דאילו מן הנישואין נפקא לן מסברא. דמשום שהיא אמו לא נפקא (ליה) מכלל אשת אביו. אבל אם היינו רוצים לומר דאפילו מן הנישואין איצטריך אחותך לחייב על בת אביו ובת אמו, מאי הוה קאמר ליכתביה באידך קרא לגבי אונסין. אם כן לא הייתי יודע שום חיוב מן הנישואין כשהיא בת אביו ובת אמו. שיטה זאת כמו שכתבתיה מראשה עד סופה הועתקה מפרישת הרב ר' יחיאל זצק"ל.
ואימא פרט לאחותו מאנוסה. לכאורה משמע אבל שפחה ונכרית לא נמעט. וקשה דמה סברא זאת שתהא נכרית טפי בכלל אשת אביך מאחותו מאנוסה. וי"ל דהכי פירושה, ואימא פרט אף לאחותו מן האונסין. ולפירוש זה קשה, דאם כן אחותך דכתיב גבי אונסין למה לי. אי לאחותו מן הנישואין בת אביו או בת אמו מבת אביך או בת אמך נפקא. ואי לאחותו בת אביו ובת אמו מן הנישואין, מערות אשת אביך נפקא. וכן הקשה הרב רבינו אליעזר מטוכא זצ"ל. לכך נראה כפירוש הר"ם מאיורא, דהא דפריך ואימא פרט לאחותו מאנוסה רוצה לומר אבל שפחה ונכרית תהיה בכלל אשת אביו. והיינו טעמא משום דשפחה ונכרית דרך אישות היתה עמו, אבל אחותו מאנוסה לא היתה עמו דרך אישות. ולי נראה דהכי פירושה ואימא פרט אף לאחותו מאנוסתו מן האב ומן האם. דכיון שאתה נחית לומר דאשת אביך בא למעט, אם כן אימא שבא למעוטי היכא שאין בו אישות כלל לא מצד אם ולא מצד אב. דמנלן לר' יוסי בר' יהודה שהוא חייב באונסין בין מאביו ובין מאמו, מיתורא דאחותך, כדקאמר לעיל. אם כן ליכתוב רחמנא אחותך, היא למה לי. ש"מ דמאחותך ידעינן שהוא חייב על אחותו מאנוסתו שהיא מאביו ומאמו. ואמאי, נימא דאפקיה קרא דאשת אביך למעט אחותו מאנוסתו לגמרי, דאין בה צד אישות כלל, ואיצטריך אחותך לרבות היכא שיש בה צד אישות או מן האב או מן האם. דבשלמא לרבנן לא תיקשי, דהא ס"ל דאשת אביך לא בא למעט אלא בא לרבות. דמיניה מפקינן שהוא חייב על אחותו משום בת אשת אביו. ומשני כי אונסין אפילו היכא דליכא צד אישות שייך בהו אחוה.
<h2>דף כג.</h2>
צריכי דאי אשמעינן שפחה [משום] דאין לה חייס. תימה דכיון דקא חשיב חומר בזה ובזה אם כן כל אחד לא נפיק מחבירו, אם כן למה צריך להזכיר חומר של חבירו, ואם כן לא לימא אלא חד צריכותא ולא יותר. ולא לימא הדר ואי אשמעינן. וי"ל דדרך התלמוד שהוא מפרש כל מה שהוא יכול. וא"ת כיון שיש חומרא בכל אחד ואחד אם כן שקולים הם ויבואו שניהם והי מינייהו מפקת. וי"ל דמכל מקום אינם שקולים לגמרי, דנכרית גרועה יותר משפחה, דאינה שייכה במצוות. וא"ת כיון דממעטינן אותה שאין לה אישות, היה לנו למעט הכל מפסוק אחד. דהכי נמי אמרינן פרק האומר [קידושין ס"ח ע"ב] כל היכא דקרינא ביה וילדו לו בנים קרינא ביה כי תהיינה. וי"ל דשאני הכא דעל כורחיך לא מצינן למימר מקרא מלא דיבר הכתוב, דמאשת אביך אין אנו ממעטין חייבי כריתות, דקרא דמולדת בית או מולדת חוץ רבייה, הילכך צריך שני פסוקים. אבל (הכא) [התם] כיון דמצינן למימר מקרא מלא דיבר הכתוב, יש לנו לרבות כל מה שנוכל (וי"ל דלא דמי), דהכא ע"כ קרא דאשת אביך לא מצינן למימר מקרא מלא דיבר הכתוב, דהא קמן שאנו מרבים חייבי כריתות ממולדת בית או מולדת חוץ. אבל התם נוכל לומר מקרא מלא דבר הכתוב.
ההוא בשבעה עממים כתיב. ואם תאמר והא כתיב לא תחנם ודרשינן פ"ק דע"ז [כ' ע"א] לא תתן להם מתנת חנם, והיינו אפילו בשאר אומות. וי"ל דלא קאי אכי יסיר, דלא תתחתן הפסיק בינתים.
כי יסיר לרבות כל המסירים. וא"ת א"כ היה לנו לאסור כל האומות לבוא בקהל, דקיימא לן [ע"ו ע"א] בגירותן אית להו חתנות. וא"כ יאסרו כדפרישית. וי"ל מדגלי רחמנא דעמוני ומואבי אסורים לבוא בקהל ש"מ דשאר אומות מותרים. וא"ת כיון דכי יסיר משמע לרבות כל המסירים, איך כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור. וי"ל דלא אסרה תורה אלא כריתות ברית דע"ז.
מאן תנא דפליג עליה דר' יוסי ברבי יהודה ר' שמעון. בפרק האומר [קידושין ס"ח ע"ב] פריך כה"ג ומשני בע"א, כל היכא דקרינא ביה כי תהיינה קרינא ביה וילדו לו וגו'. ואין בזה חששא, כי בכמה מקומות רגיל התלמוד לקצר ולהאריך. אבל קשה כי קאמר התם אי הכי שפחה נמי, אלא האשה וילדיה למה לי, ומוקי לדרשא אחרינא. ואמאי לא קאמר חד לשפחה וחד לנכרית וצריכי. ואין לומר דהכא ודאי איצטריך משום שלא נשוה אותם לחייבי כריתות דתפסי בהו קידושין ממולדת בית או מולדת חוץ, אבל התם לא ידע ליה להאי דרשא דמולדת בית. דהא ע"כ לאו שינויא היא, (דהכא ודאי ניחא אבל התם ע"כ לא ידע לה). דע"כ התם ידע לההיא דרשא דאי לא ידע לה היה לו להקשות ואימא חייבי כריתות. וי"ל דלעולם לא ידע לההיא דרשא דמולדת בית, וא"ת א"כ הוה ליה למיפרך ואימא חייבי כריתות נמי, וי"ל דפשטיה דתהיינה משמע כל היכא דאין לו הויה לא לדידיה ולא לאחריני כמו שפחה, אבל חייבי כריתות אע"ג דלא תפסי בכאן קידושין מ"מ תפסי בדוכתא אחרינא. הילכך לא הקשה מחייבי כריתות.
<h2>דף כג:</h2>
דיקא נמי דקתני ואינו יודע. ואידך ס"ל דכך לי לשון ואינו יודע כמו ואינו ידוע.
אבל מייבם ברישא לא דילמא פגע באחות זקוקתו. וא"ת הוה לן למיגזר דילמא מייבם ברישא, כדאמרינן לקמן פרק ארבעה אחין [ל"ב ע"א] גבי שלשה אחין נשואים שלש נכריות, אי דמייבם והדר חליץ ה"נ אלא הכא גזרינן דילמא חליץ וקם ליה בלא יבנה. וי"ל דשאני התם דהוי איסור דאורייתא איסור לא יבנה, אבל הכא אחות זקוקה לא הויא אלא דרבנן. ומיהו קשה מההיא דבסמוך, ודילמא פגע ביבמה לשוק, אלמא דאפילו באיסור יבמה לשוק דהוי דאורייתא לא גזרינן. וי"ל דההיא דלקמן מיירי ביבם אחד, אבל הכא דמיירי בשני יבמין ליכא למיגזר כולי האי.
מאי שנא מהא דתנן ארבעה אחין. פירש רש"י דפריך מסיפא דקדמו וכנסו [יוציאו והכא קתני] אין מוציאין מידן. ומשני הכי השתא התם למ"ד יש זיקה יש זיקה. וקפגע באחות זקוקתו, ואפילו כשכנסה אחיו השני והפקיע הזיקה מ"מ כיון שבשעת נפילה נאסרה עליו הרי היא כאשת אח שיש לה בנים. ולמ"ד אין זיקה נמי אסור לבטל מצות יבמין דדילמא אדמייבם חד מיית אידך וקא נפקא משום אחות אשה. אבל הכא במשנתינו לא יבמתו היא, ומה שנאסרה משום ספק אחות זקוקתו נאסרה. וכי כנס השני בדין הוא שלא יוציאו מיד שום אחד מהם, דאימר כל חד וחד דידיה איתרמי ליה ולא נשא אחות זקוקתו. וקשה לפירוש רש"י דפירש דפריך מסיפא, דאם כן עיקר הקושיא חסרה מן הספר. לכך נראה להר"י דפריך מדקאמר התם חולצות ולא מתיבמות, אבל לא שרי למחלץ לחדא ולייבם לחדא, דגזרינן דילמא מייבם ברישא והדר חליץ, ובמשנתנו לא גזרינן. ומשני לא דמי, דהתם למ"ד יש זיקה יש זיקה ולמ"ד אין זיקה אסור לבטל מצות יבמין, אבל הכא אימור דידיה [קא מתרמיא ליה]. והילכך התם ודאי גזרינן דאי מייבם ברישא ודאי נסיב אחות זקוקתו. ואפילו לרבנן דר' יהודה בן בתירא דס"ל גבי שומרת יבם דא"צ להמתין עד שיעשה אחיו מעשה מ"מ הכא מודה. דלא דמי להתם, משום דהתם הקידושין היו באיסור אבל הכא לא היו הקידושין באיסור דאימר כל חד וחד דידיה איתרמי ליה. וכיון שלא היו בעבירה יש לומר דודאי הפקיעו הזיקה.
<h2>דף כד.</h2>
ספק חלוצה לא גזרו רבנן. והקשה הרב ר' משה ב"ר יעקב מבהם, דאמרינן לקמן [ל"ו ע"ב] מת בתוך שלשים יום ועמדה ונישאת, אם נישאת לישראל חולצת ואם נישאת לכהן אינה חולצת משום דאי חולצת תהיה אסורה לו. ואמאי ספק חלוצה היא. וי"ל דשאני התם דכיון דיראו העולם שחלצה אחר שנישאת יאמרו ודאי חלוצה [היא] ואתו להתיר חלוצה לכהן.
מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והא דתנן התם [מכות י"ג ע"א] אלו הן הלוקין, וקחשיב חלוצה, י"ל דרוצה לומר מכת מרדות דרבנן.
מה שם האמור התם נחלה אף כאן נחלה. וכיון דקאי אנחלה אם כן על כורחיך צריך לומר דבכור איבם קאי. ואין לפרש דקאי אבן, דאם כן יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה. וליכא למימר דאבית דין קא מזהר רחמנא אמרו ליה ליבם שיקום בנו לנחלה על שם אחיו, דבשלמא גבי שם שייך לומר כן אמרו ליה ליבם שיקים לבנו שם כמו אחיו, דזה הוי ליה בידו לכנות לו שם כמו שירצה, אבל היכי הוה אמרינן יקום לנחלה על שם אחיו, וכי ביד היבם להקים ביד בנו נחלה. זה הוי ליה ביד בית דין.
ואי לא ג"ש הוה אמינא שם שם ממש. לכאורה משמע דלא פריך תלמודא אלא לרבא. ותימה לי, אגופה דברייתא הוה מצי למיפרך, דלמה לי ג"ש לומר דלא קאי אשם, פשיטא בלא ג"ש היכי יהיה קאי אשם אי איבם וגו'. ונראה לי דאגופה דברייתא לא הוה מצי למיפרך, דאיכא למימר דהאי דקאמר לעיל "או אינו אלא לשם", לא משום דליהוי משמע פשטיה דקרא דלשם קאמר. דאדרבה פשטיה דקרא לא משמע כלל דלשם, כדפרכינן לרבא. אלא הכי פירושה, או אינו אלא לשם, דמסתמא אין לנו להוציא ממון מספק מאחי המת וליתנו לזה בלא הוכחה. וא"כ אע"ג דקרא דחיק לומר דקאי אשם, מוטב שנדחוק עצמינו מעט על מנת שירשו אחיו כמוהו, כמו בכל ירושות, ונאמר שכך רוצה לומר, יקום על שם אחיו, פירוש ממילא יהיה קם על שם אחיו, שיקרא אותו אביו כשם אחיו. ולאו אבית דין ולא איבם קא מזהר רחמנא, אלא אורחיה דקרא לאשתעויי הכי. שרוצה לומר המשפט יהיה כך שיהא קם על שם אחיו. אבל לרבא פריך שפיר, דמדקאמר אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו שמעינן מינה דסבירא ליה לרבא דפשטיה דקרא משמע דקאי לשם, ומה שהיה אומר בברייתא "או אינו אלא לשם" היינו מכח פשט הפסוק. ולפיכך מקשה, דהיכי משמע כן פשט הפסוק.
הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו. וא"ת אכתי אימא דמת קטן ואמר רחמנא לייבם בכור, וכי איצטריך למעוטי אשת אחיו שלא היה בעולמו היינו כשיש בכור ופשוטים. וי"ל דע"כ צ"ל דאפילו פשוט יכול לייבם, דהא מקרא דכי ישבו אחים יחדיו דממעטינן אשת אחיו שלא היה בעולמו, משמע דליכא אלא שני אחין. והכי משמע פשטיה דקרא, כי ישבו שני אחים יחדיו ומת אחד מהם, בעוד שהיו בעולם אחד, יבמה יבוא עליה. אבל אם נולד הקטן לאחר מיתת הגדול לא ייבמה. ואם היית אומר דפשוטין לא מייבמין, מאי איצטריך למעוטי ההוא שלא היה בעולמו מטעם יחדיו היכא דאיכא שני אחים, תיפוק לי שאפילו היו בעולם אחד לא מייבמין. כך תירץ הר"ם. וכן משמע מתוך פירוש רש"י.
ואימא כי איכא בכור לישקול נחלה. לא הוה מצי לשנויי, הוקשה ישיבת האחין זה לזה. דלגבי נחלה אין שייך לומר כן, כיון דאינו [מוכח] בהדיא מתוך הפסוק. אבל דרשא דיבום הוא [מוכח] בהדיא מתוך הפסוק.
<h2>דף כד:</h2>
לשום עבדי שלמה. והתם [קידושין ע"ו ע"ב] פריך והא כתיב אוריה החתי מאי לאו דאתי מחת לא דיתיב בחת, והדר פריך מאתי הגתי מאי לאו דאתי מגת לא דיתיב בגת. וא"ת והאיך נשא שלמה בת פרעה. י"ל דשאני בת פרעה דודאי לא נתגיירה מפני שלחן מלכים, שהרי היתה עשירה ביותר קודם שנשאה שלמה.
אי הכי לכתחלה נמי. פירוש אי אמרת בשלמא שלא היה מתרץ כולם גרים היינו מיישבים בטוב, דהא דקאמר במתניתין הא גיורת מיהא הויא, מיירי כגון שידענו בטוב שלא נתגיירה בשביל כך, והא דקאמר (בקאמ') [בברייתא] דאינם גרים מיירי כגון שאמרה בהדיא נתגיירתי לשום פלוני. אבל עתה שאתה אומר דהלכה כולם גרים, משמע אפילו פירשה בהדיא אני מתגיירת לשם פלוני הוו גרים. וכיון שכך הוא, לכתחלה נמי היה לנו להתיר.
אמר רב ובעדים. פירש רש"י מן הנטען. וי"מ מן אדם אחר, דאילו מן הנטען פשיטא. ורבינו דוד ממיץ פירוש ובעדים, כגון שיש עידי כיעור, כגון רוק למעלה מן הכילה וכגון רוכל יוצא ואשתו חוגרת בסינר, דאילו בעידי טומאה פשיטא שתצא.
רוכל יוצא ואשתו חוגרת בסינר א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא. פירוש מבעל. וכן פירש בשאילתות דרב אחאי [פ' פנחס שאילתא קל"ד]. וקשה לר"ת, דהא אין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה [כתובות ט' ע"א], ובכאן לא קינא לה. ועוד היאך מפקינן לה ע"י קול בעלמא, כדקאמר לקמן בקלא דלא פסיק כר', והלא הוי קלא דבתר נישואין, ואמרינן פרק המגרש [גיטין פ"א ע"א] דקלא דבתר נישואין לאו כלום הוא. להכי פירש ר"ת [ס' הישר סי' ל"ט] דתצא קאי אם גירשה הבעל וכנסה הרוכל תצא מן הרוכל, דאיגלי מילתא כשכנסה שהקול היה אמת. והשתא ניחא שהיא יוצאה ע"י אותו קול, דלדידיה הוי קול דקמי נישואין. וכ"פ בה"ג [הל' מיאון]. ועוד הוסיפו דאין אשה נאסרת על בעלה אלא עד שיראו כמכחול בשפופרת. ומזה לא דקדקו יפה, דהשתא לענין קטלא, דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה סגי [כשיראה כדרך המנאפים], לאוסרה על בעלה לא כל שכן. ולא תיקשי מההיא דפרק בתרא דנדרים [צ"א ע"ב] דקאמר ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא דההיא איתתא על אתא מריה דביתא פרטיה נואף להוצא וערק אמר רבא איתתא שריא דאם איתא דעבדא איסורא אירכוסא הוה מירכס. וכן מההוא נואף דעל לההוא ביתא [לגבי ההיא] איתתא אתא גברא סליק נואף ויתיב בכלאי דבבא וטעמינון חויא בעא מרי דביתא למיכל מהנך תחלי בלא דעתא אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מינהון דטעמינהון חויא אמר רבא ההיא איתתא שריא דאם איתא דעבדא איסורא ניחא ליה דלימות. והשתא יש לתמוה, דמשמע דוקא משום שיש טעם לדבר, הא אי לאו הכי היתה אסורה. ואמאי, והלא אינה נאסרת בלא קינוי וסתירה. ומפרש ר"ת, דהתם מיירי באומרת טמאה אני. והילכך בלא קינוי נמי אם לא היה כאן אמתלא בדבר להתיר היתה אסורה. ואם אמרה טהורה אני, אפילו נסתרה בשביל זנות לא אסירא. ואם לא נסתרה אפילו אמרה טמאה אני אינה נאמנת. וא"ת והא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא. וי"ל דלעולם חיישינן שמא נתנה עיניה באחר. וכן אמרינן התם [צ' ע"ב] שלש נשים אינן יוצאות ואינן נוטלות כתובה חיישינן שמא עיניהן נתנו באחר. וכן משמע (במתי) [בכולי] סוגיא דידן דלעולם אינה יוצאה על ידי סתירה לחוד אם לא בעדים, מדקאמר ובית דין בעדים הוא דמפקי. משמע אבל בלא עדים לא. וכי קאמר ואי בעית אימא הא מני ר' היא, לא שביק האי טעמא דלעולם בסתירה אינה נאסרת. ומורי הר"ם זצ"ל היה תופס עיקר פירוש השאילתות. והיה אומר דמה שהקשה ר"ת והלא אין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה ועוד מה שהקשה והלא הוי קלא דבתר נישואין, הכל יש ליישב. דכיון שיש דבר מכוער היינו כמו עידי טומאה. כמו שאומ' פ"ק כתובות [ט' ע"א] וליטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא ומשני ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה ופתח פתוח כשני עדים דמי. פירוש וגם בלא קינוי וסתירה נאסרת, כיון שיש רגלים לדבר. הכא נמי כיון שיש עידי כיעור מפקינן איתתא, דיש כאן רגלים לדבר. והוי כמו אילו היו עדים בדבר. וכן פסק המיימוני [פכ"ד מהלכ' אישות הט"ו] כדבריהם.
<h2>דף כה.</h2>
ואכתי מי דמי התם בועל והכא בעל. ה"ג בספרים. ואינה מיושבת אותה גירסא, דאם כן היינו האי דמשני ולא היא התם אלמי אלמוה לקלא אבל התם וגו'. לכן פירש ר"ח דלא גרסינן ליה, והכי גרסינן רבה בר רב נחמן במתניתין נמי תני הוציאוה הכא אמור רבנן לא יכנוס ואם כנס מוציא הכא אמור רבנן לא יכנוס ואם כנס אינו מחזיר. ודחי לא היא התם אלומי אלמיה לקלא אבל הכא אמרי קם ביה במילתא דליתא. פירוש והאי דאסורה לו להחזיר היינו משום קילקול או משום פריצות. וא"ת וכי לא ידע רבה בר רב נחמן שהטעם הוי משום קילקול או משום פריצות, הא בהדיא אמוראי מפרשי הני טעמי התם [גיטין מ"ו ע"א]. וצ"ל דס"ל לרבה [בר רב נחמן] דהני טעמי דקילקול ופריצות לא קיימי אמוציא [משום] שם רע, דהתם פליגי אמוראי, איכא מ"ד דצריך שיאמר לה משום שם רע אני מוציאך ואיכא מ"ד צריך שיאמר לה משום נדר אני מוציאך, ומאי טעמא פליגי בהא, חד מינייהו סבר דלא [שייך] פריצות בשם רע אלא קילקול, שהרי לא עשתה פריצות, שהשם רע היה (עיקר) [שקר]. ואידך ס"ל דלא שייך קילקול בשם רע דלעולם היה לו לידע שיפסק הקול. וא"כ צ"ל דהני טעמי לא קיימי אלא אנדר ולא אמוציא [אשתו משום] שם רע כדפרישית. ורבה [ב"ר נחמן] ס"ל דאין הטעם גבי מוציא לא משום קילקול ולא משום פריצות אלא משום דאלומי אלמיה לקליה, וכשגירשה אם יחזירנה הוי דומה למחזיר סוטה. ודחי דלא דמי, התם אלומי אלמיה לקליה אבל הכא אמרי קם במילתא דאינו. ואם כן הוי הטעם התם או משם קילקול או משום פריצות, כדמפרש התם.
מת הרגתיו הרגנוהו. וא"ת אמאי נקט הרגנוהו לת"ק. אי לאשמעינן שלא תינשא לו, ממת ידעינן ליה. ואי בא לאשמועינן שמותרת לעלמא, זה הייתי יודע בטוב מקל וחומר, דהשתא הרגתיו תינשא הרגנוהו לא כל שכן. וי"ל דאגב דנקט הרגתיו [נקיט] הרגנוהו משום ר' יהודה דמפליג ביניהם, ואגב דאיצטריך לר' יהודה נקטיה לת"ק.
<h2>דף כה:</h2>
דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו. והקשה ריב"א, כיון דאמרינן דפלגינן דיבורא, א"כ [אמאי] אמרינן פ"ב דכתובות [י"ח ע"ב] לא שנו אלא אנוסים היינו מחמת נפשות אבל מחמת ממון אינן נאמנין. היה לנו לומר פלגינן דיבורא, דהוה לן להאמינם במה שאמרו אנוסים היינו ולא במה שאמרו מחמת ממון. וי"ל דשאני הכא, דכי אמרת פלגינן דבורא על כורחיך יהיה כשר, דכי אמרת דפלוני רבעו אינו קאי אל רצונו על כרחך הוא כשר. אבל התם אפילו כי אמרת דאנוסים היינו לא קאי אמחמת ממון אפילו הכי יש צד לפוסלן, דיש כמה אונסין דאפילו בלא נפשות אינם אונס גמור.
באמר אני הייתי עם הורגיו. [ואפי' באומר אני הרגתיו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו.] דכיוצא בזה יש פרק מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"ב], באומר מעת שאני בעולם.
עדים החתומים על השטר לא חשו חכמים לדבר זה. ואע"ג דאמרינן פרק אלו טריפות [חולין מ"ד ע"ב] הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, מ"מ בעל נפש ראוי להחמיר על עצמו ותימה להר"ם דאם כן מנליה לדקדק הא בתרי לא, דילמא הא דנקט להשמיעינו דבתרי איכא כיעור. וליכא למימר דאפילו בשלשה איכא כיעור, דאם כן היכי אמרינן במתניתין דישאנה לכתחילה. וי"ל דע"כ צ"ל דבתרי אפילו איסורא איכא, דאם לא כן אמאי נקט במתניתין מפני שהם ב"ד. אלא ש"מ דוקא מפני שהם ב"ד, דליכא שום נדנוד דאיסור הא בתרי איכא איסורא. ומשני לעולם בתרי איסורא ליכא, והא דנקט מפני שהם ב"ד, היא גופה אשמעינן דמיאון אינו בב', דאם מיאנה בפני שנים אסורה לו, דאכתי אגידא בבעל. וא"ת מנליה לדקדק טעמא וכו' הא בתרי לא, דילמא לתרי נמי בי דינא קרי ליה כדאמרינן לשם פרק השולח [גיטין ל"ב ע"ב] גבי פרוזבול. וי"ל דהני מילי לגבי פרוזבול דהוי גילוי מילתא בעלמא, אבל לגבי (עדות לא) מיאון וחליצה לא. ועוד כיון דהשתא איירי בחד [כדקתני] החכם שאסר, אם היה רוצה לומר תרי היה לו לפרש. ומדלא פירש יש לומר דמיירי בשלשה דוקא. וא"ת והא אמרינן התם [שם ס"ז ע"א] מימר אמרי איסורא לא עבדי, והכא אין כאן אלא אמירה. וי"ל דהתם מיירי כשמצויים לחתום עדים, ואינם נוגעים בדבר עצמו, אבל בדבר שהם נוגעים אין חילוק בין אמירה לעשייה.
<h2>דף כו.</h2>
אלמא ברננה לא מפקינן. פירש רש"י ולא דמי לנטען על אשת איש [לעיל כ"ד ע"ב], דהתם יש כיעור גדול בדבר. אי נמי פירש ר"י דסברא הוא לדמויי לשפחה. דהתם אם היה אותו שם רע אמת לא היה כאן איסורא דאורייתא דומיא דחכם אסר שאפילו אם היה אמת אותו שם רע לא היה כאן איסורא דאורייתא. אבל הנטען מאשת איש אם היה אמת הלעז היה כאן איסורא דאורייתא. ולפיכך סברא הוא דברננה מפקינן.
אי הכי אביו נמי. תימה דאפילו ללישנא קמא תיקשי. ואומר הר"ם דבשלמא ללישנא דשכיח ניחא דלא נקט אביו, דדווקא הבן שכיח אצל אביו לעובדו ולעשות כיבוד אב ואם. אבל האב אינו רגיל להיות אצל הבן. אבל ללישנא דקפדן אהדדי קשיא, דכך שייך זה לאב אצל הבן כמו בן אצל האב.
ש"מ יש זיקה דאי אין זיקה הני מתרי בתי קאתיין. תימה דכי נמי יש זיקה ליקשי האי ליחלוץ חדא והאי לייבם חדא. ואין לומר דגזרינן דילמא מייבם ברישא והדר חליץ דלקמן [כ"ח ע"א] מוכח בהדיא דלמאן דאמר יש זיקה לא גזרינן. וי"ל דלמאן דאמר יש זיקה ניחא, דהיינו טעמא דלא מייבם (ברישא) משום דכיון דנאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית. וא"ת לרב דאמר לקמן [כ"ז ע"ב] דיבמה שנאסרה והותרה תחזור להיתירה הראשון תיקשי. וי"ל דרב מוקי משנתינו כר' אליעזר דס"ל דנאסרה עליו עולמית. ונהי דלקמן בפירקין כי אותיב תלמודא לרבי יוחנן ואמר להם אחיות איני יודע מי שנאן, ופריך ולימא רבי אליעזר היא, ומשני מדסיפא רבי אליעזר רישא לאו רבי אליעזר היא. צ"ל דרב לא ס"ל ההיא דר' יוחנן, אלא הוה מוקי רישא כר' אליעזר. ולפי זה נראה לי דכי פריך לעיל פרק כיצד [כ"ג ע"ב] ממשנה דכיצד על משנה דפרק ארבעה אחין דקאמר ומאי שנא מהא דתנן ארבעה אחין. ומפרש ר"י דפריך מדקאמר הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, אבל לא יחלוץ זה ואידך מייבם דגזרינן דילמא מייבם והדר חליץ. דודאי לא פריך אליבא דרב, דהא רב מוקי לה כר' אליעזר דאמר כיון שנאסרה עליו שעה אחת וכו'. ואם כן יאמר דמשנתינו ס"ל דיש זיקה וכרבי אליעזר, ומשנה דכיצד אתיא כרבנן. אלא לרבי יוחנן פריך דמוקי משנתינו כרבנן.
אי הכי מאי איריא (שנים) [ארבעה] אפילו תלתא נמי. אי אמרת בשלמא דס"ל יש זיקה ניחא דנקט ארבעה לאשמועינן דיש זיקה אפילו בתרי, אלא אי אמרת אין זיקה וטעמא משום דקא בטיל מצות יבמין, לישמעינן תלתא. ומשני לא מיבעיא קאמר. וא"ת וכי לא ידע תלמודא דאיכא לשנויי דלא מיבעיא קאמר, דודאי בתלתא איכא טפי ביטול מצות יבמין מבארבעה. וי"ל דהכי פריך אפילו תלתא נמי, ולישמעינן דחיישינן לביטול מצות יבמין בתלתא. דאי אשמעינן דחיישינן לביטול מצות יבמין בארבעה אין זה חידוש, דאימר כל חד וחד איתרמי ליה דידיה וסברא הוא לחוש לביטול מצות יבמין. אבל בשלשה זהו חידוש, דכיון דאיכא ודאי אחת מהן דאינה זקוקה לו סד"א דלא הוה לן לחוש, קמ"ל דאפילו הכי חיישינן. ומשני דאדרבה בארבעה הוי חידוש טפי, כדמסיק ואזיל.
<h2>דף כו:</h2>
אי הכי אפילו חמשה. אי אמרת בשלמא יש זיקה ניחא, דכיון דכל עצמו אינו בא להשמיעינו אלא דיש זיקה אפילו בתרי ה"ה בתלתא. אלא לפי דבריך שאתה בא לקיים אין זיקה והחידוש שבא להשמיעינו דלמיתה דחד חיישינן, אם כן לישמעינן דחיישינן אפילו למיתה דתרי. ומשני למיתה דחד חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן. והא דאמרינן בפרק קמא דיומא [ב' ע"א] מתקנין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו אמרו לו אם כן אין לדבר סוף. וקשה דמאי קאמרי אם כן אין לדבר סוף, והא הכא חיישינן למיתה דחד. וי"ל דלמיתה דחד לזמן מרובה מודו רבנן בטוב דחיישינן, אלא הכי קאמרי ליה רבנן לר' יהודה לדבריך דחיישת למיתה דחד לזמן מועט בשביל יום אחד אם כן לעולם יש לך לחוש.
ה"ג רש"י, מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם ש"מ דקסבר יש זיקה וחליצה פסולה צריכה חיזור [על כל האחין]. דהא בהא תליא, כדמוכח לקמן פר"ג [נ"א ע"א], דקאמר התם אמר מר נותן גט לזו וגט לזו [וכו'] לימא תיהוי תיובתא דשמואל דאמר שמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרו צרות. ומתרץ כי קאמינא אנא אליבא דמ"ד יש זיקה (ושמואל) ור"ג ס"ל אין זיקה. אלמא דהא בהא תליא. ויש טעם לדבר, דכיון דיש זיקה אם כן אלימא הזיקה ולא פקעה בחליצה קלישא. הילכך צריכה לחזר. אבל למ"ד אין זיקה נפטרה בחליצה גרועה ואינה צריכה לחזר. כך פירש הר"ם. ויש ספרים גורסין מדקאמרת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ש"מ דיש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר. ורש"י לא גריס ליה ולא פירש הטעם. והר"י מפרש ליה דמכאן אין להוכיח דיש זיקה. דמהיכא נוכח דיש זיקה, אי משום דקאמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ולא קתני זה מייבם לאחת, אין זו הוכחה דאי נמי אין זיקה מ"מ לא מצי ליבומי, דקא בטיל מצות יבמין. ואי משום דלא קתני זה חולץ לשתיהם אין זה [הוכחה]. דאי נמי אין זיקה מ"מ לא מצי למיחלץ לשתיהן כיון דחלץ לראשונה אם כן הרי חליצה השניה גרועה, והיכא דמצינן למיעבד חליצה מעלייתא תו לא שבקינן לעשות הגרועה, כדמוכח לקמן [כ"ז ע"א], דקאמר בשלמא צרת רחל לא מיפטרא דכיון דחליץ ללאה והדר חליץ לרחל הוה ליה חליצה פסולה. ואע"ג דצרת רחל הויא חליצה פסולה, שהרי צרת אחות חלוצתו [היא], מ"מ כיון דחשיבא טפי מאחות חלוצתו שבקינן לה ועבדינן לצרה, ואע"ג דשתיהן פסולות נינהו. כל שכן [כאן] שיש כאן אחת שהיא טובה. והתם קיימי' לשמואל דס"ל אין זיקה. אלא ודאי לא גרסינן ליה. אלא דיוק שלו ממאי דאמצעית צריכה חליצה משניהם, ולא מיפטרא בחליצת אח אחד. מיהו קשה דמהאי נמי אין לדקדק דאי נמי אין זיקה צריכה לחזר, מדפריך לקמן [שם] אצרת רחל מי מיפטרא, והתנן אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו. אלמא דאע"ג דאין זיקה לא נפטרה רחל בחליצת צרה. וה"ה דלא מיפטרא כאן מאח אחד אם לא תעשה חליצה מכל האחין. וכי תימא דהתם מיירי למיפטר צרה אבל נפשה פטרה, דמהאי חילוק אכתי לא אסיק אדעתיה. וצ"ל דההיא סוגיא דהכא פליגא אההיא דלקמן וסבירא ליה דאי אין זיקה אינה צריכה חיזור. ואע"ג דלקמן מוכח דאפילו אין זיקה צריך חיזור, לא ס"ל כי ההיא סוגיא דלקמן. והשתא דאתינא להכי אין לשבש גירסת הספרים, דלעולם דייק מדלא קתני זה חולץ לשתיהן, דאי ס"ד יש זיקה היה לו לחלוץ לשתיהן. ואע"ג דלקמן מוכח דכי נמי אין זיקה מהדרינן אחליצה דחשיבא טפי, ההיא סוגיא פליגא אסוגיא דלקמן. והרב רבינו יוסף איש ירושלים מיישב ואומר דלעולם לא פליגי, וההיא דלקמן מיירי למיפטר צרתה, אבל נפשה פטרה. ואע"ג דאכתי לא ידע ההוא חילוק עד לקמן, היינו למ"ד אין זיקה, דכין דאין זיקה אי פטרה עצמה פטרה חבירתה. אבל למ"ד יש זיקה לעולם ידע ליה. והכא אם תמצי לומר דיש זיקה אם כן [קמייתא נמי]. ולקמן מחדש דאפילו למ"ד יש זיקה יש לחלק, דנהי דלא פטרה חבירתה אבל נפשה פטרה.
אי דנפול בבת אחת הכי נמי. הקשה הרב רבינו אברהם מבורגויל מאי דוחקיה דרב לאוקומי בשלש יבמות וכגון דנפול בזו אחר זו, הוה מצי להשמיעינו דבריו בשתי יבמות וכגון [דנפלו בב"א] דזה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן, דיש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין. ותירץ דניחא ליה לרב למינקט מילתיה היכא דלא משכחת בה צד יבום כלל. ואי הוה נקיט מילתיה בשתי אחיות זימנין דמשכחת צד יבום שחלץ הראשון לשניה דמישתרי אידך לראשונה משום דהוה ליה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה ואמרינן לקמן [כ"ז ע"ב] דאליבא דרב חזרה להיתירה הראשון. וא"ת והלא כשחלץ אחד מהם לשניה לא איפטרא בכך דהו"ל חליצה פסולה וצריכה לחזר על האחר. ואם כן האחר שחלץ לא יוכל לייבם לראשונה, דהויא לה אחות חלוצה. וי"ל כיון דאינה אחות חלוצתו אלא על ידי חיזור לא גזרו בה רבנן. וראיה מדפריך לקמן [שם] ר' יוסי בר' חנינא ממתניתין ואמאי ליקום חד מינייהו ליחלוץ לשניה ותיהוי [ראשונה] לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. והשתא תימה אמאי לא תירץ דכי חלץ אחד מהם הוא צריך לחזר ולחלץ לשניה, והוה לה ראשונה לגבי דידיה אחות חלוצתו. אלא ש"מ דעל אחות חלוצה כה"ג לא גזרו, כיון שאינה חלוצה [אלא] ע"י חיזור. ומיהו אכתי ק"ל אמאי לא תירץ דגזרינן דשמא אותו שיחלוץ לשתיהן יחלוץ לראשונה תחילה, ואז תהיה הראשונה לגבי דידיה אחות חלוצה ממש. דכיון שיראו העולם שאנו מתירים הראשונה לאותו שחלץ השניה לא מסקי אדעתייהו דהוי מטעם חיזור, ואם כן יבואו להתיר כמו כן בלא חיזור, וגם יבואו להתיר אחות חלוצה. ונראה לי דכיון דאיכא שני דקא מוכח דאסור לייבם הראשונה רמו אנפשייהו דהיינו משום שעשה אחיו חליצה גמורה והוא עשה חליצה ע"י חיזור. ולא דמי להא דפריך לקמן [כ"ח ע"א] ודילמא קדים ומייבם לראשונה ברישא, דשאני התם משום דליכא אלא אחד מייבם ואחד חולץ ואם כן יאמר גם אני מייבם ראשון ויחלץ חבירי אחר כך. אבל הכא כיון ששניהם חולצים ואע"פ כן אנו מתירים לזה יותר מלזה, יבחינו בטוב העולם דהאי הוי מטעם שחלץ חליצה גמורה וזה חליצה שע"י חיזור. וא"ת לפירוש הרב רבינו אברהם אם כן יקשה משנתינו לרב, (דאי נמי תמינא) [דהא משכחת] יבום לראשונה, ואמאי קאמר לא חולצות ולא מתיבמות. וי"ל דרב מוקי מתניתין כמאן דאמר אין זיקה ומטעם ביטול מצות יבמין.
<h2>דף כז.</h2>
מאי אחד חולץ לכולן נמי אאמצעית. וסבירא ליה דחליצה פסולה אינה צריכה חיזור. ותימה דלקמן קאמרינן התחיל באחיות לא יגמור בצרות, פירוש לעשות חליצה בצרות לפטור האחיות. אלמא אע"ג דאין זיקה מ"מ צריך לחזור. ואין לומר דהתם היינו למיפטר צרתה אבל נפשה פטרה בקל, דהאי חילוק אכתי לא אסיק אדעתיה. וצריך לומר דלא סבירא ליה כי האי שינויא דלקמן, אלא כרב אשי דאמר דהיינו טעמא דלא אלימא לשויי צרה כערוה. ורב אשי דלקמן לא סבירא ליה כשמואל אלא כרב. והר"ם מאיורא מיישב דלעולם לא פליגי. ונחלק, דיש לחלק בין למיפטר צרתה ובין למיפטר נפשה. וא"ת הא אכתי לא ידע להאי חילוק עד לקמן. וי"ל דודאי לעולם היה יודע דהיכא דתרוייהו חליצה פסולה, כי הכא דהאמצעית והשניה, דפטרה נפשה אחת מהם בחליצת [השניה]. אבל אכתי לא אסיק אדעתיה דהיכא דאחת מהן כשרה והאחת פסולה דתיפטר (הפסולה) [הכשירה] בחליצה פסולה. ולקמן קאמר דאחד חולץ, רוצה לומר מכולן, ואע"פ שחליצת א' מהן מעולה מ"מ פטרה האמצעית בחליצה כל דהו.
לדברי האומר אין זיקה. וא"ת א"כ חלץ לבעלת הגט אמאי לא נפטרה צרה הא מוכח לקמן פרק ר"ג [נ"א ע"א] דשמואל ס"ל דלמ"ד אין זיקה חלץ לבעלת הגט נפטרה צרה. וצ"ל דהאי סוגיא פליגא אדלקמן. אי נמי אומר הר"ם מאיורא ליישב דלא פליגא, דיש לומר דהאי דקאמר לדברי האומר אין זיקה היינו חלץ לבעלת (אחיות) [מאמר] לא נפטרו צרות אבל חלץ לבעלת הגט לא נפטרו צרות מיתוקם כמ"ד יש זיקה. וכי תימא אם כן הוי לצדדין. אין זו קושיא דאיכא למימר דבפסול אחות אשמועינן דאע"ג דאין זיקה כיון דחמיר פסולייהו חלץ לאחיות לא נפטרו צרות. ובפסול בעלת הגט דקילא אשמעינן דדוקא למ"ד יש זיקה לא נפטרה אבל למ"ד יש זיקה נפטרה צרתה.
בשלמא צרה דרחל לא נפטרה דכי חלץ ללאה והדר חלץ לרחל הוה ליה חליצה פסולה. מפני שאינו יכול ליבמה. אלא צרה דלאה תיפטר, דאי הוה בעי הוה מייבמה. וא"ת והיכא הוה מייבמה, הא קא מבטל מצות יבמין, דכי מייבם ללאה לא הוה מצי מייבם לרחל, דהויא אחות יבמתו. וי"ל דנהי דלא מצי מייבם רחל מ"מ תתקיים מצות (רחל) [יבום] בצרת רחל. וא"ת צרת רחל הויא צרת אחות יבמתו. האי לאו פירכא היא דמ"מ כיון דמדאורייתא חזיא ליבום בעיא חליצה והויא זקוקה לו מדאורייתא. ומיהו מכל מקום קשה דהא איכא למיחש שמא תמות הצרה ואז אין כאן יבום כלל. ויש מפרשים דהכא מיירי דאיכא לרחל צרות טובא, דאם תמות האחת יתקיים יבום באחרת. ואי אפשר לקיים דבריהם, דאם כן מאי דוחקיה לומר מצרת רחל, (לימא) [ולומר] מאי צרות צרות דעלמא, כיון דמצי למימר דקאי אצרה שניה דרחל. לכן נראה לר"י דאע"ג דאיכא ביטול מצות יבום כדפרישית, כיון דהיא גופה חזיא ליבומי אלא חושש חשש מבחוץ, שפיר קרינן בה חליצה כשרה. אבל היכא דאסור לייבם, ודאי קרא לה חליצה פסולה.
שמואל נמי התחיל ולא התחיל קאמר. וצ"ל דס"ל להאי לישנא דאין זיקה, דאם לא כן כי התחיל בצרות אמאי יגמור באחיות, והלא כי חלץ תחילה לצרה דלאה לא מיפטרא לאה בהכי, דחליצה פסולה אינה פוטרת צרתה כיון דיש זיקה. ואם כן צריך לחזר [לחלוץ] ללאה, וכיון שצריך לחלוץ ללאה אם כן איך יגמור באחיות, והא הוה ליה חליצת רחל חליצה פסולה, דהויא אחות חלוצתו. אלא ודאי אין זיקה. ואם כן אין צריך לחלוץ ללאה, דלא הויא לאה צרת אחות חלוצתו בזיקה. וא"ת א"כ חלץ לבעלת הגט אמאי לא נפטרה צרתה, והלא מוכח לקמן פרק ר"ג [נ"א ע"א] דלמ"ד אין זיקה נפטרה צרתה. וי"ל דההיא סוגיא פליגא אההיא דלקמן. ועוד י"ל דלא פליגא, וסבירא לה להאי סוגיא דהכא דיש זיקה. וא"ת א"כ הו"ל רחל אחות חלוצתו, דהא ע"כ צריך לחלוץ ללאה כדפרישית כיון דיש זיקה, והו"ל רחל אחות חלוצתו. י"ל דלפירוש הרב רבינו אברהם ניחא, דלא גזרו על אחות חלוצתו שהיא ע"י חיזור. ועוד פירש ר"י דלא נצטרך לזה כלל, אלא שפיר נימא דגזרו על אחות חלוצתו שע"י חיזור, והכא מיירי שחלץ לצרת לאה תחילה ולא חלץ ללאה עד שחלץ לצרתה של רחל, ואחר שחלץ לצרת רחל חלץ ללאה. וא"ת כיון שהיתה אסורה עליו קודם חליצת לאה אם כן כי נמי המתינה לחלוץ ללאה עד שחלץ לצרת רחל מ"מ נאסרה עליו שעה אחת, ותיתסר ליה לאה אפילו לאחר חליצת צרת רחל. וי"ל דהכא במאי עסקינן כגון דנפול בזו אחר זו, נפלה תחילה לאה וצרתה וחלץ לצרתה ועדיין לא נאסרה עליו לאה. והדר נפלה רחל וצרתה וחלץ לצרת רחל. ונהי דעד השתא סבירא ליה דמיירי דנפלו בבת אחת, מ"מ השתא ס"ל דמיירי בזה אחר זה, ואינו אומר "אלא" משום דלא הוזכר אמורא בינתים.
מאי טעמא לאו משום דלא אלימא זיקה לשויה צרה כערוה. תימה לימא דהטעם משום דהתחיל ולא התחיל קאמר. וי"ל דא"כ היה לו לפרש בהדיא. וא"ת א"כ למעלה נמי בדברי שמואל היה לו לומר דהתחיל ולא התחיל קאמר. וי"ל דבדברי שמואל לא הוצרך לפרש אותן, משום דאיכא למימר דנקט בברייתא לשון השוה בכל. ובבעלת גט לא שייך לומר התחיל בבעלת גט, שהרי אסור ליבמה. ואגב דלא שייך האי לישנא בבעלת הגט לא נקטיה נמי בבעלת (אחיות) [המאמר].
אי הכי יבומי נמי תתיבם. ולא הוה מצי למימר ניחא ליה להשמיענו בברייתא שאין חליצה פסולה פוטרת חברתה. דאדרבה זה נראה לו יותר חידוש לומר שתתיבם. אבל קשה דאם כן לעיל כי משני בדברי שמואל דהתחיל ולא התחיל קאמר הוה ליה לאקשויי יבומי נמי תתיבם, שהרי קיימא לן דמותר בקרובת צרת חלוצתו. וי"ל דאין זה חידוש להשמיענו דין זה, דמשנה היא לקמן פרק החולץ [מ' ע"ב] בהדיא דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. אי נמי י"ל דלא שייך למיפרך יבומי נמי תתיבם, דאיכא למימר דלהכי לא נקט יבומי, משום דבעי למימר בסיגנון דבעל הגט דלא שייך בה יבום. הר"ם.
<h2>דף כז:</h2>
בעלת הגט עדיפא משום דאתחיל בה. פירש רש"י עדיפא לפטור חבירתה בחליצתה, משום שהתחיל בחליצה, וכיון שהתחיל בחליצה [הויא החליצה כשרה]. וקשה דאם כן מאי האי דקאמר או דילמא בעלת מאמר עדיפא משום דקרובה לביאה, מה נתינת טעם הוא זה. אדרבה האי טעמא דקרובה לביאה קלישה חליצתה טפי דהוי כאילו יבם אותה, ויבמה אחר שבא עליה אינו יכול לפוטרה בחליצה. לכך פירש ר"ח בעלת הגט עדיפא משום דאתחיל בה, פירוש מה שנעשה בה עדיף טפי לקלוש הזיקה, ואינו יכול לחלוץ אותה לפטור חברתה וצריך לחלוץ לחברתה כדי לפטור אותה. או דילמא בעלת מאמר עדיפא, פירוש מה שנעשה בה עדיף טפי להחליש הזיקה ו[י]עשה חליצה לבעלת הגט לפטור לבעלת המאמר.
ת"ש ומודה ר"ג דיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט. וא"ת אמאי לא מייתי מרבנן [נ' ע"א] דפליגי אדרבן גמליאל ואמרי דיש מאמר אחר מאמר, ולימא הכי אלמא וכו'. וי"ל דמרבנן לא הוה מצי לאיתויי, דהוה אמינא דלעולם מאמר עדיף, ואפילו הכי מהני גט אבתריה, כמו גט דמהני בתר גט אע"ג דגט קמא קא מהני. אבל מר"ג מייתי שפיר, דאי מאמר קני לא ליהני גט אבתריה, כמו גט דלא מהני בתר גט.
ש"מ כי הדדי נינהו. פירש רש"י, וכיון שהם שוים יעשה לאחת מהם שירצה לפטור חברתה. וקשה דאדרבה כיון דחליצת כל אחת גרועה לא מהניא לפטור חברתה. דהכי מוכח בכל שמעתין, דלמיפטר חברתה בעינן חליצה מעולה אפילו למ"ד אין זיקה וכל שכן למ"ד יש זיקה. והכא על כורחיך סבירא ליה כמאן דאמר יש זיקה, דאם לא כן מאי קא מיבעיא ליה איזה מהן עדיפא, פשיטא חלץ לבעלת הגט נפטרה צרה כל שכן בעלת מאמר. לכך פירש רבינו יצחק בן רבינו מאיר דה"פ ש"מ כי הדדי נינהו, ואינו יכול לפטור שום אחת מהן בחליצת חברתה. אי נמי נוכל ליישב פירוש רש"י, ולפי מה שפירשו התוספות לעיל ניחא, שפירשו לעיל [כ"ז ע"א] אחד חולץ לכולן אאמצעית ס"ל כרב אשי דאמר דהטעם משום דלא אלימא זיקה לשוויי צרה כערוה. הרי אתה רואה שרב אשי ס"ל דחליצה פסולה אינה צריכה חיזור. ורב אשי קאי הכא למיפשט הבעיא וס"ל דחליצה פסולה אינה צריכה חיזור.
ורב לית ליה האי סברא והאמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שאין אתה קורא בה בשעת נפילה. והקשה ר"י, ליפרוך מהאי משנה [ל"ב ע"א] (דד') [דב'] אחין (שנים מהם) נשואים שתי אחיות, דאמרת עלה הואיל ונאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית. וי"ל דאי מההיא הוה אמינא שאני התם משום דאידחיא מהאי ביתא לגמרי, שלא היתה ראויה לא לחליצה ולא ליבום. אבל ההיא דמתה ראשונה שלא נדחית לגמרי, דנהי דאינה ראויה ליבום מ"מ ראויה היא לחליצה. אבל מרב יהודה פריך שפיר, דרב יהודה איירי אפילו היכא דלא נידחית לגמרי. דאפילו היכא דלא נדחית לגמרי מהאי ביתא מוכח לקמן בפירקין [ל' ע"א] דרב אסר לה הואיל ונאסרה שעה אחת. ומ"מ אכתי קשיא לי דאפילו מרב יהודה לא פריך שפיר, דבההיא דרב יהודה אותו איסור שעה אחת שהיתה אסורה היתה אסורה לגמרי אפילו מחליצה, אבל הכא באחות זקוקה היתה ראויה לעולם לחליצה. אלא נראה לי דניחא ליה למיפרך מרב לרב מלמיפרך (מרב יהודה למתניתין) [לרב ממתניתין]. אי נמי נראה לי דניחא ליה להקשות דאפילו באיסורא קל שבקלים, דהיינו מילתא דרב יהודה שהוא קל מההיא דשלשה אחין וגם כן מההיא דשני אחין, אפילו הכי אמרינן דהואיל ונאסרה עליו שעה אחת דנאסרה עליו עולמית. ודחי, דאע"פ שהוא קל מ"מ בא האיסור מכוח אחות אשה, אבל הכא בא האיסור מכוח זיקה.
אבל הכא זיקה דרבנן. ופירש ר"ח דכיון דזיקה דרבנן היא לא החמירו בה כל כך.
איתיביה ר' יוסי בר' חנינא עד ואמאי ליחלוץ לשניה ותיהוי אידך לגביה כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון. וא"ת ליפרוך נמי לרב מכל שכן דאפילו היכא דמתה ראשונה הוא מתיר בשניה וכל שכן היכא דמתה שניה דמותר בראשונה. ואם כן הוה ליה למיפרך אמאי קתני דהראשונה אסורה, ליחלוץ לשניה, ותיהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה דתחזור להיתירה הראשון. ואומר הריב"ן דלרב ודאי לא קשיא, דאיכא למימר להכי לא מייבם לראשונה בחליצת השניה, משום דס"ל דחליצה פסולה צריכה חיזור, וכי חלץ השניה צריך אידך לחלוץ כמו כן לה. דלא נפטרה בחליצה דחד. ואם כן לא מצי אידך לייבם לראשונה, דהויא לה אחות חלוצתו. וא"ת א"כ יקשה לפירוש הרב רבינו אברהם מבורגוייל, שפירש לעיל [כ"ו ע"ב] דאחות חלוצה שעל ידי חיזור [לא] גזרו רבנן. וי"ל דלפירוש רבינו אברהם נאמר דרב מוקי למתניתין כמ"ד אין זיקה, ומשום ביטול מצות יבמין. ולפירוש ריב"ן קשיא לי דאם כן למה לא תירץ לר' יוחנן כמו כן בכה"ג דלהכי לא מייבם לראשונה משום דהוי אחות חלוצה ואע"ג דהיא שע"י חיזור מ"מ גזרו ביה רבנן. ודוחק לומר דר' יוחנן ורב פליגי בהאי סברא דחד ס"ל שגזרו באחות חלוצה שע"י חיזור ואידך לא גזר. ומיהו שמא י"ל דר' יוחנן ס"ל כרב אשי דס"ל דחליצה פסולה א"צ חיזור. דהכי פירשנו לעיל [כ"ז ע"א] אליבא דרב אשי. אבל קשיא לי דלרב נמי היה לו להקשות כדפרישית. וכי תימא ארב לא היה קשה משום שצריך לחזר. הא משכחת לה יבום שפיר בראשונה, וכגון שלאחר שחלץ השניה [בא] אידך ויבם הראשונה קודם שחלץ לשניה, ולא הספיק לחלוץ לה עד שמתה. או בלא מיתה משכחת לה וכגון שאינה רוצה להנשא לשוק. ומדקאמר ולא מתיבמת משמע דאין כאן צד יבום כלל. לכך צריך לומר דאף לפירוש רבינו יהודה ב"ר נתן נאמר דרב יסבור דהטעם הוי משום ביטול מצות יבמין. ואיהו לטעמיה דס"ל (יש) [אין] זיקה. אבל יש להקשות דלעיל [כ"ו ע"א] קאמר ש"מ יש זיקה כמאן סברא ההיא פירכא, אי כרב, הא איהו חייש לביטול מצות יבמין. ואי כרבי יוחנן, הא ס"ל דאחיות איני יודע מי שנאן. וצריך לומר דרב מוקי לה כרבי אלעזר דאמר הואיל ונאסרה עליו שעה אחת. ואע"ג דסיפא רבי אלעזר מ"מ רישא נמי כרבי אלעזר. ולית ליה דיחויא דלקמן [כ"ח ע"א]. ומיהו זה דוחק. וי"ל דסוגיא דלעיל אתיא (כרב ו)[כ]שמואל ורב אסי דסבירא להו לקמן פרק החולץ [מ"א ע"א] דאפילו באיסור זיקה אמרינן הואיל ונאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית.
<h2>דף כח.</h2>
ולימא דילמא קדים וחליץ ברישא. פירוש לעיל ליכא למיגזר דילמא קדים וחליץ ברישא, דלעיל כבר היא מתה. אבל כאן דתרוייהו בעין, איכא למיחש דשמא חליץ לראשונה תחילה. אבל לא הוה פריך דאפילו היכא שנעשה כדין היה לנו לגזור. דודאי היכא דעשה כדין אין לנו לגזור אטו עלמא.
ודילמא שמא ימות ברישא. פירוש ודאי אם היה הטעם משום זיקה, הלא דבר [ידוע] הוא. אבל אין הטעם אלא משום שמא ימות, ולפיכך סילקו מכאן דין יבום. ואפילו היכא שחלץ לשניה תחילה מ"מ לא יוכל לייבם הראשונה משום האי טעמא. כך משמע מתוך פירוש רש"י. ואע"ג דלעיל תיכף פירשתי דהיכא דעשה כדין אין לגזור אטו עלמא, לעיל פרכינן אי ס"ל יש זיקה, ואיסור זיקה ידוע הוא ולא שייך למיגזר. אבל הכא פרכינן למ"ד אין זיקה, וטעמא דשמא ימות אינו ידוע לכל, ושייך טפי למיגזר.
ולימא ליה רבי אליעזר. פירש רש"י ההיא דהמגרש אשתו והחזירה [ק"ט ע"א]. וקשה דמי דמי. שאני [התם] דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי כי הכא. לכך נראה דהיינו ההיא דמתה אשתו [מ"א ע"א], אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת.
כגון דנפלה ההיא [דאינה] חמות ברישא. וא"ת תיקשי מיניה לרב דאמר מתה ראשונה מותר בשניה. וי"ל דרב ס"ל (יש) [אין] זיקה, ומוקי לה למתניתין כמ"ד (אין) [יש] זיקה.
<h2>דף כח:</h2>
מה לי חד מה לי תרי. ומשני התם איכא שני דקא מוכח שאסור בשתיהן, אבל הכא ליכא שני דקא מוכח. שכל אחד ואחד מייבם אחת. וא"ת אפילו היכא דליכא שני שמעינן לעיל פרק כיצד [כ' ע"א] שאסור בה ומותר באחותה. וי"ל דשאני התם דליכא יבום בשתיהן. אבל הכא כיון דאיכא יבום בשתיהן שכל אחד ואחד מייבם אחת איכא למיחש שאם תתיר לכל אחד ואחד לייבם אחותה יבואו להתיר לכל אחד ערוה גופה. קמ"ל דלא גזרינן.
ר' שמעון אומר לא חולצות ולא מתיבמות. ואע"ג דלעיל [כ"ו ע"א] אמרינן בארבעה אחין דחולצות ולא מתיבמות, ועלה [כ"ח ע"א] קאמר רבי שמעון יקיימו. לא דמי, דלעיל מיירי בב' אחין, וכיון דיש כאן זיקת תרי אחי איכא למימר דלכל חד וחד איתרמי ליה, אבל כאן מיירי שנפלו לפני אח אחד, וליכא כאן אלא זיקת יבם אחד. לפיכך לא חולצות ולא מתיבמות, דאחות זקוקה היינו כערוה. והכא בודאי איכא חדא מינייהו שהיא אחות זקוקה לו.
<h2>דף כט.</h2>
והא אמר ר' שמעון שתי אחיות לא חולצות ולא מתיבמות. לכאורה משמע דפריך מהאיסור מצוה וגם מאחותה. וקשה דמאחות האיסור מצוה איך פריך שתיפטר אף מחליצה, והלא האיסור מצוה אינה זקוקה ליבום מדרבנן, ואם כן אחותה אינה אחות זקוקה. ונהי דמדאורייתא היא זקוקה, מכל מקום מדרבנן אינה אחות זקוקה. וכה"ג לא משוי ר' שמעון אחות זקוקה כאחות אשה כיון דלא מצי נסיב אידך בהיתר גמור. גליון, מה שכתוב בפנים לא סלקא לי, דמאי קושיא היא, והלא ר' שמעון דאסר אחיות בזיקה קרא קאמר, ואם כן הפסוק לא בא לאסור אחיות בזיקה אלא הני דמדאורייתא אסירי, ואיסור מצוה שרי מדאורייתא. אלא אי קשיא הכי קשיא, דהיכי פריך... כשר לגמרי איסור מצוה מחליצה. ומפרש הר"ם דפריך מהאיסור מצוה לבדה. דתיפטר ממה נפשך, דאי ערוה היא פטורה לגמרי, ואי לאו ערוה היא היא אחות זקוקה. דהא אי בעי מצי נסיב אחותה בהיתר. ומשני גזירה משום (אחותה) [איסור מצוה דעלמא].
אחותה מאי איכא למימר. וא"ת מאי האי, דמעיקרא מאיהי קשיא ליה מאחותה ניחא ליה, ומשום דשני ליה קשיא ליה מאחותה. וי"ל דמעיקרא לא אסיק אדעתיה דאיסור מצוה חולצת. והיה דעתו שתיפטר אף מחליצה. אבל עתה שתירץ לה דשפיר חלצה א"כ יקשה לך מאחותה שתיפטר מחליצה, דכיון שיראו שהאיסור מצוה חולצת יבינו בטוב שאינה ערוה גמורה. שאם היתה ערוה גמורה היתה פטורה אף מחליצה. [ופריך והא גבי ערוה לא גזרינן] ואם כן כשיראו שהאחותה מתיבמת יאמרו שאחות זקוקה מתיבמת. ולא ירגישו שמה שהיא מתיבמת היינו טעמא משום דמדרבנן לא רמיא עליה אחותה שהיא איסור מצוה ואינה אחות זקוקה.
והא גבי ערוה לא גזרינן. פירוש כשאחת מהן אסורה איסור ערוה והאחת מותרת, אותה שהיא מותרת לו מתיבמת, ולא אמרינן אי שרית לאותה שהיא מותרת לו תבוא להתיר כמו כן אותה שהיא ערוה לו. אלמא לא גזרינן זו אטו זו. הכא נמי לא הוה לן למיגזר הכא זו אטו זו. ומשני איסור ערוה ידיע ולא אתו להתיר אותה שהיא ערוה, אבל איסור אחות זקוקה אינו ידוע כל כך, ואם תתיר זאת תתיר כמו כן האחרת. ועוד יש לפרש, והא גבי ערוה לא גזרינן, שהאחות מותרת ולא אמרינן דאי שרינן אחות דהכא אתי נמי למישרי אחות דעלמא, והכא גזרינן איסור מצוה דהכא אטו איסור מצוה דעלמא. ומשני שאני איסור ערוה דידיע, והכל יודעין שמה שהתרנו האחות היינו משום דאינה אחות זקוקה.
ב"ש אומרים אשתו עמו. פירש רש"י דס"ל דמאמר קונה מדרבנן. וקשה דאם כן אמאי תצא זו משום אחות אשה. אלא נראה דמאמר קונה מדאורייתא, מולקחה לו לאשה, דמשמע כל מיני ליקוחין. ואפילו לרבי יהודה בן בתירא שאומר לעיל [י"ח ע"ב] [אומרים לו] המתן עד שיעשה אחיך מעשה לא פליג אבית שמאי דהכא, דשאני הכא דבשעה (שהיתה) [שעשה] המאמר עשאו בהיתר. אבל לעיל הפקיע הזיקה באיסור. ולי נראה שהדין עם רש"י, דמאמר קונה מדרבנן. והא דקאמר תצא זו משום אחות אשה, מדרבנן קאמר. דכיון שעשה המאמר נראית כאילו היתה אשתו, ואי אתית להתיר כאן אתית למימר שאשה אחרת, כשעשה מאמר בה, [שהיא] קידושין גמורין, שיוכל לקדש אחותה. וכי תימא כיון דמדאורייתא קידושי השניה קידושין גמורין איך יוכלו חכמים להפקיע הקידושין, וכי יש כח ביד חכמים להפקיע הקידושין דאורייתא. אין, דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה [כתובות ג' ע"א] כיון שיוכל לבא לידי תקלה.
זו היא למעוטי או דר"ג או דר' יהושע. לקמן [ק"ט ע"א] פליגי ר"ג ור' יהושע ור' אליעזר. י"א מלמדין הקטנה שתמאן, וי"א תצא זו אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו, וי"א אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה. ואתא לאשמועינן דלא עבדינן כר' יהושע שאומר התם אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו. אלא כר"ג או כר' אליעזר. וא"ת והכא אמאי לא עבדינן כר"ג. בשלמא הא לא קשיא אמאי לא עבדינן כר' אליעזר דאמר מלמדין הקטנה שתמאן, שהרי הכא קידשה בהיתר. אבל תיקשי, דהיה לנו לומר כמ"ד אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה. וי"ל דאין לדמותם להדדי, דשאני התם שהיתה נשואה נישואין גמורין, אבל הכא שאינה נישאת נישואין גמורין אין לומר כך. ובזה יש ליישב דלא פליגי ר"ג ור' יהודה בן בתירא שאומר דאומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה. דשאני התם משום שקידש קידושין גמורין, אבל הכא לא עשה אלא מאמר. ולפי זה צריך לומר דר"ג וב"ש פליגי אי מאמר קונה דאורייתא או דרבנן. אבל לפירוש רש"י לא פליגי, דאפילו לב"ש מדרבנן הוא.
לא תימא מאמר קונה קנין גמור, דאי בעי לאפוקי אותה [סגי לה] בגט אלא לדחות בצרה. פירש רש"י [לדחות] אחותה דמתניתין שלא תיאסר אחותה עליו. ואין להקשות כיון דמועיל לדחות הצרה אם כן אשתו היא ותיסגי לה בגט בלא חליצה. י"ל הא ודאי גלי קרא דמאמר אינו גומר ביבמה מויבמה, ביאה גומרת בה ואין דבר אחר כגון מאמר גומר בה.
<h2>דף כט:</h2>
זה יעשה מאמר וידחה וזה יעשה מאמר וידחה. וא"ת אי נמי מאמר לא קני הוה מצי למיפרך מביאה, זה יבעול ויקנה וזה יבעול ויקנה. וי"ל דביאה ודאי מיתסרא משום דשמא בא על אחות זקוקתו. אבל מאמר בלא ביאה שאין כאן אלא קידושין אפשר למיעבד אם איתא דדוחה. מיהו קשה דמצי לשנויי להכי לא עביד האי מאמר דאיכא למיחש דאדעביד האי מאמר מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין. וי"ל דהכא פריך זה יעשה מאמר וזה יעשה מאמר, כגון ששניהם עשו בבת אחת (כיון) [כגון] דשוו אינהו שליח ופגע שליח בשליח.
אלא דהיתירא דחי. כמו מאמר דמתניתין. דאיסורא. כמו אחיות בזיקה. איכא דאמרי עד אלא דוחה ומשייר. שצריכה צרתה, דהיינו אחותה דמתניתין, חליצה. ומייתי מהא דקאמר במתניתין יקיימו וכולי. ואלא הא קתני. במתניתין. והלזו תצא משום אחות אשה. אלא מאמר דהיתירא דחזי לכולהו חזי למקצתייהו. ה"ג רש"י וה"פ אלא ודאי דרבי אליעזר ליתא, דודאי אינו משייר. ואחותה לא בעיא חליצה, כדתני והלזו תצא משום אחות אשה. וכי תימא הא קתני במשנתינו יקיימו, דמשמע דיעבד אבל לכתחילה לא, ואם איתא שדוחה דחייה גמורה זה יעשה מאמר וזה יעשה מאמר וידחה. אינו דומה, דמאמר דחזי לכל מילי דיבמה בין ליבום בין לחליצה חזי למקצתייהו. פירוש ראוי הוא שידחה דחייה גמורה. והאי דקרי להו מקצת, היינו משום שהמאמר אינו ראוי לגמרי דתיסגי לה בגט בעלמא בלא חליצה. מאמר דלא חזי לכולהו, כגון שתי אחיות דמשנתינו שאינן ראויין לכל מילי דיבמה בין ליבום בין לחליצה לא מהני לזה שיהא דוחה דחייה גמורה. הילך שיטת רש"י. וקשה לפירושו, חדא דבכל שמעתין מפרשינן דצרתה היינו אחותה. ובכל התלמוד אינו קורא צרה אלא שתי יבמות שנפלו מבית אחד. ועוד קשה כיון דצרתה רוצה לומר אחותה, אם כן בעיא חליצה, אם כן היאך אומר במשנה אשתו עמו, אחות חלוצה היא. לכך נראה לר"י דצרתה דבכל שמעתין מיירי בשתי יבמות שנפלו מבית אחד. והכי פירושה לא תימא מאמר קונה קנין גמור דאי בעי לאפוקי בגט סגי. אלא לדחות בצרה בלבד, פירוש שאם נפלו לאדם שתי יבמות מבית אחד ועשה מאחת מהן מאמר, המאמר שעשה באחת מהן דוחה בצרה, דאינו יכול לייבם אותה עוד. דכיון שלא בנה שוב לא יבנה, דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים. וממתניתין דייק לה ר' אלעזר, דכי היכי דאמרינן במתניתין והלה תצא משום אחות אשה, אלמא דבשתי אחיות מהני המאמר שלא תיאסר השניה על הראשונה. הכי נמי יש לנו לומר כאן שהמאמר שעושה ביבמה אחת מהני לדחות הצרה. עד איכא דאמרי אלא דוחה ומשייר. פירוש שאם נפלו שתי יבמות מבית אחד, המאמר שעשה באחת מהן דוחה, שאינו יכול לייבם אותה, דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. ומשייר שלכל הפחות צריך חליצה, ולא תימא כמו שאינו יכול לייבם הצרה כך לא יחלוץ אותה.
אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא. רב אשי מסייע לר' אלעזר. ובין ר' אלעזר ובין רב אשי הוו ידעי שפיר דלא דמו להאי דתנינן והלזו תצא משום אחות אשה, דמשמע דלא בעיא חליצה, דיש הפלגה גדולה ביניהם, דאילו התם כיון שהיו אחיות [מב' בתים] שבשעה שנפלה אחותה כבר מצאה הראשונה שנתקדשה במאמר ואין כאן זיקה לאותה שנפלה, אבל שתי צרות שנפלו מבית אחד כיון שזיקת שתיהן חשובה הרבה, דאי בעי לייבם לכל חדא וחדא הוה מצי ליבומי, סברא הוא שמאמר [של] אחת לא ידחה חברתה לפוטרה מחליצה. ומ"מ תלמודא לא סבירא ליה [האי] חילוק ופריך ליה אלא הא קתני והלזו תצא משום אחות אשה, משמע דלא בעיא חליצה. ומשני יבמה דחזיא לכולהו. ה"ג ולא גרסינן אלא, דר' אלעזר בא לקיים דבריו. והכי פירושה הא דמותבת לי ממתניתין האי פירכא הייתי יודע בטוב, ומ"מ לא חששתי מלומר שמועתי, כי איני חושבה קושיא. דלא דמי, משום ששתי יבמות שנפלו מבית אחד וכן ההיא משנה דארבעה אחין שנפלו שתי אחיות לשני אחין, הנהו יבמות היו ראויות לכל מילי דיבמה בין לחליצה בין ליבום, חזיא למקצתייהו למקצת יבום שצריכות חליצה, משום דכיון דכל חדא וחדא זיקתה חשובה לא אתי מאמר שהוא חלש ודחי זיקה החשובה. יבמה דלא חזיא לכולהו, כמו משנתינו שבשעה שנפלה אחותה כבר מצאה אחותה שנעשה בה מאמר, נמצא שאחותה זאת השניה זיקתה גרועה דלא חזיא ליבום, דנראית כאילו היא אחות אשה, הילכך לא חזיא למקצתייהו, ולא בעיא חליצה. וחליצה קורא מקצת יבום. ולפירוש זה נשארו דברי ר' אלעזר מקויימים, דודאי דוחה ומשייר.
השתא אשתו ארוסה וכו' עשה בה מאמר מיבעיא. פירש רש"י משום דמאמר קונה מדרבנן. והיינו לפי שיטתו. אבל לפירוש התוספות שפירשו מטעם דמאמר קונה מדאורייתא צריך לפרש הכי, מאמר מיבעיא, והלא מאמר לא ילפינן אלא מקידושין, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון.
אלא לענין מסירה לחופה. וא"ת אכתי מה תירץ לו מכל מקום יש להקשות השתא ארוסה בעיא מסירה לחופה מאמר מיבעיא. וי"ל דמתחילה היה סבור דמיירי בלא ביאה. הילכך לא מיסתבר שיהיה עדיף מאמר מאירוסין. אבל השתא דמיירי בביאה שלאחר מאמר ליכא לאקשויי מידי, דאדרבה מן הדין הוה ליה למיפרך אם היה אומר דאינו קונה, השתא ביאה בלא מאמר לא בעי מסירה לחופה ביאה שאחר מאמר לא כל שכן.
שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו חלה זיקת אירוסין ופרחה ממנו זיקת יבמין. ובעלמא לא הוה מהני. והילכך איכא לספוקי הכא אי מהני או לא. ותימה דבעלמא כה"ג הוה מהני כדתנן [כתובות מ"ח ע"ב] נכנסה עמו ללון אפילו כתובתה בבית אביה אין חוששין לה. וי"ל דהתם מיירי בביאה דמדעתה, והכא מיירי בביאה בעל כרחה.
ר' אליעזר אומר יפר. וא"ת היכי אתיא זיקה דרבנן ומבטלת נדרים שהם דאורייתא. וי"ל דמיירי כגון שנתארסה, (ולהאי) [ולהכי] מהני הזיקה, דאילו לא היתה הזיקה קיימא לן [נדרים ס"ו ע"ב] נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה, והשתא דזקוקה ליבם נתרוקנה רשות האב וקיימא ברשות היבם.
אלא לתרי אמאי. תימה והלא איכא כמה תנאי דפליגי בין לענין איסור קרובות בין לענין נדרים פרק נערה [נדרים ע"ד ע"א]. ואם כן מאי קשיא ליה, לימא דרבי אליעזר סבר דאפילו לענין נדרים יש זיקה אפילו בתרי. וי"ל כיון דלא נתברר איזה יהיה בעלה אינה סברא שיחלוק רבי אליעזר בהא.
מאי יפר נמי בשותפות. וקשה למורי הר"ם, דאם כן מאי דוחקיה לאוקומי כגון דעבד בה מאמר, לימא כגון דלא עבד בה מאמר, ויפרו בשותפות. וי"ל דאם כן הול"ל בהדיא יפרו. וא"ת השתא נמי דמפרשינן יפרו בשותפות הוה ליה לפרושי בהדיא יפרו. י"ל דלא הוצרך לפרש יפרו משני היבמין שהוזכרו בברייתא. אבל אי הוה רוצה לומר בלא עבד בה מאמר היה צריך לומר יפרו האב והיבם. ואם כן הוה ליה לפרושי בהדיא כיון דלא הוזכר אב בברייתא לעיל.
הכא במאי עסקינן כגון שפסקו לה מזונות. פירש רש"י, דמיתוקמא לכל חד וחד כדיניה לר' אלעזר כגון שלא עשה בה מאמר ולרב נחמן כגון שעשה בה מאמר. ואין נראה דבנדרים [ע"ד ע"א] מסיק בהדיא דמיתוקמא כגון שעשה בה מאמר. אלא נראה להר"י דלמסקנא מיתוקמא לכולי עלמא כגון שעשה בה מאמר. ואין להקשות כיון דפסק לה מזונות מאמר למה לי. דאין זה קושיא, שהרי הממציא מעות לאשתו אינו מיפר נדריה בכך. ובהא פליגי, דר' אלעזר סבר דמאמר לא מהני, ולהכי בעינן פיסוק מזונות. ורב נחמן סבר דמאמר מהני, ומן הדין פיסוק מזונות לא היה צריך אלא להכי צריך פיסוק מזונות שיפר היבם בלא שותפות. אבל לר' אלעזר דסבירא ליה דמאמר לא מהני בלא פיסוק מזונות, לדידיה נצטרך לומר למסקנא דיפרו רוצה לומר בשותפות.
<h2>דף ל.</h2>
גמרא, טעמא דעבד בה מאמר הא לא עבד בה מאמר נכרית נמי יבומי מיבמה אמר רב נחמן זאת אומרת אין זיקה. וא"ת מרישא מפרק כיצד [י"ז ע"א] שמעינן לה. ונראה לי דאי מלעיל הייתי אומר דלעולם יש זיקה, והאי דנקט עשה בה מאמר (בסיפא) [אגב סיפא] נקט, לאשמעינן דלא נאמר מאמר קונה קנין גמור ותצא צרתה משום צרת אשת אח שלא היה בעולמו ותצא אפילו בלא חליצה. והאי דנקט עשה בה מאמר ברישא, אגב סיפא נקטיה ברישא. אי נמי הייתי אומר לעולם יש זיקה ונקט עשה בה מאמר משום ר' שמעון דפליג בסיפא. ובא להשמיעינו דאפילו בעשה בה מאמר אנו מחשיבין אותו כמו יבם ולבסוף נולד. אבל השתא דיש כאן תרתי בבות על כרחך בא לדקדק דאין זיקה, דאם לא כן תרי בבי למה לי. ובזה יתיישב לקמן מה שהקשו התוספות אהאי דקאמר טעמא דעבד בה מאמר עד לאפוקי מב"ש, והקשו התוספות מלעיל [י"ז ע"א] שמעינן ליה. ולפי מה שפירשתי ניחא דהוה אמינא הוא הדין אפילו בלא עבד בה מאמר והאי דנקט עשה בה מאמר משום ר' שמעון כדפרישית, אבל השתא דאיכא תרי בבי ש"מ דאתא להשמיעינו דיש זיקה אפילו בתרי דאתא לאפוקי (מב"ש) [מר"ש]. ובתוספות תירץ (דנקט) דאי מלעיל הייתי אומר דנקטיה לאפוקי מב"ש, לכך תנא יתורא דהכא להשמיעינו דאין זיקה, דאי לאפוקי מב"ש מלעיל שמעינן לה.
מתני'. (הראשונה יוצאה משום (אשת אח) [אחות אשה] והשניה משום צרתה). הוה מצי למימר שהיה מופנה, והאי דנקט נשוי נכרית לאשמעינן דכמו שאנו אומרים על הערוה כיון שנאסרה עליו שעה אחת כך אנו אומרים על צרתה. ואין להקשות לר' ירמיה דס"ל [לעיל י"ג ע"א] דנישואין הראשונים מפילים א"כ נאסרה לו לעולם, ומאי קאמר הואיל ונאסרה עליו שעה אחת. דיש לומר דלא אמרו חכמים נישואין הראשונים מפילים אלא בצרה מטעם דנראית כצרת ערוה אבל בערוה גופה לא אמרו חכמים נישואין הראשונים מפילים.
טעמא דגירש ואחר כך מת. דאף צרה בזיקה לא היתה מעולם. אבל מת ואחר כך גירש, ואפיל לא הספיק לכונסה עד שגירש, דאז לא היתה צרת ערוה כי אם בזיקה, אפילו הכי אסירא, דיש זיקה אפילו בתרי. וא"ת למ"ד יש זיקה היאך מותרת לכנוס למגרש, והלא הויא זקוקה מיד שנפלה גם לאחיו הנשוי נכרית אחות אשתו קודם שגירש הוא אשתו, ואם כן אמאי לא נאסרה עליו שעה אחת משום צרת אחות אשה בזיקה. וי"ל כיון שיש כאן שני אחין לא קרינא ליה לגבי האי צרת אחות אשה בזיקה, כיון שיש כאן אחיו השני, אלא הויא לגביה צרת ערוה שלא במקום מצוה.
לאפוקי מב"ש. תימה הא מלעיל פרק כיצד [י"ח ע"א] ש"מ. וי"ל דאי מלעיל ה"א דנקט לדקדק דאין זיקה, לכך הוצרך משנה יתירא לאפוקי מב"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא.
<h2>דף ל:</h2>
כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. וא"ת התינח לר' אלעזר דס"ל בגיטין [ג' ע"ב] דעידי מסירה כרתי אבל לר' מאיר דס"ל עידי חתימה כרתי אמאי כשר מדאורייתא. וי"ל דהא דבעי חתימה [בכתב סופר אבל הכא דהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו].
<h2>דף לח.</h2>
שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודו [ב"ש וכו'] וב"ה אומרים נכסים בחזקתן. פירש רש"י [פ' ע"ב] דפליגי אמוראי במי שמת [ב"ב קנ"ח ע"א] גבי נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה תחילה ויורשי האשה אומרים הבעל מת תחילה, ב"ש אומרים יחלוקו. וב"ה אומרים נכסים בחזקתן. ופליגי אמוראי התם [איכא דאמר בחזקת יורשי הבעל] ואיכא דאמר בחזקת יורשי האשה. ומאן דסבירא ליה התם בחזקת יורשי האשה ס"ל הכי במתניתין, מ"ד יחלוקו ס"ל הכא יחלוקו. וקשה דבגמרא קאמר דכתובה שיירה. ולא פליגי ב"ש וב"ה אלא בנכסי מלוג, אבל בנכסי צאן ברזל לא פליגי דכולי עלמא הם בחזקתם. ואי בחזקתן רצה לומר בחזקת יורשי האשה היאך יתכן דבנכסי צאן ברזל היו אומרים בית שמאי בחזקת יורשי האשה ובנכסי מלוג יחלוקו. לכך מפרש ר"ת [ס' הישר סי' כ"ט] דודאי לא תליא פלוגתייהו בפלוגתא דהתם. דודאי אפילו מ"ד התם בחזקת יורשי האשה יסבור בטוב הכא בחזקת יורשי הבעל. דע"כ לא אמרינן התם בחזקת יורשי האשה [אלא] משום דמתו שניהם והגיע זמן גביית כתובתה. אבל הכא שהיא קיימת, ולא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, ויבם במקום בעל קאי, ודאי יש להעמידו בחזקת יורשי הבעל. וא"ת א"כ יקשה לך התם במי שמת, דכי היכי דאמרינן הכא דכתובה שיירה, הכי נמי צ"ל התם. וא"כ יקשה לך קושיא דהכא התם, מ"ט דמאן דאמר התם יחלוקו. י"ל דודאי אין צריך לומר דכתובה שיירה אלא משום דיוקא דקתני יורשי האב עם יורשי הבעל. אבל התם תני יחלוקו ותו לא. ורבינו שמשון מקוצי זצ"ל מיישב פירוש רש"י, דאמת הוא דכתובה שיירה, כדמוכחא שיטת הגמרא לקמן. אמנם הא דאמרינן כתובה שיירה רוצה לומר כתובת מנה ומאתים, אבל בנכסי צאן ברזל פליגי והיו אומרים ב"ש יחלוקו. והשתא ניחא דבין בנכסי מלוג ובין בנכסי צאן ברזל אומרים ב"ש יחלוקו. והאי דאמר נכסים בחזקתן רוצה לומר כתובה. וא"ת א"כ מאי האי דקאמר בגמרא "דיקא נמי דקתני יורשי האב עם יורשי הבעל" דמשמע דיורשי [האשה] עיקר. ואי בנכסי צאן ברזל נמי פליגי אם כן יורשי הבעל הם יותר עיקר. וי"ל דאפילו בנכסי צאן ברזל נמי קרי יורשי האשה עיקר, משום דאי הוה בעיא היתה תופסת הנכסים והויא מסלקת אותם בזוזי, כדאיתא לקמן פרק אלמנה [ס"ו ע"ב]. וכיון דאי הוה בעיא היתה מסלקת אותם בזוזי קרי לה שפיר יורשי האשה עיקר. [והא דקתני] מתה מה יעשה בכתובתה אומר הר"ם דאע"ג דלא הוזכרה נדוניא במשנתינו מ"מ ע"כ בכלל כתובתה יש במשמע כמו כן נדוניא, דלשון כתובה משמע נדוניא. וכן פירש ר"י בפרק אע"פ [מ"ז ע"ב] גבי הא דקאמר וקבורתה תחת כתובתה, ומפרש ר"י דע"כ כתובתה רוצה לומר נדוניא. דאי ר"ל כדי כתובה מנה ומאתים א"כ ארוסה נמי יתחייב בקבורתה. עוד נראה לי ליישב פירוש רש"י, כי מה שהקשה ר"ת לא קשיא, דמ"ד התם בחזקת יורשי האשה יפרש דנכסים בחזקתן רוצה לומר נכסי מלוג, ופרושי קא מפרש ואזיל, והכי קאמר מה טעם נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה, משום דנכסים יש לנו להעמיד בחזקת מרייהו קמא. והלשון מוכח כדברי מ"ד יורשי האשה מדהוצרך להזכיר כתובה, דכיון דבכתובה לא פליגי למה הוצרך להזכיר כתובה בדברי ב"ה. אלא ע"כ לדמיון מייתי ליה ב"ה וה"ק כי היכי דלא פליגיתו עלן בכתובה משום דנכסים בחזקתן הכי נמי היה לכם להודות בנכסים הנכנסים והיוצאים עמה. ובית שמאי אמרי לך דחלוקה עדיפא, ולא דמי לגבי כתובה דלא ניתנה ליגבות מחיים ומעולם לא באתה לחלק האשה, אבל נכסי מלוג אפילו בחיי האשה לעולם הבעל אוכל פירות, ודאי יש לנו לומר דאפילו כשמת יהיה להם כוח ליורשים כמו ליורשי האשה.
וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה. הילכך ניחא ברישא דלב"ש תמכור לכתחילה, דהא אפילו בארוסה ודאית ס"ל לב"ש דתמכור וכל שכן [זו] דאין כאן אלא זיקה בעלמא. ולבית הילל נמי ניחא, דכיון דס"ל דבודאי ארוסה אם מכרה מכרה קיים, הכא דאין כאן אלא זיקה י"ל דתמכור לכתחילה. אבל בסיפא דגבי נשואה אמרינן שאם היתה ודאי נשואה לכולי עלמא לא תמכור, השתא שהיא ספק נשואה קיימי הנכסים בספק. הילכך לב"ש חלוקה עדיפא ולב"ה חזקה עדיפא. דאין ידו כידה, כיון דלא נפלה כשהיא תחת הבעל כפירוש רש"י. משמע מתוך דבריו דכשנפלו תחת הבעל ליכא לאוקומי, משום דלכולי עלמא ידו כידה. וקשה דהא בשמעתין מוקי לה אביי הכי. לכך פירש ר"י דאפילו נפלו לה תחת הבעל אין ידו כידה כיון שהוחזקה נחלה באותו השבט. ומיהו נראה לי דבחנם סתר פירוש רש"י, שהרי על כורחך אף לפירושו פליגי באותה סברא דכיון שהוחזקה נחלה באותו השבט בין עולא ובין אביי. דאי לא תימא הכי מאי קאמר "וקסבר אביי ידו כידה". פירוש מדהוצרך אביי לומר דמיירי כשנפלו כשהיא תחתיו דבעל, ואפילו הכי אמרינן דיורשי האב עיקר, ש"מ דידו כידה. והשתא כשמת היבם גריעא ידו מידה. מנא ליה לומר כן, דילמא לעולם ידו עדיפא מידה, ואפילו הכי מהני לאוקומי בידה הואיל והוחזקה נחלה באותו השבט. אלא ש"מ דאביי לא סבר לההיא חזקה. וכמו שאנו צריכים לומר שאביי חולק על זה. מעתה נאמר כפירוש רש"י. וסבירא ליה לעולא דודאי אם נפלו לה תחתיו דבעל ודאי אין להם שום זכייה בהם, אע"ג דאביי לא ס"ל הכי.
<h2>דף לח:</h2>
והתנן נפלו לה משנישאת. הוה מצי לאיתויי טובא משניות [ב"ב ק"ח ע"א] דהבעל יורש. אלא ניחא ליה לאיתויי משנה שמוזכר בה בית שמאי. אי נמי אגב דאייתי ההיא דלעיל נפלו לה משנתארסה מייתי ההיא דנפלו לה משנשאת.
והוה לה איהי ודאי. וא"ת הא אוכחן לעיל דאין ודאות חצי ממון מועיל לחצי הממון האחר. וי"ל דשאני הכא דהפירות בטילי אגב הגוף.
והא הכא דיורשי האב ודאי. פירש רש"י מה שפירש. ור"י [פירש] יורשי האב ודאי דאפילו אם היה אמת שמת האב תחילה נפלו נכסים קמי יורשי [האב], דאי הוה בעי הוה מצי לסלוקי בעל חוב בזוזי.
קסברי ב"ש שטר העומד ליגבות כגבוי דמי. ואם כן מיד שמת האב הוי הבעל חוב מוחזק בנכסים ואע"ג דמצי לסלוקיה בזוזי אין להחזיק היורשים.
ב"ש אומרים נוטלות כתובתן ולא שותות. אע"ג דברישא [סוטה כ"ג ע"ב] קאמר ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובתן, ולא פליגי ב"ש עלה, שאני התם כי היא פשעה בדבר דכיון דידעה דלא היה לה תקנה בבדיקה לא היה לה להסתר. אבל הכא מה ידעה שימות בעלה. הילכך לא דמו להדדי.
אלא ש"מ דקסברי ב"ש שטר העומד ליגבות כגבוי דמי. וא"ת מאי אולמה מקמייתא, דילמא היינו טעמא משום דספק מוציא מידי ודאי. וי"ל דאין סברא דספק מוציא טפי מודאי כי הכא שנוטלת כל כתובתה. וא"ת כיון דשטר העומד ליגבות כגבוי דמי מהני להוציא הכל, לעיל אמאי אמר יחלוקו. וי"ל דשאני לעיל שלא הוחזק שטרו על הבן לפרוע כפרש"י. וא"ת לעיל גבי נפל הבית עליו ועל אשתו [ב"ב קנ"ח ע"א] למה אין יורשי האשה מוחזקים בכתובתה מטעם דכל העומד ליגבות כגבוי דמי. וי"ל דהתם שמא לא באתה לידי גיבוי כתובתה מעולם, דשמא היא תמות בחיי הבעל.
ואביי לותביה מהא. פירש רש"י למה הקשה בההיא דשנויה בסדר ישועות, ליפרוך ליה מההיא דסדר נשים. וקשה דהא על כורחך לא ידע לה אביי, דאי הוה ידע לא הוה פריך מידי מההיא דמי שמת. דה"ל לאסוקי אדעתיה שפיר דטעמא הוי משום דכל העומד ליגבות כגבוי דמי. דאי משום דספק מוציא מידי ודאי לא היה לו להועיל לגבות כל כתובתה. ונראה לי דלא קשיא מידי, דלעולם הוה ידע לה אביי, ומיהו היה סבור אביי דטעמא דב"ש הוי משום דספק מוציא מידי ודאי. וכי תימא אמאי מועיל לגבות הכל. י"ל דשאני התם משום שהיא יודעת מאיזה כח איהי באה לשאול הכתובה, דהיינו מכח האשה, אע"פ שהוא ספק לאשה יש לנו להעמידה בחזקת נשאת. אבל לעיל שהשטר בא על הבן, והבן הוא ספק, ואין הבעל חוב יודע למי לתבוע חובו, לא אתי ספק ומוציא [מידי] ודאי. ואביי מותיב מספק גרוע דלעיל, דאע"פ שהוא גרוע קא אתי ספק ומוציא ודאי. ותלמודא אומר דאע"פ שאינו גרוע כמו ההיא דלעיל מכל מקום הוה ליה לאותובי טפי ממשנה דסדר נשים.0 וגירסת רבינו חננאל, ואביי לאותבוה מיהא, בעל התלמוד היה לו להקשות מזאת שהיא בסדר נשים. אי נמי נראה כפירוש רש"י, והכי פירושה, ואביי לותביה מהאי, שאע"פ שהאשה ספק נראה לו לתלמוד שתגבה הכל משום דספק דידה הוי כודאי, דקיימא ואמרה ברי לי שלא זניתי.
משום חינא. וא"ת א"כ נפל הבית עליו ועל אשתו, אמאי יחלוקו. היה לנו לומר שתגבה הכל משום חינא. י"ל דשם אי נמי לא תגבה לא תמאן מלהנשא משום כך, דמימר אמרה דילמא מייתה האשה תחילה ולא באתה מעולם לידי גיבוי כתובה. אבל הכא שמת בעלה ובאתה לידי גיבוי כתובה, אם אתה אומר יחלוקו תמאן.
ולותביה כתובה דמתניתין. דאמרינן יחלוקו לב"ש. והכא לא שייך למימר חינא, דלא שייך חינא אלא היכא דירשוה נקיבות. ולא בעי לאוקומי כגון שירשוה נקיבות. דעל כורחך מיירי במשנתינו בזכרים מדקתני יחלקו יורשי האב. דאי ס"ל דמיירי בנקיבות, יורשי האב מאן דכר שמייהו, יורשיה הוה ליה למיתני. אלא ע"כ לא נקט יורשי האב אלא להשמיעינו שהם זכרים דומיא דיורשי הבעל. אי נמי יש לומר דלא שייך חינא אלא היכא שעומדת להנשא מיד לאחר מיתת בעלה, וכאן עדיין אינה עומדת לינשא עד שיחלוץ היבם. כך נראה להר"ם.
<h2>דף לט.</h2>
וקסבר רבא זיקת ארוסה עושה ודאי ארוסה וספק נשואה לחלוק בנכסים. תימה דלעיל [כ"ט ע"ב] משמע דמאמר לא קני מידי, דקאמר השתא ארוסה וכולי מאמר מיבעיא. וי"ל דהתם גרסינן רבה והכא רבא, דמדבר אחר אביי. והרב רבינו יוסף משילי זצ"ל מפרש דלעיל מיירי במאמר בעל כורחה והכא מיירי במאמר (בעל כורחה) [מדעתה]. והכי פירושה לעיל, ארוסה ודאי אינו מיטמא לה ואינו יורשה עשה בה מאמר בעל כורחה מיבעיא. ובהא נמי ניחא מה שמקשין מאי קאמר לעיל, עשה בה מאמר מיבעיא, והלא מאמר קונה מדאורייתא. ולפי זה ניחא, דפריך ממאמר דבעל כורחה, דגריע מארוסה בעלמא.
משום דקשיא ליה מתה. אבל לרבא לא קשיא ליה מתה, דכיון לאחר מיתה עושה מאמר ספק נשואה, הוה ליה בחייה איהי ודאי ואיהו ספק. וא"ת א"כ מאי דחקו לאוקומי (רישא) [סיפא] דעבד בה מאמר (וסיפא) [ורישא] דלא עבד בה מאמר, לימא דרישא נמי מיירי דעבד בה מאמר ומ"מ ברישא יכולה למכור דאיהי ודאי ואיהו ספק. וי"ל דכיון דמיירי דעבד בה מאמר, כולי האי אין סברא שיועיל לה שתוכל למכור בשביל כך. ובה"ג [הל' יבום] פסק כאביי בהא מילתא. והאי דלא חשבה בהדי יע"ל קג"ם, משום דאיפליגו אמוראי בפלוגתייהו.
מ"ט סד"א מצוה דרמיא עליה עבדה. פירשתיה לעיל בפ"ק [ח' ע"ב] בשמעתא דיבם ויבמה, (לאחר) [לאסר] צרות ועריות. מ"ט. פירוש כתובתה על נכסי בעלה הראשון. אשה הקנו לו מן השמים. תימה מאי נפקא מינה בזה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, נהי נמי דנפקא מינה שאינו יכול למכור בנכסי אחיו, כדמוכח בכתובות [פ"א ע"א], מ"מ לכאורה משמע הלשון דטיבותא עבדו ליה, מדקאמר אשה הקנו לו מן השמים. ומה טיבותא עושין לו בזה, דאי משתדפי נכסי הראשון היא גובה מנכסי השני, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואי לא משתדפי אם כן הנכסים הם בעין ותגבה מהם, ואם כן מאי נפקא ליה מינה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון. וי"ל דנפקא מינה כגון שלאחר שגירשה אישתדוף נכסי (היבם) [המת], דתו לא שייך לומר שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ואם לא היתה כתובתה על נכסי בעלה הראשון היתה גובה מן היבם אבל השתא לא תגבה מידי ממנו. אי נמי אומר רבינו הר"ם דנפקא מינה כגון שנדר על דעת רבים שלא יגרשנה, דאין לו הפרה, ותו לא שייך למימר שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. או נפקא מינה כגון שנתחרש, דאמרינן לקמן פרק חרש [קי"ב ע"ב] לא יוציא עולמית. ורבינו שמשון מפרש מאי טעמא אין לה שתי כתובות מהיבם ומהבעל, ומשני לפיכך אין לה כתובה מן היבם משום דאשה הקנו לו מן השמים. ומ"מ אי לית לה מהראשון תיקנו לה רבנן שיש לה כתובה משני, כדמפרש ואזיל.
אי הכי אמאי חוזרין למכפיה ניכפינהו אינהו להדדי. פרש"י אא"ב לא רצו ליבם אלא לחלוץ להכי חוזרין אצל גדול, (משום) דכיון דכולהו בעו למיחלץ ואיהו בעי למיחלץ איהו קדים. ודבר תימה הוא. דכל שכן אם לא רצו לייבם אלא לחלוץ שיקשה טפי. דכיון דאינהו בעו למיעבד חליצה מדעתם, מיד יעשו חליצה בלא כפייה. ואומר הר"ם דודאי אא"ב דלא רצו לייבם אלא לחלוץ ניחא אמאי חוזרין אצל הגדול, משום דכיון דאיהו מסרב ואינו רוצה לעשות לא יבום ולא חליצה כייפינן ליה. ושמא מתוך הכפייה יעשה עיקר המצוה דהיינו יבום. ומ"מ לא כייפינן לדידהו, כיון שנתרצו לעשות חליצה. אבל השתא שלא רצו לא לייבם ולא לחלוץ אמאי חוזרין אצל גדול. כיון דקיימינן בהו נכוף אותם. ושמא מתוך הכפייה יעשו עיקר מצוה דהיינו יבום. ולמה ליה לאטרוחי בי דינא.
דילמא אתי וחליץ. הוה מצי למימר דילמא אתי ומייבם. אלא אשמועינן רבותא דאפילו הכי חליצה עדיפא בגדול מיבום בקטן. אי נמי יש לומר דאיכא לאוקמה כגון שיש לו הרבה נשים ואי אפשר לו לזונם. וכה"ג משני לקמן [מ"ד ע"א] דפריך ומי שבקינן לה ומשני הב"ע דאפשר ליה.
<h2>דף לט:</h2>
אמר רב אין כופין. פירש רש"י דקאי למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת למצות יבום. דאי נתרצו היבם והיבמה שניהם לייבם לא כייפינן להו, ולא נאמר אינם מתכונים לשם מצוה. ואי אמר לא צבינא לייבם אלא לחלוץ מטעינן ליה, דאמרינן ליה חלוץ על מנת שתתן לך מאתים זוז. ואי לא מצינן לאטעוייה כפינן ליה מדאמרינן לעיל בפ"ק [ד' ע"א] מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וגו'. ולאו דוקא מוכה שחין אלא אפילו בשאר אמתלאות כופין. ואפילו אין כאן אמתלא אלא שהיא אומרת לא צבינא ליה כופין היבם, מדאמרינן ס"פ אע"פ [כתובות ע"ז ע"א] מעשה בבורסי שמת ונפלה לפני אחיו בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי רוצה לקבל ואתה איני רוצה לקבל. ועוד ראיה מדאמרינן התם [שם ס"ד ע"א] אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. מכל הני טעמי יש ללמוד דאין כופין האשה. וקשה לרבינו תם דממה שהביא ראייה מאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, אדרבה מההיא קשיא ליה, דמדלא קאמר כותבין עליו ש"מ דלא כפינן ליה. דאל"כ היה לו לומר בפירוש אין כופין אותו. ותו כל הני דתנינן דמטעינן ליה [להלן ק"ו ע"א], למה אין כופין אותו להדיא. ודוחק לומר דכל הני איירו בלא אמתלה. דודאי אין שום אשה שאינה יודעת לתת שום אמתלא. וממה שהביא ראייה מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין אדרבה שאני הני דאלימי כל כך שכופין אפילו להוציא. אבל בשאר אמתלאות מנלן דכופין. אלא ודאי נראה לרבינו תם דודאי בהני כופין אותו, אבל בשאר אמתלאות אין כופין אותו כלל אלא מטעינן ליה, ואם א"א לאטעוייה אין כופין אותו. ועוד אומר רבינו תם כגירסת ר"ח אמר מר מצות יבום קודמת למצות [חליצה] אמר רב ואין כופין אותו. לפי מה שהיו נוהגין תחילה דמצוה יבום קודמת אין כופין היבם והיבמה (לחלוץ) [לייבם] ואי בעו לחלוץ הרשות בידם. וא"ת א"כ לא מייתי ממש דומה בדומה מההיא דאי צבית לייבומי יבם וגו', דהא בעי לאיתויי דאין כופין אותו (לחלוץ) [לייבם] אי בעי לחלוץ, והוא מביא לו [ראיה] דאי בעי ליבומי (ו)[ד]מצי שפיר ליבומי. וי"ל דלא מייתי ממש דומה בדומה, אלא הכי מייתי ליה דכי היכי דבדורות האחרונים שמצות (יבום) [חליצה] קודמת לא כפינן ליה (ליבומי) [לחלוץ] אלא אי בעי, כמו כן בדורות הראשונים שמצות יבום קודמת אי [לא] בעי ליבומי לא כפינן ליה. ועתה נהגו העולם כאבא שאול דאמר דמצות חליצה קודמת, מדסתם לן תנא בפ"ק [ג' ע"א] כאבא שאול. ולקמן נמי אמרינן [ק"ט ע"ב] לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול. ויש מקומות שנהגו לייבם דקים לן בגוייהו שהם מתכוונים לשם מצוה. אמנם במקומנו לא נהגו [כן]. ואמת הוא שאין כופין אותו לחלוץ. ועוד אומר ר"ת דשמותי נמי לא משמתינן ליה, דהא לינקטיה בכובסיה דלשבקיה בגלימיה. אמנם רשאים הקהל להשביע עצמם באיסור שלא יהיו נמנים עמו עד שיעשה רצונם. ואם היא עשירה, נכון הוא שתתן לו ליבם דבר הראוי שיפטור אותה בחליצה. ואם הרחיק נדוד היבם, ואחד מן האחין רוצה לחלוץ, שמע הרב ר' פרץ בשם רבינו יהודה ממייץ, דאין משהין אותה כלל, וחליץ האי בלא המתנה. דאינו טוב לענות המצוה.
והילכתא גילויי מילתא בעלמא. וא"ת אמאי הוצרך לפסוק מידי, והא קיימא לן [פסחים ע"ד ע"ב] דבכל מקום דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לקולא והילכתא כותיה דרב אחא. וי"ל דשאני הכא משום חומרא דאשת איש ס"ד דליהוי הלכה כרבינא. לכך איצטריך [למימר] דאפילו בהא הילכתא כותיה דרב אחא.
<h2>דף מ.</h2>
אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה ת"ל מצות תאכל במקום קדוש מצוה. שמצוה היא לאוכלה, ומ"מ אם רצה כהן אחר לאוכלה רק שיהיה מאותו משמר יכול לאוכלה. ולא ממעט אלא כהן ממשמר אחר. והכי משמע דקידושין [נ"ג ע"א], ונפקא ליה מתהיה איש כאחיו.
אלא רצה אוכלה אכילה גסה. משמע הכא דאכילה גסה שמה אכילה. והא דאמרינן בנזיר [כ"ג ע"א] מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני ב"א שאכלו את פסחיהם זה אכלו לשם מצוה וזה אכלה לשם אכילה גסה וכו' וש"מ דאכילה מיהא נקראת וי"ל דתרי אכילות גסות איכא, יש אכילה גסה שאינה נקראת אכילה כשאוכל יותר מכדי שובעו ומקיא. אבל כשאוכל יותר מכדי שובעו ואינו אוכל לתיאבון, אכילה מיקרי אלא שנקראת אכילה גסה.
להכי שני בו הכתוב לעכב. האי לעכב אינו מעין לעכב שבכל התלמוד. שבכל התלמוד כי אמרינן שנה בו הכתוב לעכב הוי פירושו דבדיעבד פסול, והכא לא מצינן לפרש כן, דודאי בדיעבד כשר. דאי לא תני ביה קרא הייתי אומר כשר לכתחילה, ועכשיו דתני ביה קרא פסול לכתחילה ומ"מ כשר בדיעבד. ותימה דבפרק כל המנחות [מנחות נ"ג ע"א] נפקא לן מתהיה לעכב דחלוט פסול בשירי מנחה. ואומר רבינו משה כהן דהם מיירי במנחות הנקמצות לאחר אפייה, דכי קמיץ ליה הוי הקומץ חלוט, והכא מיירי במנחות הנקמצות קודם אפייה, דודאי לכתחילה [בעינן] שהשיריים דווקא הוו חלוט ולא הקומץ.
כיון דהדר אפייה לחם הוי ולחם עוני מיקרי. והקשה ר"ת [ס' הישר סי' מ"ז] דאמרינן פרק כל שעה [פסחים ל"ו ע"ב] לחם עוני פרט לחלוט ואשישה. ותירץ דהתם מיירי בלא הדר אפיה. ועוד אומר ר"ת [ס' הישר סי' שמ"ד] דהתם מיירי בבלילתו קשה והוי לחם עושר. וכיון דלא הוי לחם עוני ממעטיה קרא. והכא מיירי בבלילתו רכה דהוי לחם עוני. והשתא שמעינן דתחילתו עיסה וסופו סופגנין מיקרי לחם. וה"ה תחילתו סופגנין וסופו עיסה מקרי לחם כדמשמע התם [פסחים שם]. ואם כן הני פרטש וקרפילש מיקרו לחם וחייבים בחלה ומברכין עליהם ברכת המוציא, דלחם גמרו מיקרו. אבל קרפיי"ש ובניי"ץ אין מברכין עליהם ברכת המוציא, דלית בהו תוריתא דנהמא ואין חייבין בחלה. ויש שהיו רוצים לומר דקרפלי"ש ופרטי"ש אין מברכין עליהן המוציא, ומביאין ראייה מן הירושלמי, דאמרינן התם [חלה פ"א ה"ג] כל שהאור מהלך תחתיו אין מברכין עליו [המוציא] א"ר יוחנן ובלבד ע"י מוי. ומיהו בתלמוד שלנו אין משמע כן מדאמרינן במנחות [ע"ה ע"ב] היו מטגנין אותן בשמן והאור הולך תחתיהם ואפילו הכי קאמר התם דמברכין עליהם ברכת המוציא. והני ורמשי"ש הוו תחילתן עיסה, ואין מברכין עליהם ברכת המוציא, דאין להם תורת לחם. אבל חייבים בחלה. ומיהו רבינו יחיאל מפרי"ש זצ"ל היה מצוה לאשתו להפריש חלה בלא ברכה, כי היה מסופק אם חייבים בחלה או לא, ומייתי ראיה מירושלמי [חלה פ"א ה"ה], דקאמר התם העושה עיסתו (חלה) כדי לחלקה בבצק פטורה מן החלה, והכא היינו כדי לחלק. והני אובליי"ש מברכין עליהם ברכת המוציא. אבל הני ניל"ש הוו גובלא בעלמא ואין מברכין עליהם ברכת המוציא. וגם אינם חייבים בחלה.
מידי יבום בנחלה. לא שייך למיפרך מהא דאמרינן פרק כיצד [י"ז ע"ב] יבום בנחלה תלא רחמנא. כי ודאי יש להקפיד שלא תתקיים מצות יבום אלא בראויים לירש נחלה דהיינו אחין מן האב, אבל אינה סברא דבשביל דאיכא אב דשקיל נחלה ואין זה נוטל נחלת אחיו שבשביל זה לא תתקיים מצות יבום.
<h2>דף מ:</h2>
מתניתין. אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו. פירש רש"י אפילו שלא במקום מצוה, משום דמיחלפא בצרת חלוצתו.
וליתני האחין מותרין בכולן קשיא. תימה, הול"ל ש"מ דאיפשיטא בעיין. וי"ל משום דפסקינן לקמן דגזרו שניות בחלוצה להכי קאמר קשיא לפיסקא דלקמן.
וכי תימא היינו אחיו תנא ליה אחיו מן האב והדר תנא אחיו מן האם. ובן אחיו רוצה לומר מן האב ומן האם. דאל"כ לא הוי מדברי תורה, דאשת אחי האב מן האם הויא שניה.
אב ובנו. פירש רש"י בנו של החולץ. דהו"ל אשת אחי אביו. וקשה להר"ם, דאם כן היינו בן אחיו. לכך נראה להר"ם אב ובנו של הזקן.
גמרא. ותסברא אחות חלוצתו דאורייתא. פירש רש"י, ודאי לעולם אימא לך דצרה לאו אבראי קיימא, ואפילו הכי לא תיקשי לך אמאי מותר בקרובת צרת חלוצתו, דאיכא למימר דלפיכך מותר ולא עבדינן צרה כחלוצה דליהוי כאילו היתה אחות חלוצתו. משום דבשלמא אם היתה אחות חלוצה מדאורייתא הלא דבר הוא. אבל כיון דאחות חלוצה לא הויא מדאורייתא אלא מדברי סופרים ליכא למימר שתהיה צרה כחלוצה, כיון דאחות חלוצה עצמה אינה אלא מדברי סופרים.
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. פירש רש"י כי היכי דאסרינן צרת קרובת חלוצתו משום דעבדינן האחות כחלוצה, הכי נמי היה לנו לומר שיהא אדם אסור בקרובת צרת חלוצתו דליהוי הצרה כחלוצה, והוה ליה קרובת חלוצתו. ומשני הא דאזלא לבי דינא, פרש"י כשהולכת החלוצה לבית דין רגילות הוא תמיד שתלך אחותה עמה, וכולי עלמא לא מסקו אדעתייהו שחלץ ללאה, וסבורים שחלץ לרחל. ואי שרינן צרת רחל יאמרו שמותר בצרת חלוצתו. הא לא אזלא לבי דינא בהדה, אינו רגילות שתלך הצרה עם החלוצה, ואי שרינן קרובת צרת חלוצתו בשביל כך לא יבואו להתיר קרובת חלוצתו. וקשה לפירושו, דכיון דעבדינן הצרה כחלוצה, אם כן תיתסר אפילו לאחר מיתה, ואנן בזמן שאחותה קיימת תנן. ועוד יהיו האחין אסורין בה כמו בחלוצה. ועוד קשה לפי מה שפירש רש"י במשנה ואפילו לנכרי, דאטו מי עדיפא מצרת ערוה גמורה דמישתריא שלא במקום מצוה. ועוד קשה להרב רבינו יחיאל דמאי פריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, שנא ושנא, דדין הוא לאסור צרת קרובת חלוצתו, משום דאם באנו להתיר צרת קרובת חלוצתו יבואו להתיר צרת חלוצתו, וצרת חלוצתו מיתסרא מדאורייתא, אבל אחות חלוצתו אינה אלא מדברי סופרים. ואין סברא לגזור קרובת צרת חלוצתו אטו קרובת חלוצתו, כיון דאחות חלוצתו אינה אלא מדברי סופרים. דהיא גופה גזירה ואנן ניקו ונגזור גזירה לגזירה. לכך נראה לר"י דודאי מה דאסור אדם בצרת קרובת חלוצתו היינו דווקא במקום מצוה. ואע"ג דמיחלפא בצרת חלוצתו מ"מ לא אלימא מצרת ערוה גמורה, כדפרישית. ובגמרא לא גרסינן "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא". דודאי לא עלה על לבו של התלמוד לשאול מה חילוק יש ביניהם, דשנא ושנא כדפרישית. אלא הכי גרסינן "מאי שנא הך ומאי שנא הך". ומשני האי דאזלא בהדיא, הכי גרסינן. וקיימא האי פירכא אדסליק מינה. ואינו נותן דעתו להקשות אלא אתירוצא דסמיך ליה, שדחה דאפילו כי אמרינן דצרה כחלוצה לא מיתסר בקרובת צרת חלוצתו, משום דאחות חלוצה הוי מדברי סופרים. מ"מ כיון דעבדינן צרה כחלוצה היה לנו לומר שתהיה קרובת צרת חלוצתו כמו קרובת חלוצתו, כיון דהוי צרה כחלוצה. ומשני הא דאזלא לבי דינא, כלומר נהי דעבדינן צרה כחלוצה מ"מ בזה אין לנו לעשות אותה כחלוצה גמורה לאסור הצרה בשביל כך, דהאי דאזלא בהדה לבי דינא, דהיינו החלוצה עצמה גזרו חכמים שתהא אחותה אסורה. והאי דלא אזלא בהדה לבי דינא, דהיינו הצרה, לא גזרו חכמים שתהא אחותה אסורה.
<h2>דף מא.</h2>
מוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה. שמעתי מקשים, אמאי לא קאמר כדלעיל פרק ארבעה אחין [כ"ט ע"א] וזהו שאמרו אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו. ונראה לי דלא קשיא, דלעיל שייך לומר אוי לו על אשתו, שהרי בשעה שעשה בה מאמר עשאו בהיתר, שעדיין לא נפלה אחותה. וגם הוא חידוש גדול דאפילו כשנפלה אחותה מן הדין היה לנו לומר דליהני מאמר לדחות הצרה, ולהכי קאמר אוי לו על אשתו, שמן הדין היא אשתו. והאי דנקט אוי לו על אשת אחיו, זהו מן הדין. ואגב דנקט ברישא אוי לו על אשתו נקט כמו כן הכי בסיפא. אבל הכא, שבשעה שנשאה נשאה בעבירה, דהיתה אחות זקוקתו, אין זה קבלה אם מוציא אותה בגט, כי אין לו לקיים אשה שנשאה באיסור.
משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. תימה דבפרק ארבעה אחין [כ"ז ע"ב] סבירא ליה לרב דמתה ראשונה מותר בשניה, אע"ג דלא שייך האי טעמא. וי"ל דהתם מיירי באיסור זיקה גרידא, אבל כאן שנישאת, אי לאו האי טעמא לא הוה שרינן להו.
אימר דא"ר אלעזר היכא דלא חזיא בשעת נפילה אבל היכא דחזיא בשעת נפילה לא הוה אמר רב. ושפיר עבידנא דלא אהדרי ליה. והקשה רבינו שמשון מקוצי, כל שכן דשפיר מיתוקים מילתא דרב, כיון דאפילו רבי אליעזר שרי. ואי משום ברייתא דקאמרה חולצת, ההיא פליגא. לכן נראה לו לפרש הכי, אבל היכא דחזיא וגו'. כלומר ודאי אם היינו מוצאים תנא דהוה אסר אפילו היכא דחזיא בשעת נפילה מצינן למימר לרב, ההיא רבי אליעזר ואנא דאמינא כרבנן. אבל לא מצינו תנא דאסר היכא דחזיא בשעת נפילה ואפילו הכי קתני לעיל חולצת, ש"מ דטעמא הוי כדקאמרינן לקמן, משום דמנפילה ואילך לא חזיא. ותיובתא דרב, דהא חזינן דרב שרי אע"ג דמנפילה ואילך לא חזיא.
ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו. פירש רש"י דאנשואות קאי, ולאשמועינן דנשואות יתארסו ולא גזרינן אירוסין אטו נישואין. דאין לומר דאארוסות קאי ולאשמועינן דארוסות דווקא יתארסו, דאם כן היה מחמיר טפי ר' יוסי מרבי יהודה גבי הבחנה, ולעיל פרק ארבעה אחין [ל"ה ע"א] אמרינן איפכא דר' יוסי מיקל טפי. וקשה דמדקאמר "כל" משמע דאכל הנשים [קאי]. ובגמרא [מ"ג ע"ב] נמי קאמר תריץ ואימא הכי כל ארוסות גרושות ינשאו, ולא רצה לומר פירוש הברייתא כמו שנשנית, ולומר דאארוסות דווקא קאי. דכל משמע דקאי אכל הנשים. ומפרש ר"י דודאי אמת הוא דר' יוסי מחמיר טפי, וקאי כל הנשים אפילו אארוסות. ונהי דאמרינן לעיל פרק ארבעה אחין דרבי יוסי מיקל טפי, לעיל מיירי בזנות, ומשום דזנות לא שכיח לא גזור. אבל כאן מיירי בנישואין דשכיחי ולפיכך מחמיר ר' יוסי טפי, דראייה דרבי יוסי מחמיר טפי לפעמים, מדקאמר בגמרא איכא בינייהו נשואה ליארס דר' יוסי סבר נשואה ליארס אסור.
<h2>דף מא:</h2>
אלא לא תחלוץ אמאי. וא"ת לימא דהיינו טעמא משום דגזרינן חליצה אטו יבום, כי היכי דגזרינן אירוסין אטו נישואין. וי"ל דארוסה ונשואה שייכי בחדא איתתא, אבל חליצה ויבום שייכי בשתי נשים, ואין סברא לגזור אשה זו אטו אשה אחרת. אי נמי י"ל דאירוסין אטו נישואין שייכי לגזור, דאידי ואידי לקרב, אבל חליצה ויבום זה לקרב וזה לרחק. וא"ת לימא שאם אתה אומר חולצת מתיבמת. וי"ל דבהא ליכא למיגזר, דכולי עלמא ידעי בטוב דאינה מתיבמת עד שלשה חדשים כדי להבחין כדמפרש לקמן. כן נראה להר"ם.
ארוסה גרושה מאי איכא למימר. תימה מארוסה לחוד הוה מצי למיפרך, דמשום מזוני ליכא למימר, דבלאו הכי אין לה מזוני. ואי משום שמא יהא ולד של קיימא ונמצא מצריכה כרוז לכהונה, הא אין לה ולד. וי"ל דאיכא למיגזר אטו נשואה שיש לה ולד. וא"ת א"כ כי פריך ארוסה גרושה מאי איכא למימר, לימא דגזרינן ארוסה גרושה אטו נשואה גרושה שמפסיד לה מזוני. וי"ל דהא ליכא למימר, דמאי חיישת, משום מזוני, כיון שעשתה שלא כדין, שלא המתינה שלש חדשים, בודאי יש לקונסה. אבל בטעמא דקאמר שמא יהיה ולד של קיימא היינו איסורא דאורייתא ושייך שפיר למיגזר. ומורינו הר"ם אומר דמארוסה לחוד לא מצי למיפרך, דאיכא למימר דגזרינן אטו ארוסה שביהודה. אבל מארוסה גרושה, דלא דמיא לה לגמרי, פשיטא ליה דליכא למיגזר.
אילימא ספק קידושין תתיבם ואין בכך כלום אלא כגון שקידש אחת משתי אחיות וקתני חולצת ולא מתיבמת. תימה אמאי לא מייתי מההיא דפרק כיצד [כ"ג ע"ב] שאמר בהדיא שנים שקידשו אחת משתי אחיות זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת, אלמא דהיכא דהוי ספק חולצת. ואומר הר"ם דהוה מצינן לדחות דמיירי שלא ידענו מעולם מי היתה אשתו. ונהי דמוקמינן [לה] לקמן [שם] כגון שהוכרו ולבסוף נתערבו, זה אינו אלא לשנויי שלא ניפשוט שקידושין שאינן מסורים לביאה הוו קידושין. ונהי דקאמר דיקא נמי הכי, פירוש מיסתברא דהכי רוצה לומר. אבל הוכחה גמורה אינה. תדע, דלמ"ד דקידושין שאינן מסורין לביאה הוו קידושין ומוקי לה כגון שלא הוכרו מעולם, מה יעשה מאותו לשון דידוע. אלא על כורחיך סבירא ליה דיודע וידוע הכל אחד הוא. אבל הכא פריך שפיר אלא כגון שקידש אחת משתי אחיות, אפילו (אי) אפשר להתברר על פי עדים שהיו שם, דקפסיק ותני בכל ענין. וא"ת אמאי לא מייתי מההיא דפרק ארבעה אחין [ל' ע"ב], דקתני התם בספק קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דחולצת, אלמא דמספיקא חולצת. וי"ל שהייתי דוחה משום דהתם אי אפשר להתברר היאך היה הענין אם היה ספק קרוב לו או ספק קרוב לה, אבל הכא אפשר להתברר עד סוף שלשה חדשים. אבל מהכא פריך שפיר, [משום] דמשמע בכל ענין כדפרישית. אבל יש לתמוה אמאי לא מייתי מספק גירושין דהתם [שם], דהיינו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, דאפשר להתברר ואפילו הכי קתני חולצת מספק. ונראה לי דמההיא לא הוה מצי לאיתויי משום דאין זה תלוי משום שיהיה ספק לנו, דלעולם ידעינן שחולצת מטעם דאינו ודאי שתהא צרת ערוה, ואינה מתיבמת משום דכיון דאינה גרושה [אלא] מדרבנן אתי למימר דצרת ערוה מתיבמת. והילכך אי אפשר לה לעולם לבוא לידי יבום. אבל היכא דאפשר [לה] לבוא לידי יבום לעולם אימא לך שתמתין עד שתיראה ליבום.
התם אם יבוא אליהו. וא"ת תיקשי לרשב"ל [ל"ה ע"ב] דלית ליה האי סברא דתיגלי מילתא למפרע. וי"ל דלעיל מיירי בדבר שעתיד להיות, אבל הכא אפשר שהיו שם עדים שראו הענין איזו מן האחיות קידש.
עמד בדין וברח ניזונת משל יבם. פירש רש"י מחמת (ממון) שנאה. וקשה דבפרק בתרא דכתובות [ק"ז ע"ב] פריך למאן דחייש לתפיסת צררי מהאי ברייתא, ואי מיירי שברח מחמת שנאה מאי פריך הא ודאי ליכא למיחש לתפיסת צררי. לכך נראה לי דמיירי שברח מחמת ממון או מחמת מרדין. וקשה להר"ם אכתי מאי פריך, לוקמה שברח ומחמת שנאה ולא תיקשי. ונראה לו דברח, מחמת ממון משמע. כמו [ב"ב ל"ח ע"ב] אין מחזיקין נכסי בורח. וא"ת מאי שנא מחלה או שחלתה היא דפ"ק דכתובות [ב' ע"א] דקאמר דאין מעלה לה מזונות. וי"ל דהתם מיירי שבא האונס קודם הגעת זמן, אבל כשברח אחר הגעת זמן ונתחייב במזונות כבר, אם ברח אחר כך, בדין הוא שלא תפסיד בשביל כך מזונות. והאי דנקט ברח, מפרש הר"י דנקט לאשמועינן דין אחר, דדווקא משום שברח אבל אם לא ברח ואמר היבם המתינו לי זמן מועט, לא היה צריך לזונה. דלא חיישינן שמא יאחר זמן גדול. ונהי דקאמר לעיל פרק ארבעה אחין [כ"ט ע"ב] הב"ע כגון שעשה בה מאמר ופסקו לה מזונות, ומסתמא מיירי שלא ברח, י"ל דהתם מיירי שאמר זמן גדול, ולא יהבינן ליה כיון שאינו רוצה ליבמה בזמן מועט. עוד נראה להר"י דלכך נקט ברח, משום שאם היה אומר הריני רוצה לזונה ולהשהותה בלא יבום וכל זמן שתחיה [נ"א. שתהיה עגונה] אפרנסנה, לא שבקינן ליה, אלא צריך לעשות המוטל עליו לאלתר. ועוד אומר הר"י דהא דתיקנו לה מזונות משל יבם, היינו כי אין דעתו לחלוץ. אבל אם סופו לחלוץ לא יהבינן ליה משל יבם כיון דאין סופו לייבם.
<h2>דף מב.</h2>
הוי ג' חדשים שאמרו משעת מיתת הבעל. פסק רבינו תם דהני מילי כי (יבם) [חלץ] היבם, אבל המתין היבם עד ג' חדשים ממיתת הבעל ולא הספיק לייבם עד שמת צריכה להמתין עוד ג' חדשים. דהא אפילו בארוסה גזרו אטו נשואה, כל שכן [הכא] דאיכא למיחש אטו היכא שנשאה היבם, ואם נשאה היבם פשוט הוא שצריכה להמתין ג' חדשים. וכן עשה ר"ת מעשה [תשובות סי' ע"ט].
וכן שאר כל הנשים. וא"ת אפילו בסוף שלשה חדשים ליכא הבחנה, כי שמא היא לא קלטה הזרע עד שלשה ימים. ולמה לא תיקנו חכמים שלשה חדשים ושלשה ימים. וי"ל דהא דאמור רבנן יולדת לשבעה יולדת למקוטעין רוצה לומר (לשלשה) [לו'] חדשים (וג') [ולד'] ימים, דכתיב ויהי לתקופות הימים מיעוט ימים שנים וכתיב לתקופת משמע לכל תקופה שני ימים. הילכך יכולים העולם להבחין הדבר בכל ענין. דאי לששה חדשים ותוך אותם ארבעה ימים, ודאי דקמא הוא, והוי בר תשעה חדשים ושלשה ימים. כי שמא לא קלטה הזרע עד לאחר שלשה ימים. ואי לאחר ארבעה ימים ילדה, ודאי דבתרא הוא, דאי דקמא הוא אין זה סברא שהאריך משך ימי הריונה יותר מתשעה חדשים וארבעה ימים. ואפילו היה כך ששהתה לקלוט אחר שלשה ימים, מכל מקום טפי מתשעה חדשים ושלשה ימים לא היה לה לשהות.
גזירה שמא ישא אחותו (מאמו) [מאביו]. והקשה רש"י גבי גר וגיורת מאי איכא למיחש. ותירץ דאיכא למיחש שמא ישא (אחותו) [אשת אחיו] מאמו (דלפעמים תהיה) דאיכא למיחש שמא תהיה מעוברת ותלד, ואם תלד שוב בן שנזרע בקדושה ומת בלא בנים יאמרו העולם שאחיו הראשון יקח אשת אחיו בתורת יבום, שיסברו שגם אחיו הראשון נזרע בקדושה. ושמא לא נזרע בקדושה, וסתם גויות זונות, ושמא לא ילדתו מאיש זה אלא מאיש אחר כי סתם גויות זונות הם. וקשיא לרבינו מנחם, דגיורת כיון דדעתה לגיורי מינטרא נפשה [לעיל ל"ה ע"א]. אלא נראה לו לפרש דאפילו אם היה כך שהיה הראשון מאיש זה ולא מאיש אחר, מ"מ איכא למיחש שמא לא נזרע בקדושה. וכיון דהשני נזרע בקדושה והורתו ולידתו בקדושה, והראשון אין הורתו ולידתו בקדושה, אין אשת אח דלידתו והורתו בקדושה זוקקת לאחיו שהורתו שלא בקדושה. וכן מוכח לקמן פרק נושאין על האנוסה [צ"ז ע"ב].
ותמתין (אשתו) [משהו] ותינשא וכי מלו ג' חדשים ליבדקה. קשה להר"ם מאי פירכא היא, שמא תימצא מעוברת מן הראשון ויצטרך לגרשה. ומאי קושיא שמקשה שתינשא ויצטרך היום או מחר לגרשה. ועוד הקשה, דפריך בסמוך היכא דקיימא לן דמעוברת היא תינשא, ובכל שעתא בלא שיטה דידן היה יכול להקשות זה. וגם דבר תמוה הוא שלא הקשה זאת הקושיא למעלה בריש פירקין [ל"ה ע"ב]. ומפרש הר"ם דפריך לרבה דאמר לעיל דהיינו טעמא דשלשה חדשים משום שמא ישא אחותו (מאמו) [מאביו]. דבשלמא לרב יהודה ניחא דמפרש דטעמא הוי משום הבחנה, הילכך א"א להנשא בתוך שלשה חדשים, דמי שרואה שילדה בביתו של שני יהיה סבור שהוא של שני, ובעינן שיהא זרעו מיוחס אחריו. אבל לרבה תיקשי, דודאי ליכא למיחש לכל הני חששות דלעיל שיכולין לבוא בטוב לידי בירורו של דבר כדפרישית. וכד שני האי פירכא הקשה לו פירכא אחריתי, היכא דקים לן שמעוברת תינשא. והכי קאמר ליה, השבתני על שלשה חדשים מה תשיבני על המעוברת.
<h2>דף מב:</h2>
והורגת את בנה. הרב רבינו שמשון מפליירא היה רוצה לומר דגרושה מעוברת יכולה לינשא, שעל כרחו צריך בעלה להשכיר לבנה מינקת, דאינו כופה גרושתו להניק, כדאמרינן פרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב] נתגרשה אינו כופה. ור"ת [ס' הישר סי' י"א] חולק עליו, ואומר דאם רוצה לחלק בין אלמנה וגרושה, באלמנה גופה מצינא לחלק. דאלמנה גופה אם אמרו לה היתומים צאי מעשה ידיך במזונותיך אינם כופים אותה. אלא ש"מ דאין חילוק. וגם לעיל כי קאמר טעמא משום דיחסא או משום דילמא מיעברא ויעכר חלבא, אין חילוק בין אלמנה וגרושה. וה"ה נמי כי קאמר טעמא בתרא. דאין חילוק בדבר. דמסברתו הראשונה אינו חוזר בו אע"פ שחזר בו מטעמו הראשון. ותו דאמרינן בפרק אע"פ [שם] ב"ש אומרים שומטת דד מפיו, ואפילו הכי ס"ל לב"ש דצריכה להמתין עשרים וארבעה חודש. סוף דבר אין חילוק בין אלמנה לגרושה. וכן הלכה רווחת. אמנם אם נתגרשה מבעלה א"צ להמתין כ"ד חדש, דודאי בעלה יהיב לה מזוני.
ה"ג ברוב הספרים, א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה. ואי אפשר להעמידה, מדאמרינן בעירובין פרק מי שהוציאוהו [מ"ו ע"ב] א"ר יוחנן ליתנהו להני כללי דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ור' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ומייתי הך דהכא דפסיק כר' יהודה. וקשה דאדרבה מכאן ראייה דאיתנהו, מדאיצטריך למיפסק כר' יהודה לגבי ר' יוסי ש"מ דאי שתיק מפיסקיה הוה אמינא דהלכה כר' יוסי. ומיהו לפי מה שפירש רש"י במתניתין [מ"א ע"א] דלא פליגי אלא מאיבול ניחא, דמוכח שפיר דע"כ איתנהו, דע"כ לא איצטריך לפסוק כר' יהודה לאפוקי מדר' יוסי. דכיון דלא פליג עליה אלא מאיבול ממילא ידעינן דהלכה כר' יהודה, דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל. אלא על כרחך איצטריך לאפוקי מר' מאיר דפליג עליה גבי הבחנה. ומדאצטריך לפסוק כר' יהודה לגבי רבי מאיר ש"מ דליתנהו להני כללי. אבל לפירוש ר"י, דמתניתין דר' יוסי פליג עליה דר' יהודה אפילו לגבי הבחנה קשיא. וצ"ל דגרסינן הלכה כר' יוסי. והשתא מוכח שפיר, מדאיצטריך למיפסק כרבי יוסי לגבי רבי מאיר ש"מ דליתנהו להני כללי, דאם לא כן אמאי איצטריך למיפסק, השתא ר"מ במקום ר' יהודה ליתיה במקום ר' יוסי מיבעיא.
הרי שהיתה רדופה בבית אביה עד דברי ר' מאיר. וקשה דר' יהודה אדר' יהודה דהכא מתיר ר' יהודה לינשא מיד ולעיל פרק ארבעה אחין [ל"ה ע"א] ס"ל לר' יהודה דצריכות להמתין שלשה חדשים ואפילו בזנות דלא שכיחא, דקאמר השפחה והשבויה שנשתחררה צריכות להמתין שלשה חדשים דברי רבי יהודה וש"מ דגזרינן קטנה אטו גדולה. וי"ל דהתם לא גרסינן "יתירות". ומיירי שהן גדולות. דאם היו קטנות ודאי לא היינו גוזרין קטנות אטו גדולות. ומיהו קשה אי גרסינן ר' יהודה היכי מוכח דמסתמא דיחידאה פליג עליה דהיינו ר"מ. לעולם אימא לך דסתם דרבים פליג עליה ור' מאיר ס"ל כר' יוסי, וכי תימא היכי מצי סבר ר' מאיר כר' יוסי, והלא ר' יוסי מתיר ליארס מיד ור' מאיר מצריך שלשה חדשים בברייתא. הא לאו פירכא היא, דאיכא למימר דר' מאיר לינשא קאמר ור' יוסי ליארס דווקא מתיר ולא לינשא. אבל סתמא דמתניתין לא הויא כר' מאיר. לכן נראה דגרסינן "רבי יוסי". והשתא צריך לומר על כרחך דרבי מאיר ורבי יוסי פליגי, כיון שהוזכרו שניהם בברייתא. מיהו יש ליישב דגרסינן שפיר ר' יהודה. ומיהו מוכח שפיר דעל כרחך סתמא דרבים דפליגי עליה היינו ר' מאיר, לפי מה שפירש רש"י במשנה, דע"כ ת"ק דמתניתין לאו ר' יוסי היא, דהא שרי ארוסות לינשא. וכר' יהודה נמי לא מיתוקמא, דאיהו נמי שרי ארוסות לינשא. אמנם לפי מה שפירש ר"י במשנה דר' יוסי אסר ארוסות לינשא, ע"כ צריך לומר דגרסינן הכא "ר' יוסי". והשתא מוכח שפיר דרישא דמתניתין ע"כ [לא] אתיא כר' יוסי דמדסיפא ר' יוסי רישא לאו ר' יוסי היא. וע"כ כר' יהודה נמי לא מיתוקמא, דהא שרי בין ארוסה לינשא בין נשואה ליארס. אלא ע"כ ר' מאיר היא, וש"מ דיחידאה פליג עליה דהיינו ר' מאיר. וא"ת אי גרסינן "ר' יוסי" קשיא דר' יוסי אדר' יוסי, דהכא שרינן ארוסה לינשא ובמתניתין אסרנא ליה לפירוש ר"י במתניתין. וי"ל דלא גרסינן הכא "לינשא". אלא "ר' יוסי מתיר ליארס" ותו לא.
<h2>דף מג.</h2>
מקום שמותר לספר. רש"י ל"ג "לספר". משום דאמרינן במו"ק [כ"ז ע"ב] לגיהוץ ולתספורת ל' יום. והרב רבינו יעקב מאורליינש פירש דשפיר גרסינן ליה, ומיירי באשה, דאמרינן האשה מותרת בנטילת שער. או מיירי בתכפוהו אביליו דאמרינן התם [י"ז ע"ב] הכביד שערו מיקל גופו בתער. וההיא דמו"ק איידי דאתיא לידן נימא בה מילתא, דאמרינן התם [כ"ז ע"ב] לגיהוץ ולתספורת ל' יום, משמע הא קודם ל' יום מותר לכבס. ומסתמא אפילו בארץ ישראל קאמר שהמשנה נישנית בארץ ישראל. ואם כן לבני בבל אפילו גיהוץ מותר, כדאמרינן פ"ק דכתובות [י' ע"ב] גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם. וא"ת א"כ מאי פריך במו"ק [כ"ג ע"א] מההיא ברייתא לאביי דהוה נפיק בגוהרקי דסרבלא מגוהץ, והלא אביי היה בחוצה לארץ, ופירשנו מיד דלבני בבל אפילו גיהוץ מותר. וצ"ל דהני כלים הובאו מארץ ישראל. או שמא בבני בבל במקומות [הרבה] היו בקיאים בגיהוץ כמו בני ארץ ישראל. וריצב"א הקשה מן התוספתא [מו"ק פ"ב ה"ב], דאמרינן כל אותם שאמרו לא התירו אלא לכבס. פירוש כל אלו שהתירו לו חכמים כגון היוצא מבית האסורין וכל הני דחשיב התם לא התירו אלא לכבס, משמע אפילו כיבוס אסור לבני ארץ ישראל. לכך נראה כדברי רבינו נתנאל מקינון זצ"ל שפירש דודאי לבני ארץ ישראל אפילו כיבוס אסור, ולבני בבל גיהוץ שהוא ככיבוס דארץ ישראל [אסור]. וההיא דתוספתא ניחא דמיירי לבני ארץ ישראל. וההיא דמו"ק [כ"ג ע"א] דפריך לאביי דהוה נפיק בגוהרקא דסרבלא עתה מתיישב, דגיהוץ אסור אפילו לבני בבל. וכן הלכה, דאפילו גיהוץ אסור לבני בבל. ואם רוצה אבל ללבוש בגדים חדשים לבנים צריך שילבש אותם אדם אחר קודם שילבשם. אבל ביצא מבית אסורים מותר אפילו גיהוץ.
אסור לישא וליתן. ואנו נוהגים לישא וליתן אפילו ביום תשעה באב, כי משא ומתן דאסר תלמודא מפרש במגילה [ה' ע"ב] שרוצה לומר משא ומתן של (מצוה) [שמחה], ולבנות ולנטוע באבורנקי של מלכים.
מקום שמותר לישא וליתן. הוה מצי למימר משא ומתן גופיה נילף מק"ו דתספורת [דקודם] דקודם, ונימא הכי ומה מקום שמותר לספר ולכבס דהיינו קודם דקודם אסור לישא וליתן, מקום שאסור לספר ולכבס אינו דין שאסור לישא וליתן. ועוד אירוסין נילף הכי קודם דקודם ודהאי דינא, ונילף מק"ו איפכא. ולמסקנא יתיישב הכל.
<h2>דף מג:</h2>
מתקיף לה רב אשי ממאי דליארס ליארס ממש. וא"ת וכי דרך התלמוד לפרש ברייתא כדי להקשות. וי"ל דקשיא ליה דמוטב שהיינו אומרים הברייתא, כדמפרש רב אשי על מנת דלא תיתוקם בפלוגתא דתנאי, ולהעמידה כדברי הכל.
אלא אמר רב אשי שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה. פירש רש"י לעולם אימא לך כדס"ד מעיקרא יתארסו. ודקא קשיא לך מההיא דתשעה באב דשרי ליארס. שאני ההיא דתשעה באב, דהוי אבילות ישנה והיא דרבים מההיא דל' יום דהויא אבילות חדשה והויא דיחיד, וקשה דלא הוה ליה למימר אלא שאני בין אבלות ישנה לאבלות חדשה. ותו דוחק הוא להחמיר באבילות דיחיד מאבילות דרבים. ומפרש ר"ת דרב אשי בא לתרץ ההיא דלעיל, דלגבי תשעה באב אנו מחמירין לגבי משא ומתן מל' יום [של] אבילות, ולגבי אירוסין אנו מחמירין יותר משלשים יום של אבלות מבתשעה באב. והשתא קאמר דשנא בין אבלות דרבים להכי מחמירין בתשעה באב לגבי משא ומתן משום דמשא ומתן היינו מילתא דאוושא מילתא. ואם תתיר לישא וליתן יתקבצו העיירות ויעסקו בפרקמטיא ויזלזלו באבילות ירושלים. אבל אירוסין אינו אלא לפי שעה ולכך ליכא למיחש לזילזול אבילות ירושלים. אבל בשלשים יום של אבילות הוי איפכא, דמשא ומתן הוי דבר הצריך לכל אדם. ולכך לא רצו להחמיר, אבל אירוסין זהו דבר שאינו שוה בכל אדם ולכך החמירו בו אע"פ שהוא יחיד כיון שהיא חדשה. ומשמע אקודם דקודם נמי בא רב אשי לתרץ אבל קודם הזמן היה אסור ליארס. אבל רב נסים גאון מפרש דאפילו קודם הזמן מותר ליארס מהאי טעמא שמא יקדמנו אחר. ומקשינן דבמתניתין אסר ר' יוסי ליארס תוך שלשים יום, ואמאי לא שרינן ליארס לאיש שאין לו בנים דאמרינן במועד קטן [כ"ג ע"א] דמי שאין לו בנים או מי שיש לו בנים קטנים מותר לישא אשה לאלתר, פירוש תוך שלשים יום, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ואמר לאחותה לכי ופרנסי בני אחותך. וש"מ דלמי שאין לו בנים שמותר תוך ל' יום. והכי נמי לישתרי למי שאין לו בנים. וי"ל דשאני הכא דלאחר שלשים יום נמי לא היינו מתירין לינשא משום הבחנה. להכי לא שרינן ליארס תוך ל' יום. מיהו קשה דבפ"ק דכתובות [ג' ע"ב] אמרינן גבי מת אביו של חתן מכניסין את המת לחדר ובועל בעילת מצוה ופורש. אלמא דלא שרינן לישא אותה לאלתר. והתם מיירי דאין לו בנים כמו שפי' התם. וי"ל דהתם מיירי לאחר שבעה ותוך שלשים יום והכא מיירי לאחר שלשים יום. וההיא דיוסף הכהן מיירי לאחר שבעה. ולא גרסינן בבית הקברות. ומיהו בירושלמי גרסינן ליה. וי"ל דהתם לא היו אלא שידוכין.
ואומר ר"ת [תשובות סי' כ"ג] דהיכא דאין לו בנים דשרינן לישא אשה לאלתר ה"ה שמותר לבעול מיד, דכיון דטעמא הוי משום פריה ורביה אם לא היינו מתירין לו לבעול מאי ריוח יהיה במה שיארס בלא ביאה. אבל ביש לו בנים קטנים דשרינן ליארס תוך שלשים יום, כיון דטעמא הוי משום טיפול, לא התירו לו לבעול. וקשה דאמרינן התם [מו"ק שם] ולשמחה כל ל' יום. י"ל דההיא מיירי בשמחת אחרים ולא מיירי בשמחה דידיה. מעשה אירע באחת שהיתה משודכת ומת לה אחיה לאחר הזמנת הקרואים סמוך לחופה, ותבעה בעלה והתיר ר"ת לינשא תוך שלשים יום משום מצות פריה ורביה מאחר שאם לא ישא זאת לא ישא אחרת. ועוד אומר ר"ת שאפילו אם לא היתה משודכת לו היה מתירה לינשא, מאחר שאינה חפיצה אלא בו והוא אינו חפץ אלא בה. וההיא דיוסף הכהן שנשא לאלתר רוצה לומר לאחר שלשים יום, וקרי ליה לאלתר כיון שאינו צריך להמתין שלשה רגלים. אבל ר"י הקשה על מה שפסק ר"ת דבאין לו בנים מותר לבעול תוך ל' יום, מדתניא במסכת שמחות [פ"ז], בד"א שיש לו בנים אבל אין לו בנים או יש לו בנים [קטנים] מותר לישא אשה לאחר שלשים יום. ואפילו כי תאמר לבעול משום דלא תיקשי מיוסף הכהן, מ"מ חזינן דלא הותר ביאה אלא לאחר ל' יום. ואף משום פריה ורביה אין להתירו כדפרישית לעיל, דמי יודע שתתעבר אשתו מיד. לכך נראה להר"י דאפילו באין לו בנים לא שרינן (אלא) לבעול תוך ל' יום. וכפי זה הא דקאמר לעיל דבאין לו בנים מותר לישא אשה מיד, רוצה לומר אירוסין דוקא. ומ"מ נהגו כפירוש ר"ת. וההיא דמסכת שמחות לצדדין קתני, והא כדאיתא והא כדאיתא. לגבי אין לו בנים קטנים מותר לבעול מיד. ולגבי יש לו בנים מותר לאחר ל' יום. והאי דכייל אין לו בנים ויש לו בנים בהדי הדדי, היינו משום דאין לו בנים ויש לו בנים קטנים לכל היותר [ממתין ל' יום בלבד]. והיכא דיש לו בנים גדולים צריך להמתין שלשה רגלים. ופסק ר"ת [תשובות סי' כ"ג] דמי שמת לו אביו או אמו מותר לישא אשה לאחר ל' יום. ואע"ג דאסרינן [מו"ק כ"ב ע"ב] באביו ואמו לילך לבית השמחה עד י"ב חודש, הני מילי שמחת הרשות, אבל שמחת מצוה הרשות בידו.
<h2>דף מד.</h2>
ה"ג ונייבם לחדא וניחלץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ לקחת כל העולה ליבום עולה לחליצה. והכי עיקר [הגירסא], ולא כמו שיש בספרים דגרסי (וניבם לחדא) וניחלץ לחדא [ונייבם לחדא] אמר קרא אשר לא יבנה כיון שבנה שוב לא יבנה. דאי אפשר ליישבה, דקשיא בה טובא, חדא דאם כן הייתי מעמיד אשר לא יבנה אצרה ולעיל [י' ע"ב] אמרינן דצרה כדקיימא קיימא. ותו דאם כן איצטריך לא יבנה אצרה ולא מייתר, ואם כן מנא ליה לנתוקי מכרת ללאו. לכך נראה דלא גרסינן ליה. וכי תימא כל שכן שיקשה לך דהוה ליה לאותובי ולא היה יכול לתרץ שום דבר. וי"ל דהא לא קשיא וניחלץ לחדא ונייבם לחדא, דגזרינן דילמא חליץ והדר מייבם. אי נמי י"ל כיון דלא היה יכול לחלוץ האחרת, דבית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים, ה"ה דאינו יכול לייבם אותה. דכי היכי דדרשינן כל העולה ליבום עולה לחליצה הכי נמי נדרוש כל העולה לחליצה עולה ליבום. ולא דמי לחרש וחרשת דאמרינן לקמן [קי"ב ע"ב] דאינו עולה לחליצה ועולה ליבום. דהתם פומייהו כאיב להו, שפיר קרינן בהו עולה לחליצה. אבל היכא דאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום.
ועוד שלא יאמרו בית [אחד] מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ. ר"י לא גריס ליה דמה שייך [הכא]. ועוד אחרי סברת הפסוק, וכי יהודה ועוד לי קרא. ועוד דמשמע דאפילו אי מדאורייתא לא הוה מיתסרא, מ"מ מדרבנן הוה מיתסרא. ואי מדאורייתא היה מותר, משום שלא יאמרו לא היינו אוסרים. ומורי הר"ם גריס ליה והכי פירושה ועוד, פירוש אפילו אי מדאורייתא מייבם חדא ואידך מיפטרא מ"מ היה לנו לתקן מדרבנן משום שלא יאמרו יבמה מיפטרא בלא חליצה, וליתקון דאידך חלצה. להכי קאמר שלא יאמרו בית מקצתו חלוץ. והא עדיפא, דאם לא כן נפיק חורבא כדמפרש ואזיל.
כי איכא תרתי דלא תתקיים מצות יבום. תימה כיון דכי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום, למה לי בית חלוץ הנעל לומר שאינו חולץ שני בתים, תיפוק לי כיון שאינו בונה שניהם כמו כן אינו חולץ שניהם דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. צריך עיון. אבל הר"ם תירץ דאדרבה מכח ההוא פסוק מקשה, דאי לאו האי פסוק דבית חלוץ הנעל הייתי אומר דה"ק קרא בית אחד הוא בונה ואינו בונה כל שני הבתים אלא אחד מהם. להכי כתיב בית חלוץ הנעל להשמיעינו דאינו בונה כלל כי איכא תרתי. דאם בא קרא לומר שהוא בונה אחד מהם למה לי קרא דבית חלוץ הנעל לומר שאינו חולץ שני בתים פשיטא דכיון דשום אחד מהם לא סלק ליבום ג"כ לא סליק לחליצה. אלא על כרחך אתא חלוץ הנעל דלא תתקיים חליצה בשום אחת מהן, וה"ה דלא יתקיים יבום בשום אחת מהן, דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום.
איצטריך סד"א ערוה אבראי קיימא ותתיבם צרתה. וא"ת אכתי צרת צרה היכי משכחת לה. דליכא למימר הלכה הצרה וניסת לאחין, דהצרה לא היתה יכולה לינשא להם כיון דגם בתו מותרת להם. ותירץ הר"ר יום טוב דמשכחת לה כגון שבתו אסורה לכל האחין מטעם חייבי עשה. דכיון דאיהי לא חזיא להו יכולה הצרה לייבם להם. וה"ק כי איכא תרתי, דחזיין לאחין תרוייהו, לא תתקיים מצות יבום. אי נמי י"ל דמשכחת לה כגון שמתה הערוה בחיי הבעל, דלא נפלו תרוייהו קמי האחין. וכי תימא אם כן אינה צרת ערוה דקיימא לן [ב' ע"ב] וכולן אם מתו צרותיהן מותרות. וי"ל דמשכחת לה למאן דסבירא ליה [י"ג ע"א] דנישואין הראשונים מפילים ולא שרי אא"כ גירש ואחר כך כנס. וא"ת א"כ מאי משני סד"א ערוה אבראי קיימא ותייבם צרתה, אכתי לימא דהכא מיירי כגון שמתה הערוה בחיי הבעל דלא רמיא קמיה אלא הצרה לבדה, ונימא דס"ל כמ"ד נישואין [הראשונים] מפילים. וי"ל דאה"נ דהוה מצי לשנויי הכי. אלא דניחא ליה לדחות אפילו אי נימא דמיתה מפלת.
וכי תימא קסתים לן תנא כר' שמעון. וא"ת סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם. וי"ל דמ"מ אהני למיהוי רבים כנגד יחיד.
הכל מודים במחזיר גרושתו. הא דנקט מחזיר גרושתו טפי משאר חייבי לאוין, אשמועינן רבותא, דאע"פ דכתיב היא תועבה.
<h2>דף מד:</h2>
מאי לאו לכהונה. לכאורה משמע דקאי אמחזיר גרושתו ומשני לא לקהל. וקשה דמתרומה (היכי) [ג"כ] מיפסלא, הא אשת מחזיר גרושתו מתחללת אפילו לתרומה. לכך נראה לר"ח דאשארא קאי. ור"י פירש דאמחזר גרושתו קאי. דאינה מתחללת לתרומה, מדפריך לקמן פרק אלמנה [ס"ט ע"א] ואימא במחזיר גרושתו ומתרץ לאו זר מעיקרא הוא. ומיהו הר"ם זצק"ל מפרש כפירוש ר"ח דקאי אמחזיר גרושתו, דודאי איהי מתחללת לתרומה משום דטומאה כתיב בה לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה. ואפילו למאן דמוקי לה בסוטה [לעיל י"א ע"ב] מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואפילו למ"ד כיון דאיעקר איתעקר, מ"מ ה"מ לפטור צרתה אבל היא גופה פשיטא לעולם דאהני לשון טומאה לאוסרה (ו)מתרומה, כי היכי דמפלגינן לעיל [שם] דאמרינן היא חולצת וצרתה או חולצת או מתיבמת, דלדידיה אהני ק"ו במותר לה נאסרה [באסור לה לא כל שכן], אבל לא אהני למידחי צרתה. והאי דפריך לקמן ואימא במחזיר גרושתו הכי פירושה, ואימא במחזיר גרושתו נמי יהיה לאו דוכי תהיה לאיש זר [היא] בתרומת הקדשים לא תאכל. ומשני לאו זר אצלה מעיקרא הוא, ומשום הכי ליכא לאו. וא"ת מ"מ יהיה בה אותו לאו דלא יוכל בעלה הראשון וגו'. וי"ל דההוא לאו לא קאי אלא אחזרה שאינו יכול להחזירה, אבל תרומה נפקא לן מלשון טומאה, דומיא דסוטה דנפקא לן מונטמאה.
היא תועבה ואין צרתה תועבה הא בניה תועבין. תימה לר"ע, היא תועבה מאי עביד ליה, אי למידרש הא צרתה תועבה, הא ס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ אין לה צרה. ואי למידרש הא אין בניה תועבין, הא ס"ל דמחייבי לאוין הוי ממזר וא"כ בניה תועבין. ונראה להר"ם דאיצטריך משום סוטה, דאמרינן לקמן בס"פ [מ"ט ע"ב], הכל מודים בבא על הסוטה שאין קידושין תופסין בהן דכתיב בהו הויה, ופירש ר"י דכתיב להיות לו לאשה. ואי לא כתיב היא ה"א דלהיות לו לאשה קאי אמחזיר גרושתו נמי. לכך כתב היא, לומר דלא קאי "להיות" אלא אמאי דמרבינן מן הפסוק, אבל אמחזיר גרושתו לא קאי. וה"ק היא תועבה ואין חברתה תועבה. ואי לא כתיב אלא היא הייתי אומר בא על סוטתו ולא קידש לוקה עליה, להכי כתב להיות, שאינו חייב על ביאתה אלא אם כן קידש. ושוב מצאתי זה התירוץ בשם הרב ר' יחיאל זצ"ל.
הא נמי כיון דבעלוה עשאוה זונה. תימה מנלן דמיקריא זונה בבעילה דחייבי כריתות. וי"ל דנפקא לן מגזירה שוה דתועבה תועבה דעריות, כתיב התם מכל התועבות וכתיב גבי זונה תועבת ה' גם שניהם, מה להלן חייבי כריתות אף כאן תועבה רוצה לומר חייבי כריתות. מיהו קשיא, אשכחן דמיפסלא לכהונה כיון דמיקריא זונה, דכתיב לגבי כהנים אלמנה גרושה זונה וחללה לא יקחו, לתרומה מנלן דזונה מיפסלא לתרומה. וכי תימא דלא מיפסלא לתרומה בביאה דזנות אם כן איכא למיפרך מה לאלמנה שכן מתחללת לתרומה, ולעיל פרק ארבעה אחין [ל"ה ע"א] נמי חזינן בהדיא גבי אשת ישראל שנאנסה דנפסלה מתרומה דבי נשייהו. ובפרק כשם [סוטה כ"ט ע"א] נמי אמרינן תרומה לא צריכה קרא, שהרי עשה בה ספק כודאי. והא מנלן. וי"ל דנפקא לן מובת כהן כי תהיה לאיש זר, וחייבי כריתות זר אצלה מעיקרא. וא"ת חייבי כריתות שנאסרו על ידי תפיסת קידושין מנלן. דהא לאו זר אצלה מעיקרא הוו. וי"ל דלגבי חייבי כריתות לא בעינן זר אצלם מעיקרא. ותדע דלרבי עקיבא אמרינן בשמעתין דמחזיר גרושתו מיפסלא בתרומה אע"ג דלאו זר אצלם מעיקרא הוו. אלא ודאי כיון דלא תפסי בהו קידושין חמירי ולא בעינן זר אצלם מעיקרא. וה"ה חייבי כריתות לרבנן. דכך לי חייבי כריתות לרבנן כמו חייבי לאוין לרבי עקיבא. אבל קשה לפירוש זה שפירשנו, דחייבי כריתות נפקו להו מלאיש זר, מהא דלעיל סוף פרק ארבעה אחין [ל"ה ע"א]. דקאמר התם, נפסלו מתרומה דבי נשייהו (אלו). והשתא כיון דפסול תרומה בחייבי כריתות הוי משום קרא דלאיש זר, אמאי נקט אשת איש טפי משאר חייבי כריתות (א"ל דנפקא ליה מאיש זר). לכך נראה להר"י דכיון דאוכחן דמחייבי כריתות מיקרו זונה אם כן יש לומר ודאי דפסול בתרומה, דכתיב בקרא זונה וחללה, ואיתקיש זונה לחללה לומר דזונה נתחללה מכל דבר בין לכהונה בין לתרומה. אבל שאר פסולין הוי פסולייהו משום קרא דלאיש זר. והשתא ניחא דנקט לעיל פרק ארבעה אחין [שם] אשת איש. דבשאר פסולין כיון דפסולייהו הוי משום לאיש זר פשיטא דאין לחלק בין אונס לרצון, אבל בחייבי כריתות כמו אשת איש כיון דפסולייהו הוי משום דאיתקוש זונה לחללה שנתחללה על ידי ביאה זאת אפילו לתרומה סד"א דכי היכי דלאסור [אותה] על בעלה איכא חילוק בין אונס לרצון ה"ה נמי לתרומה. קמ"ל דלגבי פסול תרומה אין חילוק בין אונס לרצון. והא דפריך לקמן ואימא חייבי כריתות, אע"ג שהוכחנו (דמחו) [דילפינן] חייבי כריתות מפסוק אחר, צ"ל דהכי פריך, ואימא חייבי כריתות ולעבור עליו בשני לאוין קאמר. ועוד נראה לי דנפקא לן דחייבי כריתות פסולין לתרומה מקל וחומר דמחזיר גרושתו. דבמחזיר גרושתו לא בעינן זר אצלה מעיקרא, דהא לא הוי זר אצלה מעיקרא כדקאמר בהדיא לקמן פרק אלמנה [ס"ט ע"א]. ואפילו הכי לגבי תרומה פסולה דכתיב בה אחרי אשר הוטמאה. ואפילו למ"ד דבסוטה כתיב, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כמו שפירש הר"ם לעיל. ואם כן איכא לדון קל וחומר ומה מחזיר גרושתו דאין בה אלא לאו פסול בתרומה חייבי כריתות לא כל שכן. ואין שייך לומר אין מזהירין מן הדין, דגילוי מילתא בעלמא [הוא] דלא גריעי חייבי כריתות מחייבי לאוין. והשתא נמי ניחא ההיא דפרק ארבעה אחין [ל"ה ע"א] דקא נקיט אשת איש טפי מכל העריות, דכל חייבי כריתות פשיטא הוא דנפקי מקל וחומר דמחזיר גרושתו, אבל אשת איש ס"ד דלא נפיק ממחזיר גרושתו, דאיכא למיפרך מה למחזיר גרושתו שכן אסורה באונס כברצון, דאם זינתה לאחר נישואי שני נאסרה לראשון מכח נישואי שני, תאמר באשת איש שלא נאסרה לאחר נישואיה בזנות שהיא מזנה [באונס]. וסד"א דלא נפסלה, קמ"ל דאינה חשובה פירכא טובה למיפרך חדא מחדא. דאיכא למימר שאני התם שהאיסור לא בא מכח הזנות אלא מכח הנישואין. אי נמי י"ל דאיכא לאקושי אשת איש במה הצד למחזיר גרושתו ולחייבי כריתות, דליכא למיפרך מידי.
<h2>דף מה:</h2>
ומנייה בפורסי בבבל, דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. וקשה מההיא דסוטה פרק אלו נאמרין [מ"א ע"א] כשהגיע אגריפס המלך לפרשת שום תשים עליך מלך זלגו עיניו דמעות אמרו לו אחינו אתה. ופירש רש"י התם, משום דאמו מישראל. ובגמרא דהתם [אמרינן] שנתחייבו כליה שונאיהם של ישראל שהחניפו לו. ואמאי נענשו והלא כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. לכך נראה דהכי פירושה התם, אמרו לו אחינו אתה במצוות. אי נמי יש ליישב פירוש רש"י, משום דתניא בתוספתא [סנהדרין פ"ד ה"ו] אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה. ולכך נענשו. וקשה דהכא קאמר שמואל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ובפרק עשרה יוחסין [קידושין ע' ע"ב] אמר שמואל כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא [הוא], ואמאי הלא הולד כשר. וי"ל דמ"מ יש מהם שנשאו שפחות והולידו בנים מהן. וא"ת והלא נתייאשו הבעלים מהם. ובפרק השולח [גיטין ל"ח ע"א] אמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות. וי"ל דלא נתייאשו, שהיו מצפים לעולם שמא ירד מגדולתו. וקשה דבפרק מצות חליצה [ק"ב ע"א] קאמר, גר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מן ישראל דן אפילו ישראל. ופירש רש"י דהתם מיירי בדיני נפשות, דאי בדיני ממונות לא בעינן אמו מישראל. וקשה דהא הכא מיירי בשביל ממונות, ואפילו הכי בעינן אמו מישראל. לכך נראה דהתם מיירי בדיני ממונות, ואפילו הכי בעינן אמו מישראל. וא"ת וכי מאחר דגר אינו יכול לדון חבירו אלא דיני ממונות, מאי האי דקאמר התם פרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ו ע"ב], חד לאיתויי גר וחד לאיתויי ממזר, והא לא דמו אהדדי, דממזר יכול לדון אפילו כשר וגר דווקא חבירו. וי"ל דשאני ממזר כיון דבא מטיפה כשירה כל ישראל קרויים חביריו. וא"ת דלקמן פרק מצות חליצה [ק"א ע"ב] גרסינן, רב יהודה בר שמואל הוה קאי קמיה דרב יהודה, א"ל רב יהודה תא סק לזירזא דקני לאיצטרופי בהדי חמשה, א"ל תנינא בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים. ואמאי איצטריך לאיתויי קרא, תיפוק לי מקרא דהכא דבעינן מקרב אחיך. וי"ל דאיצטריך האי קרא למיפסל אפילו חליצת גרים. דאי מקרא דהכא הייתי מכשיר לחליצת גרים. אשמעינן האי קרא דפסיל אפילו לחליצת גרים. ועוד יש ליישב פירוש רש"י, דלעולם מיירי התם בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות לא בעינן אמו מישראל. והא דבעינן הכא אמו מישראל אע"ג דהוי דיני ממונות, משום דהכא הוי בשביל כפייה ועישוי. וזהו שררות. לכך לא הייתי מכשיר (אע"ג דהוי אמו מישראל) בשביל ממון אם לא היה אמו מישראל.
<h2>דף מו.</h2>
כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד. פירש רש"י עשה שורו אפותיקו והקדישו מפקיע מידי שיעבוד. ודווקא קדושת הגוף כי ההיא דלקמן פרק אלמנה [ס"ו ע"ב] גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דאמר רבא קנייה מיתנא. ואיסור הנאה היינו כמו קדושת הגוף. אבל קדושת דמים לא מפקיע מידי שיעבוד, כדתנן [ערכין כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. וכן משמע פרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב] דאיכא חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים, דקאמר התם, קונמות קאמרת, שאני קונמות הואיל וקדישי קדושת הגוף מפקיעי מידי שיעבוד כדרבא. והקשה ר"ת מה נפשך אי חשבת ליה כמו ברשותו אפילו קדושת דמים נמי יפקיע מידי שיעבוד. ואי לא חשבת לה ברשותו משום דמשכן, קדושת מזבח נמי. לכך פירש ר"ת [ס' הישר סי' קי"ג] דאין לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים. אלא יש לחלק בין מטלטלי למקרקעי, דמקרקעי כיון דלא מחוסרי גוביינא [לא] ברשותיה קיימי ואינו יכול להקדישם. אבל מטלטלי דמחוסרי גוביינא ברשותיה קיימי ויכול להקדישם. וכן מוכח פרק המקבל [ב"מ ק"י ע"א], דארעא לא מחוסר גוביינא, דקאמר התם יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח, ומסיק ארעא כיון דלא מחסרא גוביינא ברשותה דמרה קיימא ויתמי לייתו ראייה ולישקלו. מיהו אין בזה ראיה, דשאני התם משום שהגוף ביד המלוה ואינם חלוקים אלא בשבח. ולפיכך קורא היתומים מוציא מחבירו. אבל הביא ראיה מההוא מסותא דפרק קמא דבבא מציעא [ו' ע"ב], דקאמר התם ארעא כיון דיכול להוציא בדיינים ברשותא דמרה קיימא. אכן יש לדחות, שאין לדמות קרקע המשועבדת לקרקע הנגזלת. דאיכא למימר שאני התם שהקרקע נגזלת, ולפיכך ברשותיה דמרה קיימא, שהרי אם היה רוצה הנגזל היה יכול להקדישה. אבל קרקע המשועבדת לא הויא ברשותיה דמרה כיון שמשכנה. וההיא דקונמות דפרק אע"פ מפרש ר"ת דהכי פירושה, שאני קונמות כיון דמטלטלי אינון ברשותיה קיימו [ולהכי] יכול להקדישם כדרבא דאמר דדבר שהוא ברשותו מפקיע מידי שיעבוד. וקשה לפירוש ר"ת מההיא דפרק המניח [ב"ק ל"ג ע"ב] דקאמר הקדישו מוקדש משום דר' אבהו דאמר גזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והשתא קשה למה לי האי טעמא, תיפוק לי משום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד. ומפרש ר"ת דאלמוה רבנן לשיעבודא דניזק, כי היכי דאמרינן התם [כתובות שם] דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל. אבל ר"י היה מקיים פירוש רש"י, ורבא דהכא לטעמיה, דס"ל [פסחים ל' ע"ב] מכאן ולהבא הוא גובה. הילכך כיון שהמשכון אינו (משועבד לו) [למלוה] אלא מכאן ולהבא, הילכך (בעל חוב) בקדושת הגוף דאין לה הפסק סברא שיפקיע מידי שיעבוד. דקדושת הגוף אין לה הפסק. אבל קדושת דמים שיש לה הפסק לפעמים, כגון שדה מקנה שחוזרת לבעלים ביובל, אינו סברא שיפקיע מידי שיעבוד. וא"ת והא טעמיה דרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה משום דאי בעי הוה מסלק ליה בזוזי, והכא לא שייך האי טעמא לגבי עבד. וי"ל דהכא ודאי לא צריכינן להאי טעמא, דכיון דאיהו לא קנאו אלא למעשה ידיו, בלאו האי טעמא יכול להפקיע עצמו. אבל התם דאם לא היה פודה משכנו לעת גביית החוב היה גוף המשכון קנוי למלוה, ודאי אם לא היה אותו טעם דמפרש לא היה יכול להפקיע מידי שיעבוד. והא דלא חשיב הכא ההיא דפ"ק דב"ק [י"א ע"ב] עשה (עבדו) [שור אפותיקו] ומכרו מפקיע מידי שיעבוד. י"ל דהכא לא חשיב אלא הני דנשנו במשנה, הקדש פרק אע"פ [כתובות שם], חמץ פרק כל שעה [פסחים שם], ושיחרור פרק השולח [גיטין מ' ע"ב]. אבל ההיא שמעתא [דאמוראי היא]. ומהאי טעמא ניחא דלא חשיב איסור הנאה, כגון ההיא דלקמן פרק אלמנה [ס"ו ע"ב] איצטלא דמילתא.
ועבדי בהו עבידתא יתירתא. יש דלא גרסי "יתירתא", דבפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב] גרסינן ליה משום דטעמא הוי משום רבית. ורבינו שמואל גריס ליה והכי פירושה, ועבדי בה עיבידתא יתירתא, ומטעם זה נראים כעבדים, והוי ליה כעבד שנמכר לגופו.
מי צריכי גיטא דחירותא או לאו. פירוש נרצה לומר דינא דמלכותא דינא. וכיון דאם לא היה נותן המעות היה משתקע ביד המלך, דהוי ליה עבד גמור וצריך גט שיחרור. או דילמא כיון דאם היה המלך עצמו קונה אותו לא היה עבד (אלא) לגופו, דגוי לא קני גוי אלא למעשה ידיו כדלעיל, לא צריכי גיטא דחירותא דלא אלימי הקונים שבאו מכח המלך מהמלך עצמו.
סברי לה כאידך לישנא. אומר ר"ת דלא פליג לישנא בתרא אלישנא קמא אלא בא להוסיף עליו דאפילו אם לא היה נאכל כמות שהוא חי אם לא היה עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי גוים. וראייה מפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ח ע"א], דקאמר איכא בינייהו דגים קטנים, ללישנא קמא יש בו משום בישולי גוים דאינן נאכלים כמות שהן חיין, ולל"ב אין בו משום בישולי גוים דאינם עולים על שולחן מלכים. והשתא קשה אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו גבינה דנאכל כמו שהוא חי, דלל"ק אין בו משום בישולי גוים שהוא נאכל כמו שהוא חי, ולל"ב יש בו משום בישולי גוים שעולה על שלחן מלכים. אלא ש"מ דאפילו עולה על שלחן מלכים מ"מ כיון דנאכלין כמו שהוא חי אין בו משום בישולי גוים.
<h2>דף מו:</h2>
וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. אומר ר"ת דצריך ב' טבילות, טבילה קודם הזאה וטבילה לאחר הזאה. טבילה לאחר הזאה כדאמרינן בכריתות [ט' ע"א] במה נכנסו אבותינו לברית, במילה וטבילה והרצאת דמים. וגם צריך טבילה קודם הזאה.
ותקוני בשבת לא מתקנינן. ולא דמי להא דאמרינן [שבת קי"א ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביום הכפורים, משום דהאי תיקון גדול הוא הרבה שעל ידי כך הוא מכניסו תחת כנפי השכינה.
גר צריך שלשה משפט כתיב ביה. פירש רש"י דכתיב משפט אחד יהיה לכם ולגר. ומיהו [נראה] דהיינו ושפטתם צדק בין איש [ובין] אחיו ובין גרו דמייתי ר' יהודה בסמוך [מ"ז ע"א]. וא"ת לשמואל דס"ל [סנהדרין ג' ע"א] דשנים שדנו דיניהם דין ליסגי בשנים. וי"ל דמקשינן ליה לגזילות וחבלות דבעינן שלשה. וא"ת א"כ היה לנו להקישם לדיני נפשות להחמיר וליבעי עשרים ושלשה. וי"ל דהא ליכא למימר, דכתיב בההוא קרא ושפטתם בין איש ובין אחיו ובין גרו, ודרשינן פ"ק דסנהדרין [ז' ע"ב] אפילו בין תנור לכירים. אלמא דפשטיה דקרא מיירי בדיני ממונות. וא"ת כיון דמקשת להו לגזילות וחבלות א"כ ליבעי מומחין, והשתא דליכא מומחין היכי עבדינן גרים. וי"ל מדכתיב "לדורותיכם" לגבי גרים ש"מ דאפילו לדורות הבאים אנו יכולים לעשות גרים. ועוד י"ל דיכול להיות דבעינן מומחין, ולא תיקשי היכי עבדינן גרים השתא דליכא מומחין דיש לומר שליחותייהו עבדינן. מידי דהוי אגזילות וחבלות דדיינינן השתא אע"ג דליכא מומחין, כדמשמע פרק הגוזל [ב"ק צ"ו ע"ב]. ויש שהיו מפרשים [דהא] דצריך שלשה, היינו לכתחילה. אבל אם נעשה בפני שנים לא מיפסיל בהכי. ואין זה נראה, דלקמן בשמעתין [מ"ז ע"א] קאמר, נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך. ומשמע דלא היו שם עדים, הא אם היו שם עדים אפילו לפסול בניו היה נאמן. אלא ודאי שנים דקאמר, היינו אפילו לפסול בדיעבד. והא דקאמר לעיל [מ"ה ע"ב] מי לא טבלה לנדותה, אע"ג דלכאורה מיירי דלא טבלה בפני שלשה, לא תיקשי מכאן, דאיכא למימר דשלשה דקאמר דצריך היינו בשעת קבלת מצוות, אבל בשעת טבילה לא צריך שלשה. וא"ת האמר ליה ר' יוחנן לתנא תני שלשה, ואשעת טבילה קאמר בסוף שמעתין [מ"ז ע"ב]. וי"ל דמיירי התם כגון דלא הוו שלשה בשעת קבלת מצוות, אז צריך שלשה בשעת טבילה. אבל היכא דהוו שלשה בשעת קבלת מצוות אז די בשנים בשעת טבילה. מיהו קשה לעיל [מ"ה ע"ב] דקאמר מי לא טבלה לנידותה, מה מועיל אותה טבילה לשם גירות, והלא טבילה לשם גירות צריכה להיות ביום. כדקאמר הכא ש"מ תלת, וטבילת נידות הויא בלילה. וי"ל דלעיל לאו דווקא לנידתה, אלא רוצה לומר לזיבותה. וטבילת זבה הויא ביום.
<h2>דף מז.</h2>
נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך. וא"ת דמשמע הכא דאית ליה לרבי יהודה דפלגינן דיבוריה. וקשה דלעיל סוף פרק כיצד [כ"ה ע"ב] משמע דלית ליה, דקאמר, ורב יוסף דאמר כר' יהודה. ועוד תימה, דהיכי קאמר ואי אתה נאמן לפסול בניך, אם הוא פסול היכי יהיו בניו כשירים. ואומר ר"ת דהא דקאמר נאמן אתה לפסול עצמך, לא להפסיד אחרים קאמר כמו לנסך יין או לפסול בת ישראל כמו גוי ועבד. אלא ה"ק כיון דשוית נפשך חתיכה דאיסורא נאמן אתה לפסול עצמך שתהיה חשוב כנכרי לענין שאם יגח שורך [שור] של ישראל שתהיה חייב נזק שלם בין תם בין מועד ואם יגח שור ישראל שורך יהיה פטור. דכיון שעשה עצמו גוי, לגבי דידיה מהימן. ואי אתה נאמן לפסול בניך, דלהפסיד לאחרים לא כל כמינך כדפרישית.
כשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור. פירש ר"ת ואפילו בן קטן בין בניו הגדולים ואע"ג דמשוי להו ממזרים. אם כן חזינן שיש לו כח לפוסלם. כך נאמן לומר בני בן גרושה ובן חלוצה. והרב רבינו אליהו מפרש דנפקא ליה מדכתיב כי את בן השנואה יכיר, ודרשינן לעיל בשילהי פרק כיצד [כ"ג ע"א] מאי שנואה שנואה בנישואיה, אלמא דנאמן דהיינו בן גרושה, ואמר רחמנא יכיר.
נאמן אתה לפסול בניך ואי אתה נאמן לפסול בני בניך. משמע דאם היו עדים הוו מיפסלי. וקשה דלענין מאי מיפסלי. אי לקהל, הא ס"ל (לר' יהודה) גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ואי לקהל הא אמר ר' יהודה [קידושין ע"ז ע"א] בת גר זכר כבת חלל זכר ובלאו הכי מיפסלי לקהל. וי"ל דלעולם מיירי לקהל, ור' יהודה לטעמיה דס"ל פרק ארבע מיתות [סנהדרין נ"ג ע"א] דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. והילכך ס"ל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. וי"מ דה"ק ליה, נאמן אתה לפסול בניך, אם לא היו לך בני בנים. אבל עתה שיש לך בני בנים אפילו על בניך אי אתה נאמן.
<h2>דף מז:</h2>
ואחד עבד משוחרר צריך טבילה. תימה למה צריך טבילה שניה. והלא אין צריך להטיף ממנו דם ברית. וי"ל דטבילה שניה לא הויא אלא מדרבנן להכיר בין עבדות לחירות. וכן משמע פרק השולח [גיטין מ' ע"א] דאומר אדם לשפחתו הילך שטר [אירוסין] והתקדשי בו קנתה עצמה בת חורין אע"ג דלא טבלה.
קשים גרים לישראל כספחת. פירש רש"י משום שאינם בקיאים בדיקדוקי מצוות וישראל סומכים עליהם. טעם אחר משום שעושים מעשים שאינם טובים ואנו לוקים בפורענותם דבהדי הוצא לקיא כרבא [ב"ק צ"ב ע"א]. וי"מ משום שכל ישראל ערבים זה בזה. ואי אפשר לומר כן דבסוטה [ל"ז ע"ב] לא מני ערבות דגרים. וי"מ משום שמזכירים עונותיהם של ישראל, דאותם שבאים מטיפה פסולה עושים טובה, ישראל שבאו מטיפה כשירה על אחת כמה וכמה. כך פירש הרב רבינו שמואל הגר זצ"ל. ועוד פירשתי יותר בנדה [י"ג ע"ב].
<h2>דף מח.</h2>
ורבנן כשם [שאי] (ש)אתה מל בן איש בעל [כרחו. ופירש רש"י] עבד איש ולא עבד אשה. וכי תעלה על דעתך לומר שאם קנתה אשה עבדים שלא יהיה להם דין עבדים, אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו, ואמוכר קאי, וה"פ אם הוא קונה עבד מגוי יכול לכוף [אותו] למולו בעל כרחו. ואי אתה מל בן איש, פירוש גר הבא להתגייר אינו יכול לכופו שימול. ומדכתיב איש למעוטי בן ש"מ דאיש אתה יכול לכוף דאל"כ היכי ממעט בן. ואי לא כתיב איש לא הייתי יכול לדרוש מידי מעבד, דאיצטריך עבד לומר דמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח. ל"א עבד שהוא איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש דהיינו בניו (הקטנים) [הגדולים], דאם בא איש להתגייר אין בו כח לכוף למול בניו (הקטנים) [הגדולים], דלגבי בנים [הקטנים] כתיב המול לו כל זכר. ולגבי עבד כתיב איש למעוטי בן. וקשה לפירוש זה, דהיכי מצינן למימר דמשום דכתיב כל זכר דמשמע קטן, והא כתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה. וע"כ מיירי בגדול, דקטן לאו בר עונשין. ועוד קשה מה משמיעינו הפסוק דאין בו כח למול בניו הגדולים, פשיטא הוא שאין לנו לכוף אותו, דאטו וכי יש לנו לכוף ערל להתגייר שאינו רוצה להיות יהודי. ועוד מיפת תואר שמעינן ליה דאין כח לכוף להתגייר. לכן י"ל דה"פ עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו. ומיתורא דקרא נפקא לן האי, דלגופיה לא איצטריך דפשיטא הוא דעבד אתה מל בעל כרחו שהרי כל טבילת עבד הויא בעל כרחו. ואם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לבן איש, לגר הבא להתגייר ולהשמיעינו שאינו יכול למול לבנו בעל כרחו. ורבנן כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו, דמיפת תואר שמעינן ליה, כך אי אתה מל עבד בעל כרחו. אבל לפירוש רש"י קשה, דכיון דמוקי עבד איש לדרשא אחרינא היכי פשיטא להו גרים טפי מעבדים.
כי תניא ההיא לענין טבילה איתמר. הקשה הרב רבינו מאיר לימא כי תניא [ההיא] כגון שלא הטבילו אותו לשם עבדות ולכן צריך לקבל עליו המצוות. וי"ל דא"כ לא הוה ליה למיתנייה. דבכלל גר הוא, דמגויות יוצא לגירות.
לא עשה רגליו. פירש רש"י לא העביר צפרניו. וקשה דבפרק מצות חליצה [ק"ג ע"א] פריך מינה אהא דקאמר מן הארכובה למעלה אינה רגל, ופריך מהאי קרא דלא עשה רגליו. ואי רצה לומר צפרניו מאי פריך. לכן נראה דהיינו בית הערוה שהיא למעלה מן הארכובה. וכן משמע התם [שם] מדקאמר לישנא מעליא נקט. ומיהו קשה דהא יש בהעברתו משום לא ילבש גבר. וי"ל דהני מילי בתער אבל במספרים אין קפידא. וכן משמע בנזיר [נ"ח ע"ב]. והתם הארכתי הרבה.
<h2>דף מח:</h2>
ר' עקיבא אומר וכו'. לא נפקא מינה בין ר"ע לר' אליעזר אלא למיסבר קראי. או שמא נפקא מינה כגון שמת אביה, דלרבי אליעזר א"צ לבכות ולרבי עקיבא צריכה לבכות.
ר"ע אומר אין מקיימין. פירש רש"י שמא ינסך יינו. וקשה דמדאהדר ליה רבי אליעזר קרא ש"מ דמדאורייתא קאמר. ועוד תימה דלקמן [קאמר] דמגלגל עמו כל י"ב חדש, ואמאי הא איכא למיחש שמא ינסך יינו. לכן נראה דהיינו טעמא משום דרחמנא ציוה לאברהם שימול עבדיו, וכן לכל אחד ואחד יש [לו] לעשות כן, ואין לו לקיים עבדיו בלא מילה. ועוד נראה דהיינו טעמא משום דגנאי הוא לישראל שיעשה מלאכתו על ידי עבדו [ערל].
והגר זה גר תושב. פירש רש"י דמיירי שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז. וחילול שבת הוי כע"ז כדאמרינן [חולין ה' ע"א] המחלל שבת וכו'. וקשה דאם כן בני נח שהוזהרו על ע"ז, הוזהרו כמו כן על השבת, ואם כן איכא טפי משבע מצוות. ועוד קשה דאמרינן התם [סנהדרין נ"ח ע"ב] גוי ששבת חייב מיתה. לכך נראה שהישראל מוזהר שלא לעשות מלאכתו על ידי הגר.
הני מילי היכא דפסקה למלתיה. פירש רש"י הני מילי מאי דאמרינן בברייתא אין מקיימין מיירי כגון שלא קיבל עליו יהדות מעולם. אבל אמר פעמים אני רוצה להתגייר פעמים איני רוצה מקבלין. לישנא אחרינא, הני מילי היכא דפסקה למילתיה, אז קיימין כגון שאמר הריני מגלגל עמך י"ב חדש ואם לא תעשה הטוב אמכור אותך. דאז אינו רק שכירו. אבל היכא דלא אתני אין מקיימין. ולא נהיר פירוש זה, דאם כן הול"ל ה"מ היכא דאתני בהדיא, כדקאמר בסמוך. לכך נראה פירוש ראשון. ור"ח מפרש הני מילי דלא פסקה, אז מגלגל עמו. אבל היכא דפסקה למילתיה שאמר איני מל כלל אין מקיימין. ועוד יש לפרש דה"מ קאי אברייתא, וה"פ ה"מ דאין מקיימין, [היכא] דלא פסקה, שלא פסק להיות גר. אלא דוחהו תמיד מיום אל יום, דשהויי מצוה לא משהינן. אבל היכא דפסק להיות גר מקיימין.
<h2>דף מט.</h2>
איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא. יש ספרים גורסים "ר' יהודה אומר כל שחייבין עליו מיתת ב"ד". משום דבפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ד ע"ב] גבי כל האסורין לבוא בקהל מותרין לבוא זה בזה ור' יהודה אוסר, וקאמר בגמרא ממזר מאחותו וממזר מאשת איש איכא בינייהו, ת"ק סבר ממזר מאחותו הוי ממזר וגומר, ור' יהודה סבר ממזר מאשת איש הוי ממזר מאחותו לא הוי ממזר. ופריך תנינא ר' יהודה (ר' יהושע) אומר כל שחייבין עליו מיתת בית דין. ואי הוה גרסינן (ר' יהודה) [ר' יהושע] מאי הוה פריך מר' יהושע לר' יהודה. אלא ודאי גרסינן "רבי יהודה" הכא והשתא פריך מרבי יהודה לרבי יהודה. ומיהו קשה דאם כן היאך היה מעיד עליו בן עזאי, והלא בן עזאי הוה קשיש מיניה טובא, דבן עזאי מתלמידיו הראשונים של ר"ע ור' יהודה היה מתלמידיו האחרונים. כדאמרינן לקמן פרק הבא על יבמתו [ס"ב ע"ב], עד שבא רבי עקיבא ושנאה אצל רבותינו שבדרום רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון. הילכך נראה דגרסינן "רבי יהושע". ואי תיקשי לך מפרק עשרה יוחסין כדפרישית לעיל, י"ל דה"פ מאי קמ"ל תנינא, ואינך יכול לומר דאיצטריך לאשמועינן (דר' יהושע ס"ל כר' יהודה) [דר' יהודה ס"ל כר' יהושע], [דאם כן] ליתני "וכן היה אומר (ר' יהושע) [ר' יהודה] כדבריו". וכה"ג קאמר התם אהא דקאמר אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, ופריך מאי שתוקי אילימא שמשתקים אותו מדין כהונה תנינא וכו'. ופריך מברייתא דלא הוזכר בה אבא שאול, משום דהול"ל "וכן היה אבא שאול אומר כדבריו". ונראה דהלכה כשמעון התימני שאומר כל שחייבין עליו כרת. ולא מדקאמר "הלכה כדבריו", דאין מורין הלכה מפי תלמוד [ב"ב ק"ל ע"ב]. אלא משום טעמא אחרינא, דכרבי יהושע לא קיימא לן, דע"כ אף מחייבי כריתות הו"ל ממזר, דלעיל [ל"ז ע"א] איפליגו אביי ורבא אליבא דראב"י גבי ממזר מספק, ודחקי לאוקומי ראב"י אליבא דהילכתא. ומדשקלי וטרו אליביה (ומיירי) [וילפי] מאשת אח, ש"מ שהולד ממזר מחייבי כריתות. ובלא אביי ורבא קיימא לן [מ"ט ע"ב] משנת ראב"י קב ונקי. ותו אמרינן לעיל [מ' ע"ב] הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר, וצרת חלוצתו הו"ל חייבי כריתות. ואפילו לרבי יוחנן דאית ליה דאין הולד ממזר, היינו משום דס"ל דצרה שליחותה קא עבדא. אבל לא פליג לומר דלא יהיה ממזר מחייבי כריתות. וכרבי עקיבא נמי לא קיימא לן, מדפריך בפ"ק [י"ד ע"ב] פשיטא ומשני לאפוקי מר"ע. ש"מ דלא קיימא לן כותיה. ועוד דפסקינן לעיל [מ"ה ע"א] דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ולא גריעי גוי ועבד מחייבי לאוין דשאר. וא"ת והא סתים לן תנא כר"ע לקמן פרק ר"ג [נ"ב ע"ב], דקאמר זו דברי ר"ע על משנת חלץ ועשה מאמר, וקיימא לן הלכה כסתם משנה. וי"ל דסמכינן אסתמא אחרינא בפרק האומר [קידושין ס"ו ע"ב] כל שאין לו קידושין בה ויש לו קידושין על אחרים הולד ממזר. והיינו מחייבי כריתות. וא"ת מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא. וי"ל דסמכינן אההיא סתמא משום דגבי הלכות קידושין קתני לה. וכה"ג קאמר בפרק הגוזל [ב"ק ק"ב ע"א] גבי נותן צמר לצבע, משום דגבי הילכתא פסיקתא קתני לה.
איש פלוני ממזר מאשת איש לקיים דברי ר' יהושע. וא"ת אמאי נקט אשת איש טפי מכל עריות. ואין לומר דהכי הוה מעשה, דאם כן היכי מוכח דיש ממזר מחייבי מיתות, דילמא הכי הוה מעשה. וי"ל דהא דנקט אשת איש לרבותא נקטיה דאע"ג דהיא קלה משאר חייבי מיתות ב"ד אפילו הכי הוי ממזר, וכל שכן מחייבי מיתות חמורות.
ור' יהושע א"כ ליכתוב רחמנא לא יגלה לא יקח למה לי אלא מלא יקח ועד לא יגלה הוי ממזר טפי לא הוי ממזר. הכי גריס רש"י, והכי פירושה אם כן דמחייבי כריתות הוי ממזר, ליכתוב רחמנא לא יגלה. ובכל צדדין שמעת דיש ממזר מחייבי כריתות. אי קרא מיירי בשומרת יבם, שמעינן מינה חייבי מיתות מכל שכן. ואי קרא מיירי באנוסת אביו שמעינן (מחייבי) [מינה חייבי] לאוין, וכל שכן חייבי כריתות וחייבי מיתות. לא יקח למה לי. אלא מלא יקח ועד לא יגלה, פירוש מה שהוא בין לא יקח ועד לא יגלה דהיינו אשת אב הוי ממזר. טפי, כמו חייבי כריתות, לא הוי ממזר. וכי תימא אם כן למה כתב לא יגלה. אי בשומרת יבם מיירי איצטריך למימר דלוקה [על] שני לאוין. ואי מיירי באנוסת אביו אשמועינן דאיכא איסורא באנוסת אב. כך שיטת רש"י. וטובא פירכי איכא עלה, חדא דלישנא דמלא יקח ועד לא יגלה לא משמע כפירושו. ותו מנלן למימר דלא יקח בא לגופיה, ולמימר דמאשת אב הוי ממזר, וקרא דלא יגלה איצטריך למימר דאיכא שני לאוין בשומרת יבם. אימא איפכא, דקרא דלא יגלה איצטריך למימר דבשומרת יבם הוי ממזר, וקרא דלא יקח בא לומר דאיכא שני לאוין באשת אב. ועוד קשה, שאר חייבי (כריתות) [מיתות] מנלן דמינייהו הוי ממזר, אימא דווקא מה שהוא בין לא יקח ובין לא יגלה דהיינו אשת אב, אבל שאר חייבי מיתות כגון סקילה שריפה הרג וחנק מנלן. וליכא למימר דאתיא מהיקשא דר' יונה [לעיל ח' ע"א] דאם כן חייבי כריתות נמי ליתו מהיקשא. ועוד דוחק הוא, דבכל הספרים גרסינן ליכתוב רחמנא או לא יקח או לא יגלה. לכך נראה להר"י דה"ג ור' יהושע אם כן ליכתוב רחמנא או לא יקח או לא יגלה, וה"פ ר' יהושע ודאי ס"ל דבשומרת יבם הכתוב מדבר. ומ"מ ס"ל דלא יבוא ממזר לא קאי עליה, דאי קאי לא יבוא ממזר אחייבי כריתות א"כ ליכתוב רחמנא או לא יקח או לא יגלה. דאפילו חייבי כריתות שמעינן שפיר מלא יקח, דהוקשו כל עריות [זו לזו] מהיקשא דר' יונה. ומדכתיב לא יגלה בהדיה דלא יקח ש"מ דאתא למעוטי חייבי כריתות, דמלא יקח ועד לא יגלה פירוש כל חייבי מיתות בין קלות בין חמורות עד חייבי כריתות הוי ממזר. וחייבי כריתות לא הוו בכלל, דאם לא כן למה האריך בפסוק, לכתוב לא יגלה כמו כן מלא יקח נמי שמעינן שפיר חייבי כריתות מהיקשא דר' יונה כדפי'.
הכל מודים בבא על הסוטה ועל הנדה. פירש רש"י הכל מודים, אפילו האי תנא דס"ל דיש ממזר אפילו בחייבי לאוין דלאו דשאר, דסוטה לא הוי חייבי לאוין דשאר, ומחזיר גרושתו נמי לא הוי חייבי לאוין דשאר. ומאן דס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין דלאו דשאר ס"ל כמו כן דממחזיר גרושתו הוי ממזר. ודוחק הוא דאם כן היה לו לחלוק לתנא דס"ל דמחייבי לאוין דלאו דשאר נמי הולד ממזר על משנת מחזיר גרושתו [לעיל מ"ד ע"א]. ומפרש ר"י דסוטה ומחזיר גרושתו נמי הוו חייבי לאוין דשאר שע"י שהיא אשתו נאסרה לו בהחזרתה, וסוטה נמי אינה אסורה אלא לבעל או לבועל.
<h2>דף מט:</h2>
הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר. פירוש אפילו מאן דאית ליה דהולד ממזר אפילו מחייבי לאוין דלאו דשאר, אפילו הכי מהני דברייתא דהיינו נדה וסוטה אין הולד ממזר. ובכל הני איכא טעמא, כדמפרש לעיל נדה דכתיב בה הויה וסוטה נמי דהא תפסי בה קידושי. ושומרת יבם נמי אשמעינן דאין הולד ממזר, דלא תימא לא תהיה אשת המת, לא תהיה בה הויה. להכי השמיענו שאין הולד ממזר, ולא תהיה כך פתרונו לא תהיה לא תתקדש. ומדאפקיה בלשון הויה ש"מ דאין הולד ממזר. כך שיטת רש"י. ואין להקשות דהיכי מצינו למימר דקאי אחייבי לאוין דלאו דשאר, הא מתניתין הוי חייבי לאוין דשאר. די"ל דהכל מודים קאי אברייתא דעלמא, ולא קאי הכל מודים אמתניתין. אבל יש להקשות, דאפילו מאן דס"ל דאפילו מחייבי לאוין דלאו דשאר הוי הולד ממזר, אפילו הכי ס"ל דאין ממזר מיבמה לשוק, א"כ ברייתא לקמן פרק האשה [צ"ב ע"א] דסברה דיש ממזר מיבמה לשוק אמאן תרמייה. לכך פירש ר"ת [ס' הישר סי' נ"ח] דודאי מאן דס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין דלאו דשאר ס"ל דיש ממזר מיבמה לשוק. ועתה ניחא ההיא דלקמן פרק האשה דסברה כמ"ד דאפילו מחייבי לאוין דלאו דשאר הולד ממזר. והא דקאמר "הכל מודים" קאי אמאן דס"ל דמחייבי לאוין דשאר הוי ממזר. וה"ק הכל מודים, אפילו ר"ע דמחמיר וס"ל דהוי ממזר מחייבי לאוין דשאר אפילו הכי ס"ל דמיבמה לשוק לא הוי ממזר. וא"ת מאי רבותא, פשיטא הוא דהא ממזר מיבמה לשוק לא הוי חייבי לאוין דשאר. וי"ל דס"ל להאי תנא דאין קידושין תופסין ביבמה, וסד"א דהואיל ולא תפסי בה קידושין דיהיה הולד ממזר, קמ"ל דלא תלוי ממזרות בתפיסת קידושין. ולא מיבעיא למאן דס"ל [מ"ה ע"ב] דמגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, משום דלא תפסי בה קידושי לא לדידיה ולא לאחריני דומיא דאשת אב, דודאי פשיטא הוא דאין הולד ממזר, דהכי נמי לא תפסי בה קידושי לא לדידיה ולא לאחריני, דיבם נמי לא תפסי בה מחמת קידושין אלא מחמת ביאה. אלא אפילו מאן דס"ל דמגוי ועבד הולד ממזר א"כ לא בעינן דומיא דאשת אב וס"ד דה"נ הואיל ולא תפסי בה קידושין דליהוי הולד ממזר. קמ"ל דאפילו הכי לא הוי הולד ממזר. ואשמועינן דלא תלו (תפיסת קידושין לענין ממזרות) [ממזרות בתפיסת קידושין]. וא"ת היכי מצינן [למימר] דלאו הא בהא תליא, הא אמרינן לקמן פרק האשה [צ"ב ע"א] זו דברי ר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה [לשוק], משמע דהיינו טעמיה דר"ע משום דס"ל דאין קידושין תופסין להכי הוי ממזר מיבמה. וי"ל דלעולם לא תלי הא בהא, והא דלקמן הכי פירושה, זו דברי ר"ע. פירוש הא דהוי ממזר אפילו מחייבי לאוין דלאו דשאר, כגון יבמה לשוק, הוי כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. אבל לא בעי למימר משום הכי שיהא תלוי (תפיסת הקידושין לענין ממזרות) [ממזרות בתפיסת הקידושין]. מיהו קשה למ"ד דמגוי ועבד הוי הולד כשר אפילו בא על (בת ישראל), [אשת איש] אם כן (לא) בעי דומיא דאשת אב, אם כן מיבמה לשוק אמאי הוי הולד ממזר. וכן קשה דלקמן סוף פרק אלמנה [ע' ע"א] אמרינן דלמ"ד דאפילו מחייבי לאוין דלאו דשאר הוי הולד ממזר ומגוי ועבד הוי ממזר. ואמאי, והא לא דמי לא לאשת אב ולא לאנוסת אביו. וי"ל דלמ"ד דאפילו מחייבי לאוין דלאו דשאר הוי ממזר, ולא מרבינן חייבי לאוין ממשמעות דקרא אלא מריבויא דקרא דלא יגלה, כך יש לי לרבות הני דלא דמו כמו נהי דדמו לאשת אב. ואדרבה אפילו הני דלא משתמעי מן הפסוק אנו מרבים, דהיינו חייבי לאוין דלאו דשאר. אבל למאן דס"ל דאין ממזר אלא מחייבי לאוין (דלאו) דשאר אם כן ודאי בעינן ערוה דומיא דאשת אב. וכן למ"ד דמחייבי כריתות הוי ממזר בעינן דומיא דשומרת יבם ממש. אבל ערוה דלא דמי להו לא הוי ממזר.
סוטה נמי דהא תפסי בה קידושי. פירש רש"י משום דזינתה לא פקעי הקידושין. ותימה דאם גירשה ואהדרה מאי איכא למימר. וכי תימא דאם גירשה ואהדרה מודה בה ר"ע דאין הולד ממזר, הא ליתא דלקמן פרק יש מותרות [פ"ה ע"ב] מיבעיא אם יש לה כתובה, ועל כרחך לא מיירי תחתיו דפשיטא דאין לה כתובה, אלא ודאי מיירי בגרושה, ואפילו הכי בעי למימר שאין הולד ממזר. אלמא דסוגיא דהתם אתיא אליבא דר"ע, וש"מ דאפילו גירשה אין הולד ממזר לר"ע. ואומר הר"י דשאני הכא דכתיב [דברים כ"ד] להיות לו לאשה וש"מ דיש בה הויה, ולפיכך אינו ממזר לרבי עקיבא. וקשה דהא על כרחך להיות לו לאשה אינו מעלה ומוריד לומר בשביל כך שתהיה בה הויה. שהרי פשטיה דקרא [לא] איירי אלא [במ]חזיר גרושתו, [וא]פילו הכי קיימא [לן] דלרבי עקיבא אין קידושין תופסין [בה]. ואי ר"ל "להיות" לשון הויה ליתפסו בהו קידושין. ונראה לי דלא קשיא בשביל כך לפירוש ר"י. דאיכא למימר דלהיות לו לאשה לא קאי אלא אמאי דמרבינן מקרא ולא אמחזיר גרושתו. דלהכי גלי רחמנא גבי היא תועבה לומר היא תועבה ואין בניה תועבין [נ"א. ואין חבירתה תועבה], דהיינו סוטה, דלהכי כתב היא, לגלויי [דלא קאי] להיות לאשה אלא אסוטה. וכן פירש הר"ם לעיל דבענין אחר אין אנו יכולים ליישב לר"ע אמאי אצטריך לכתוב היא תועבה. דאילו לר"ע א"א לדרוש אין בניה תועבין, דהא ס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין. ואילו למעוטי צרה לא איצטריך, דהא לית לה צרה. והרב רבינו נתנאל מקינון זצ"ל מפרש, דלעולם לאו מלהיות קדריש. וכי תימא היכא אשכחן דתפסי בה קידושין היכא דגירשה. י"ל דכיון דבעודה תחתיו לא פקעי הקידושין בשביל הלאו שישנו בה ה"ה לאחר שגירשה נמי. דאי משום הלאו, בעודה תחתיו נמי איכא לאו דטומאה ואפילו הכי לא מועיל הלאו למיפקע הקידושין. הילכך כי גירשה נמי אינו לא מעלה ולא מוריד. דלא מצינו שחילק הכתוב בין קודם קידושין לאחר קידושין.
מספקא ליה אי כרב אי כשמואל. לפירוש רש"י הכי פירושה, אי כרב לא תפסי בה קידושין ואם כן הוי הולד ממזר. ואי כשמואל0... שמא תפסי בה קידושי ואם כן אין הולד ממזר, דהא לא הויא חייבי לאוין דשאר. וא"ת לשמואל דמספקא ליה את"ל דאתי ללאו אמאי אפקיה בלשון הויה. וכי תימא [דאיצטריך להשמיעינו דקידושין תופסין ביבמה, פשיטא, דלרבנן דאית להו דקידושין תופסין בחייבי לאוין שקלינן וטרינן ופשיטא דקידושין תופסין ביבמה. וי"ל] דאיצטריך לאשמועינן דאם נתקדשה לאחר והויא לה אשת איש לגבי דידיה דלא תצא מיבמה בלא חליצה, דס"ד הואיל ונשאה איש נכרי דפקעה לה הזיקה ותצא בלא חליצה, מידי דהוי אמקדש יבמה דאפטרה צרתה והלכה לה, קמ"ל דלא פקעה הזיקה בכך. דהכי משמע קרא, לא תהיה אשת המת לאיש זר, דאם עברה אשת המת ונישאת לזר לא תהיה בכך לאשת זר בלא חליצת יבמה. ובהא נמי מיתרצא הא דמקשין העולם דליחשוב בפ"ק [ב' ע"ב] טפי מט"ו עריות, וכגון שכנסה זה הנכרי. ואפילו בשעת נפילה משכחת לה, וכגון [דאמר] הרי את מגורשת לכל אדם חוץ מפלוני ונישאת לאחיו ומת ונפלה לפני יבמה. ולפי מה שפירשתי ניחא, דגלי קרא דלא פקעה זיקה בשביל כך, וא"כ זקוקה לחליצה. ומיהו בירושלמי [גיטין פ"ט ה"א] מותיב לההיא פירכא ומשני התם התורה אסרה ואין בידו להתירה, פירוש כל הני חמש עשרה אין ביד הבעל להתירה. אבל הני תרי בידו להתירה, אם גירשה חוץ מפלוני יכול ליתן לה גט גמור, וכמו כן אם נתקדשה לנכרי יכול להתירה בעלה אם רוצה לחלוץ לה, ואם כן ביד האוסר להתירה. וא"ת ולפירוש הירושלמי קשה, אמאי אפקיה בלשון הויה. דליכא למימר כדפירשתי לעיל דבלאו הכי איכא טעמא אחרינא כדמפרש בירושלמי. וי"ל דכתב הויה להשמיעינו דאפילו אם קידש הנכרי בלא ביאה לוקה עליה. דלא תימא יבמה שנתקדשה אינו לוקה עליה אא"כ בעל. להכי כתב לא תהיה דמשעת הויה לקי עליה.
אי אמינא לא מקבל. דהוה מצי למימר חבירי כמו כן ראו אותו, דכתיב [שמות כ"ד] ויחזו את האלהים.
<h2>דף נ.</h2>
אלו שני דורות. להכי לא נקט אלו שנות האדם, משום דתני ברישא [תוספתא עדיות פ"א הי"א] לשון דורות דקתני אע"פ שהשנים כחוט השני אינו מונה אלא לשני דורות.
כאן שנה ר' משנה שאינה צריכה. פירש רש"י זיל קרי בי רב הוא ואשה אל אחותה בחייה. וקשה דהרבה משניות מצינו שהדרשות יוצאות מתוך הפסוק. לכך נראה לי דאסיפא קאי, דקאמר יבמתו שמתה מותר באחותה, דמאי אשמעינן, אפילו אשתו גמורה מותר באחותה לאחר מיתה, יבמתו שאינה אסורה אלא מחמת זיקה מיבעיא. וליכא למימר דאיצטריך לאשמעינן דלאחר מיתה אין, מחיים לא, דיש זיקה. דהא רב יוסף ס"ל לעיל פ"ב [י"ח ע"ב] דאין זיקה.
אין גט אחר גט. פירש ריב"ן דאתיא מילתא דר"ג כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. ולהכי לא חייל מאמר אחר מאמר, דמכי עבד מאמר קמא אי עביד מאמר שני הוי ליה חייבי לאוין [משום] בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. דאי לרבנן כיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין אמאי לא תפיס מאמר אחר מאמר. כדמוכח בשמעתין, דקאמר בגמרא [נ"ב ע"ב] על משנת חלץ ועשה מאמר זו דברי ר"ע אבל חכמים אומרים וכו', משמע דלרבנן דר"ע תפיס מאמר אחר חליצה ואחר ביאה, מאמר אחר מאמר מיבעיא. אלא ודאי ס"ל לר"ג כר"ע. והא דלא קאמר בגמרא זו דברי ר"ע אבל חכמים אומרים על דברי ר"ג, כמו שאומר על מילתא דרבנן. לרבותא נקטיה, לאשמועינן דאפילו מאמר אחר חליצה ואחר ביאה תפיס אליבא דרבנן דרבי עקיבא. ויש מפרשים דאפילו כרבנן דרבי עקיבא סבר שפיר רבן גמליאל, ואי תיקשי לך היכי קאמר ואין מאמר אחר מאמר והלא אפילו [אחר] חליצה וביאה תפיס מאמר, כדמוכח בגמרא דקאמר זו דברי ר"ע כדפרישית. י"ל דלא דמי, דודאי דין הוא דתפיס מאמר אחר ביאה גמורה משום דיש כאן קידושין גמורים, אז ודאי תפסי כמו שאר קידושין שתופסין בחייבי לאוין. אבל היכא שעשה מאמר אחר מאמר ואין כאן קידושין גמורים לא תפסי אחר ביאה, דכיון דמאמר מדרבנן לא תיקנוהו שיהיה קונה אלא היכא שהוא עושה אותו בהיתר, אבל היכא דאיכא לאו דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים לא תיקנו שיהיה קונה מאמר.
<h2>דף נ:</h2>
יאמרו גט להוציא וחליצה להוציא. וא"ת א"כ ליתקין נמי שתועיל חליצה בכל הנשים, שלא יאמרו גט להוציא וחליצה להוציא, ומדחליצה לא מהני ואתי למימר דגט לא מהני, ואם פשטה ידה וקיבלה קידושיה מאחר יאמרו דאינה צריכה גט משני. וי"ל דודאי בזה לא יטעו, דיודעין בטוב דחליצה אינה נוהגת בכל הנשים. דבחליצה כתיב קריאה ורקיקה, וזה לא שייך אלא ביבמה. אבל יש לטעות בזה שיהיו סבורים שגט שייך ביבמה כמו בכל הנשים. ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהני. וא"ת אכתי היה להם לתקן דחליצה לחודה לא פטרה ביבמה, דאי פטרה יאמרו גט להוציא וחליצה להוציא, ומדחליצה לחודה פטרה גט נמי לחודיה פטר, ואתי לאפקועי יבמה בלא חליצה ע"י גט. וי"ל דודאי בזה לא יטעו לומר דגט לחודיה פטר בלא חליצה דזיל קרי בי רב הוא וחלצה נעלו. אכן בזה יטעו שיהיו סבורים שחליצה שניתקנה ביבמה לא אתי לגרועי גט אלא ליפות כח יבמה מכל הנשים שכם אחד, דהיינו חליצה עם הגט. וכשיראו לפי סברתם שגט וחליצה שווים ביבמה וגט לא מהני הוא הדין דחליצה לא מהני. אבל עתה שניתקן שגט מועיל ביבמה לגבי זה, דכיון שבנה שוב לא יבנה לא אתי למיבעל אחר חליצה כדמפרש תלמודא ואזיל.
ואתי למיבעל אחר חליצה. ואע"ג דאינו יכול לקיים אותה, כדתנן החליצה אין אחריה כלום, מ"מ לא יהיו סבורים דהיינו מהאי טעמא, אלא יסברו דהיינו טעמא משום דאין חפץ בה עוד.
<h2>דף נא.</h2>
מספקא ליה גט אי קני או לא קני. תימה, לימא דפשיטא ליה דגט קמא קני לגמרי, ולהכי לא מהני גט שני דבתריה. וי"ל דזה אינו, דאם כן אפילו מאמר לא יועיל אחר הגט מהאי טעמא. וא"ת והא אכתי לא ידע לה רבה הברייתא, מדמותיב ליה אביי מינה. וי"ל דנהי דלא ידע בה מ"מ פשיטא ליה דיש גט אחר מאמר, מדקאמר במתניתין דאין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר, ש"מ הא אחר מאמר וגט תפיס גט ומאמר.
האי ביאה פסולה עדיפא ממאמר וגריעא ממאמר עד ואילו ביאה אחר מאמר מהני. פירש רש"י מדהזכיר בברייתא ביאה אחר מאמר, דקאמר וגט אחר ביאה ומאמר ש"מ דביאה אחר מאמר מהניא. ומדתפסה אחר מאמר ש"מ דעדיפא ממאמר דאילו מאמר אין לו כח לתפוס אחר מאמר. וא"ת מנלן דמשום דהאי עדיפא, דילמא שאני מאמר אחר מאמר, דכל כח של מאמר עבד לה קמא. אבל ביאה אחר מאמר דילמא קניא ביאה מה ששייר מאמר. דכל חד וחד במילתיה קני, ומה ששייר חד קני חבריה. מידי דהוי אגט אחר מאמר, דאע"ג דגט עדיף מאמר מועיל (לחנם) לאחר מאמר אע"פ שאין מאמר אחר מאמר. ואומר ר"י דסברא היא לומר דכיון דתרוייהו לקנות, במקום שמועיל זה לקנות מועיל זה כמו כן. ולא דמי לגט שאחר מאמר, דזה לקנות וזה להוציא. אבל ביאה ומאמר דתרוייהו לקנות, אם איתא דלא עדיפא ממאמר לא מועיל אחר מאמר כדפרישית.
האי ביאה פסולה עדיפא ממאמר. תימה לי, דמדקאמר בברייתא ומודה ר"ג, משמע דרבנן נמי מודו בהא. ומאי טעמא. דהא ליכא למימר דטעמא הוי משום דאילו מאמר אחר מאמר לא מהני דהא מהני מאמר אחר מאמר. ועוד היכי נימא דאילו מאמר אחר הגט קניא ליה לכוליה שיורא דגט (מהני), ופירש רש"י מדקתני במתניתין ואין מאמר אחר מאמר. והלא יש מאמר אחר מאמר לרבנן. וי"ל דנהי דליכא למימר טעמא דקאמר תלמודא, מ"מ יש לנו לומר לרבנן דמאמר וביאה שוים לגמרי, וכך לי ביאה שבאמצע כמו שבתחילה. ואין חילוק בין ביאה למאמר אלא שהביאה היא בתחילה. ועתה לרבנן המדות לגמרי שוות ואין חילוק בהן. חולץ לראשונה. פירש רש"י עצה טובה קמ"ל. ור"י פירש דאשמועינן דאע"ג דחליצת אידך היא יותר כשירה, מיפטרא אידך בחליצה פסולה דהאי.
וגריעא ממאמר דאילו מאמר אחר גט קני ליה לכוליה שיורא דגט. שאין מאמר אחריו. מדקתני במתניתין ואין מאמר אחר מאמר ולא חילק אם המאמר הראשון היה אחר הגט או לא. דאי איכא לפלוגי הוה ליה למיתני בברייתא "ומודה ר"ג שיש מאמר אחר מאמר וגט". ואילו ביאה אחר גט לא קני ליה לכוליה שיורא דגט. דיש מאמר אחר ביאה שאחר הגט. ואפילו ביאה דכותה, מדקתני במשנתינו הבעילה בזמן שהיא בתחילה אין אחריה כלום, ודוק מינה הא באמצע יש אחריה כלום. ומשמע אפילו ביאה. כך פירש רש"י. וקשה דהיכי מוכח דיש אחריה אפילו ביאה אימא הא באמצע יש אחריה מאמר, משום שלא נעשה בה מעולם. ואי אמרת דאין אחר ביאה אמצעית כלום יאמרו שהיא מעלייתא ואתי למיבעל אחר ביאה. אבל ביאה דכותה אימא לך דאין אחריה [כלום] כיון דאין זה דבר חדש, דמאי אמרת, אי אמרת אין אחריה יאמרו מעלייתא היא, בזה לא יטעו, דמסקו אדעתייהו דהא דלא תפסה אחר ביאה היינו משום שתפסה כל מה שביאה יכולה לתפוס. ועוד אפילו איתה להאי דיוקא דרש"י מ"מ מנלן לומר גריעותא דנראה כל כך שתפסה אחר ביאה. הא כל משא ומתן שלנו אינו אלא להוכיח דביאה אחר גט לא קניא ליה לכוליה שיורא דגט. ואי נמי נאמר שיש מאמר אחריה מ"מ נוכיח שפיר דלא קני ליה לכוליה שיורא דגט. לכך פירש ר"י דכל דיוק שלו הוי מן הברייתא, והכי פירושה דאילו מאמר אחר הגט לא קני ליה [דבעל מאמר הראשון קני ליה] לכוליה שיורא דגט ואין זיקה אחריה, מדקתני בברייתא ויש מאמר אחר ביאה וגט, ודוק מינה הא אחר מאמר וגט לא קני מאמר. ואילו ביאה אחר הגט קניא ליה לכוליה שיורא דגט, מדקתני יש מאמר אחר ביאה וגט. ואי קניא ביאה אחר הגט לכוליה שיורא דגט אמאי תפיס מאמר אבתריה, כיון דאלימא הביאה לא יועיל המאמר הרפה אחריה. דכך הוא הענין, דכל דבר החזק לא מהני החלש אחריו. כמו מאמר דלא מהני אחר מאמר משום דמאמר ראשון קנה כל מה שיוכל מאמר לקנות. אלא ש"מ דביאה היא חלשה הרבה, ולכך תפיס מאמר אחריה שהוא חזק מן הביאה. אבל אמת הוא דלא תפסה ביאה אחריה, דאע"פ שאינה חזקה מ"מ ביאה קמייתא תפסה כל מה שביאה יכולה לתפוס. ומ"מ גם זה לא נהירא, דהיכי מוכח דמאמר אחר הגט קני לכוליה שיורא דגט, מדקאמר ויש מאמר אחר ביאה וגט, דמשמע הא אחר מאמר וגט אין מאמר אבתריה. לעולם אימא לך דלא קני לכוליה שיורא דגט, וכי תימא אמאי לא תפיס מאמר אחר מאמר וגט, י"ל דהיינו טעמא משום דמאמר קמא קנה כל מה שמאמר יכול לקנות, כמו שאתה אומר מביאה אחר הגט דאע"ג דלא קניא לכוליה שיורא דגט אפילו הכי לא מהניא ביאה דבתרה (אע"ג) דביאה קמייתא תפסה כל מה שביאה יכולה לתפוס. אלא ודאי צ"ל כפירוש רש"י. ומ"מ צ"ל כפירוש ר"י, דכל משא ומתן הוי מן הברייתא כדפרישית.
לימא תיהוי תיובתא דשמואל. הקשה רש"י אמאי לא פריך נמי מרבנן דאמרי חליצה לאחת מהן. ותירץ דשאני התם דתרוייהו חליצות פסולות נינהו. ונראה לי לפי מה שפירש ר"י לעיל פרק ארבעה אחין [כ"ז ע"ב] גבי בעלת גט ומאמר ש"מ כי הדדי נינהו ולא מיפטרא חדא בחליצת חברתה, נצטרך לפרש דאין לדמות חליצה פסולה דלעיל לדהכא. דאע"ג דחליצה שניה פסולה מטעם שהיא בעלת הגט, מ"מ אין להחמיר כמו בבעלת הגט גמורה. דהכא איקלישא זיקתה משום גט דקמייתא.
<h2>דף נא:</h2>
וכן אתה אומר בשני יבמין. הקשה הר"ם דהוה ליה לאותובי מרישא, דקתני בשתי יבמות דחולץ לאחת מהן והשניה פטורה. אלמא דאפילו חברתה פטרה בחליצה כל דהו, ותיובתא למ"ד חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין. דמשמע דאפילו נפשה לא פטרה בחליצה כל דהו, וטפי בעינן חליצה מעולה למיפטר חבירתה מלמיפטר נפשה כדאמרינן לעיל פרק ארבעה אחין [כ"ז ע"א]. ותירץ דניחא ליה למיפרך משני יבמין משום דהוי דומה בדומה לההיא דרבה בר אבוה.
הא דקאמר כולהו סבירא להו דמאמר קונה קנין גמור. לאו דווקא, דהא לר"ג תפיס אחריו גט, ואם היה קונה קנין גמור תיהוי כביאה ולא יהא אחריו כלום. אלא רוצה לומר דסברי דקונה קנין גמור טפי מבר פלוגתייהו דפליגי עלייהו.
אי ביאה של ראשון ביאה של שני אינה ביאה. פירש רש"י ואי משום שזינתה הא קיימא לן דאינה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה. ותימה דהא אמרינן בכתובות [ט' ע"א], וליטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא, עד דקאמר ופתח פתוח כשני עדים דמי. אלא נראה הכא מיירי שבא עליה בשוגג. והא דלא מייתי מההיא דלעיל [י"ט ע"א] דתניא א"ל ר' שמעון אם מאמרו של (ראשון) [שני] מאמר [וכו'] אשת ראשון הוא בועל, ולייתי בהדיא ממאמר, י"ל דאיכא למימר, לגבי אשת שני מתים שהיא דרבנן לא החמירו כל כך, ואמרו דקונה קנין גמור. להכי ניחא ליה לאיתויי דאפילו לגבי איסורא דאורייתא כגון הכא שפוסל אותה על אחיו אפילו הכי מהני לקנות קנין גמור. כך נראה להר"ם.
האי ביאה פסולה כמאמר שויוה רבנן וקתני אין אחריה כלום. לכאורה הכי מייתי דכי היכי דאמרינן דאחר ביאה פסולה יש גט וחליצה הוא הדין שאחר מאמר יש גט וחליצה. אלמא דביאה פסולה לא עדיפא יותר ממאמר לרבנן, וה"ה לרבי נחמיה, דכיון דביאה פסולה אין אחריה כלום ה"ה שיש לנו לומר דאחר מאמר אין אחריו כלום, ובזאת הסברא אין לנו לחלקם בין ר' נחמיה ובין לרבנן. וקשה דמה ענין זה לזה. דין הוא דאחר ביאה פסולה אין אחריה כלום, דמאי טעמא אמרינן לעיל [נ' ע"ב] דיש אחר ביאה משום דילמא אתי למיבעל אחר ביאה או אחר גט. ואותן החששות לית ליה לר' נחמיה. אבל אחר מאמר לעולם אימא לך דיש מאמר. דלית ליה כח, ותפיס מאמר שני דבתריה. ופירש הרב ר' יצחק ב"ר ברוך זצ"ל דשפיר מוכח, דעל כורחך מאמר קני לגמרי. דכיון דאית ליה דאין אחר ביאה פסולה כלום, אם כן לית ליה הני חששות דלעיל ריש פירקין כדפרישית. ואם כן יש לתמוה אמאי תיקנו רבנן גט ומאמר. אלא ש"מ דמאמר וגט הוי מדאורייתא, ולית ליה הא דרשא דפרק קמא דקידושין [י"ד ע"א] דממעט לה מויבמה ביאה גומרת בה [ואין דבר אחר גומר בה]. וגם לית ליה דרשא דהתם [שם] דקאמר נעל אין מידי אחרינא לא. וקשה לפירושו, דדוחק הוא לומר דס"ל דמאמר קונה קנין גמור מדאורייתא, דהא לעיל פרק ארבעה אחין [כ"ט ע"א] אמרינן דאפילו לב"ש אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד או דוחה ומשייר. ותו ביאה באמצע היכי משכחת לה, דאי לאחר מאמר או אחר גט הא אין אחריהם כלום. ועוד לא מצינו תנא דס"ל דגט דוחה ביבמה בלא חליצה. אלא נראה לר"י דמוכח שפיר, דעל כרחך לרבי נחמיה מאמר קונה קנין גמור, דהא לרבנן דר"ג דיש מאמר אחר מאמר, ואמאי, הוה לן למימר דמאמר קונה כל מה שמאמר יכול לקנות, ואם כן אמאי תפיס מאמר אבתריה. אלא היינו טעמא משום דביאה פסולה יש אחריה. ואי אמרת דאין אחר מאמר [כלום] כמו כן יאמרו אין אחר ביאה פסולה [כלום]. והילכך לרבי נחמיה דאין אחר ביאה פסולה יש לנו לומר כמו כן דאין אחר מאמר, דהא בהא תליא כדפרישית.
וא"ת אמאי תיקנו דיש גט אחר גט לרבנן, היה לנו לומר דגט קמא דחה כל מה שגט יכול לדחות. ואין לומר כמו שאמרנו גבי מאמר דגזרו גט אחר גט משום גט אחר ביאה, דאי אמרת אין גט אחר גט יאמרו כמו כן אין גט אחר חליצה. דמאי איכפת לן, כן הדברים, דקיימא לן החליצה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף אין אחריה כלום. וי"ל דגזרו גט אחר גט משום מאמר אחר מאמר. ואי אמרת אין מאמר אחר מאמר כמו כן אתו למימר אין מאמר אחר ביאה. ואי לא קיימא הא לא קיימא הא. ולכך השוו מדותיהם. אבל לרבי נחמיה אין אחר ביאה פסולה כלום, ואין שייך לכל הני גזירות דפרישית לא גזרו גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר משום ביאה פסולה. והילכך אין אחר מאמר כלום. ולעולם מאמר דרבנן. וא"ת ומאחר דביאה פסולה אין אחריה כלום לרבי נחמיה, אם כן לית ליה הני גזירות דלעיל. ואם כן אמאי תיקנו גט ומאמר ביבמה. וי"ל דאי לא תקון גט ומאמר נפיק מיניה חורבא, דנהי שידעו העולם דמאמר [וגט] אינו קונה כמו קידושין וחליצה, מכל מקום יהיו סבורים שמועיל מיהא או לדחות או לשייר. ואי משום דדרשינן [קידושין י"ד ע"א] ביאה גומרת בה ואין דבר אחר גומר בה, האי מיעוטא מהני שלא יקנה לגמרי, ומיהו קנין קצת מהני. ואי משום דדרשינן התם [שם] נעל אין מידי אחרינא לא דממעט גט, לא אהני האי מיעוטא אלא שלא ידחה לגמרי. ומיהו קצת מהני, מידי דהוי אמאמר שקונה לב"ש לדחות או לשייר. וכיון דמהנו מאמר וגט קצת כדפרישית, יאמרו העולם "מכדי מאמר וגט מהני קצת כדפרישית, ואפילו הכי שרינן למיבעל אחריהם, ה"ה נמי אחר ביאה וחליצה". דאע"ג דלא יטעו לומר דמהני זה כמו זה, מ"מ כיון דלגבי לדחות ולשייר שוים אלו כמו אלו, אי שרית למיבעל אחר מאמר וגט אתי נמי להתיר למיבעל אחר ביאה וחליצה.
והשתא ניחא, דהא דקאמר לקמן בס"פ [נ"ג ע"ב] לרבי נחמיה, כיון דביאה מדאורייתא או כיון דחליצה מדאורייתא מידע ידיע. דה"ק הא דתפסה מאמר אחר ביאה פסולה, היינו טעמא משום דליכא למיגזר מידי. דמאי טעמא ליגזור. אם תאמר דאין מאמר אחר ביאה שאחר הגט או אחר ביאה שאחר מאמר, יבואו לומר דמותר לבעול אחר ביאה וחליצה. כיון דביאה מדאורייתא וכן חליצה, מידע ידיע. ומשום דתפסה ביאה אחר מאמר לא יבואו להתיר לבעול אחר חליצה וביאה. דנהי דמהני מאמר וגט לדחות ולשייר כמו ביאה וחליצה, מ"מ לא יאמרו כמו דתפסה ביאה אחר מאמר כמו כן דמהאי טעמא מותר לבעול אחר ביאה וחליצה. דמסקו שפיר אדעתייהו דלא דמן מאמר וגט לביאה וחליצה. דביאה היינו קידושין גמורין וחליצה זוהי הפקעה גמורה. ולא דמי למאמר וגט. זהו טעמו של ר' נחמיה. וטעמא דרבנן זהו משום דודאי אתו למיטעי, שיאמרו דחליצה וביאה הכתובים בפסוק מהנו זהו עם מאמר וגט. ולא עדיפי זה מזה. ואי אתי למימר דביאה אחר גט מהני יהיו סבורים דביאה שאחר מאמר דהיינו בביאה לחודה. ומדמהניא אחר מאמר יאמרו כמו כן דמהניא אחר ביאה, ואתי למיבעל אחר ביאה. והא דאמרינן לקמן בס"פ, כיון דמדאורייתא [היא] מידע ידיע, אינו רוצה לומר שיטעו לומר שגט ומאמר הוי מדרבנן, אלא ה"פ כיון שהם מדאורייתא ידעו שהם חשובות הרבה, שיראו אותם כתובות בפירוש, ולא אתו להשוותם יחד גט ומאמר לביאה וחליצה. ורבינו יוסף איש ירושלים מפרש דעל כרחך ס"ל לרבי נחמיה דאין מאמר אחר מאמר מקל וחומר. שהרי לר"ג קיימא לן דיש [מאמר וביאה] אחר ביאה פסולה, כדקאמר לעיל. ואפילו הכי ס"ל דאין מאמר אחר מאמר. כל שכן לרבי נחמיה דס"ל דאין אחר ביאה פסולה, דאין מאמר אחר מאמר. ויש לדחות דלא דמי, דודאי דין הוא דיש אחר ביאה מטעם הני גזירות דלעיל. אבל אין מאמר אחר מאמר, דמאמר קמא קנה כל מה שמאמר יכול לקנות. אבל רבי נחמיה דלית ליה הני גזירות דלעיל לית ליה דיש אחר ביאה פסולה. ומיהו לעולם אימא לך דיש מאמר אחר מאמר. ומורי הרב רבינו פרץ זצ"ל פירש שלאו דווקא מייתי ממאמר, אלא מייתי דדבר חשוב כמו מאמר כמו ביאת בן תשע דאין אחריו כלום. אבל ממאמר שמא ס"ל דיש אחריו. וכן צ"ל ע"כ, דהא מייתי מר' שמעון, ור' שמעון לא מיירי אלא בביאה. אלא ודאי צריך לומר דלא מייתי אלא דדבר חשוב כמו מאמר מהני.
<h2>דף נב.</h2>
פשיטא דמביאה הוא דקניה. לכאורה ה"פ זיל קרי בי רב הוא. וקשה דכמה דרשות ברייתות יש שיוצאות מן הפסוק. ותו דאהא לא משני כלום. אלא ה"פ, פשיטא, כלומר מדמזכיר מאמר ש"מ דמאמר מהני בה קצת, ואמאי מהני הא מביאה עשה כל מה שיכול לעשות.
מכת מרדות מדרבנן. מעיקרא נמי הוה ידע המקשה דלוקה מדרבנן. אלא היה סבור דהא דחייבוהו מלקות היינו מפני שעושה ביאה באשת אחיו שלא במקום מצוה. ומשני מכת מרדות דרבנן, משום שעשה פריצות.
ומאן דמבטל גיטא. דאי ביטלו [אינו] מבוטל מ"מ איכא לעז. ואי (לא) מבוטל איכא איסור אשת איש.
ומאן דמצער שליחא דרבנן. ובפרק עשרה יוחסין [קידושין ע' ע"א] משמע דאפילו שליח של ת"ח, גבי שמעיה דרב יהודה בר יחזקאל. והא דשמתיה היינו משום שדיבר על רב יהודה עצמו.
דכולהו לא מנגיד רב יהודה אלא מאן דמקדש בביאה. ועל לשון זה אנו סומכים לדור חתן בבית חמיו.
בשטר כיצד כדאמרן. פירש רש"י דכיון דשוין יבמות לשאר נשים בקידושי כסף ה"ה בקידושי שטר. וקשה להר"ם מה ענין זה לזה, אי שוו בקידושי כסף מ"מ לא ישוו לקידושי שטר, מידי דהוי אביאה שקונה בעל כרחה ביבמה מה שאין כן בשאר נשים. אלא נראה לו דקשיא ליה משום דמפרש כיצד אני פלוני קבילית יתה לזונה, כדמפרש ואזיל. ואהא קשיא ליה, פתח בקידושי שטר ומסיים שמקבל עליו לזונה.
האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי [זה] גט. ואם נתן לה הגט משכנסה ה"ז מגורשת. ואי משום דהוי גט ישן, הא אמרינן התם [גיטין ע"ט ע"ב] דאם נתגרשה תינשא לכתחילה. והא דאמרינן בגיטין [כ"ו ע"ב] האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט, אין להקשות מאי שנא מגט ישן דאמרינן דתינשא לכתחילה. די"ל דהתם מיירי כגון שבא עליה בין כתיבה לנתינה, אבל בההיא דגט ישן מיירי כגון שנתייחד עמה בין כתיבה לנתינה. מיהו קשה מהא דהכא לההיא דהתם, דהכא אמרינן [הרי זה] גט, והתם פרק כל הגט [גיטין כ"ו ע"ב] אמרינן (הרי זה) [אינו] גט. וי"ל דהתם מיירי שנכתב קודם שכנסה, ולהכי אינו גט, והכא מיירי שציוה הבעל לכותבו קודם כניסה וכתבו לאחר כניסה, וקמ"ל דלאשה בעלמא שאינה ארוסה אינו גט. אי נמי י"ל דהתם מיירי שנכתב זמן אירוסין בתוך הגט, ואיכא למיחש ודאי שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. אבל הכא מיירי שלא נכתב זמן אירוסין בתוך הכתב.
<h2>דף נב:</h2>
לאשה בעלמא אינו גט. פירש רש"י משום שבשעה שנכתב לא היה ראוי לגרש. משמע שאם המתין לכותבו עד שכנסה הוי גט. ור"י מפרש דאפילו המתין לכותבו עד שכנסה אינו גט, דכיון דבשעת כתיבה לא מצי משוי שליח אינו יכול לעשות שליח לאחר שיבוא שעה הראויה ליעשות שליח. וכן מוכח פ"ב דנזיר [י"ב ע"א], דקאמר האומר צא וקדש לי אשה אסור בכל נשים שבעולם ומודה ר' יוחנן היכא דאין לה לא בן ולא בת ולא אחות, ואפילו היו לה לאחר מכאן. דבההיא שעתא הוו מתנסבין לגוברין ולאחר כך נעשו פנויות. וטעמא מפרש התם משום דכל מילתא דלא מצי עביד שליח לא מצי משוי. דכיון דבשעה שעשה שליח לא היה יכול שליח [לקדש] אותן הנשים שהיו נשואות, אינו יכול לעשות שליח לאחר שתיראה השעה דאיהו מצי עביד.
ליבמתו מהו. פירש רש"י דקא מיבעיא ליה להתירה לשוק. וקשה דאם כן מאי מיבעיא ליה, כיון דלא עבד בה מאמר לאו כארוסה דמיא, השתא אפילו אם עבד בה מאמר לאו כארוסה דמיא. דמי דמי, שאני ארוסה שבידו לגרשה שהרי עשה בה קידושין גמורין דקנו מדאורייתא. אבל הכא אין בידו לגרשה להתירה לשוק. כי מאמר הוי מדרבנן. ואם כן כיון דבההיא שעתא לא מצי מגרש לה פשיטא שלא יועיל אחר כך. לכך נראה דלהתירה לשוק לא מיבעיא ליה, דפשיטא היא כדפרישית. ומיבעיא ליה לפוסלה לכהונה, מי אמרינן כיון דאגידא ביה כארוסה דמיא, והוי ריח גט, או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר אפילו ריח הגט אין כאן. והשתא ניחא דאם עבד בה מאמר פשיטא דנפסלה מן הכהונה אם מת לאחר כך. דלכל הפחות הוי כמו ריח הגט. אבל כתב גט לאשה דעלמא אפילו ריח הגט אין כאן, כמו טופסי הגט דפרק כל הגט [גיטין כ"ו ע"א].
או דילמא האי לחודיה קאי. פירש רש"י והיכא דכתב לזיקתו ולא למאמרו אסורה לו ולאחיו. והיכא שכתב למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחיו. כך פירש רש"י. וקשה דאם כן לא הוי לא כל"ק דפרק ארבעה אחין [ל"ב ע"א] ולא כלישנא בתרא. דאילו לל"ק אסורה היא, דמיחלפא בבעלת הגט, ומותרת צרתה, ואם כך מהאי טעמא שייך לאוסרה אפילו לאחיו דמיחלפא בבעלת הגט. ואילו לל"ב הותרה היא לאחיו וה"ה שמותרת לו כמו כן. לכך נראה דה"פ או דילמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, והיכא שכתב למאמרו הותרה לו ולאחיו.
ומי מצית מוקמת לה כרבי עקיבא. תימה להר"ם דמשמע משום דאוקמה רב הונא כר"ע משום הכי קשיא ליה. ותימה, דלעולם תיקשי, דבלאו רב הונא ידעינן דע"כ ר"ע היא מדאמר אין אחר חליצה כלום. ועוד רב הונא מאי קמ"ל, פשיטא דרבי עקיבא היא. ונראה לו דאי לאו רב הונא לא הוה קשיא לי. דהייתי מעמידה כגון שקידש לשם יבמות ורבי היא ולהכי אין לאחר חליצה כלום. והשתא ניחא דלא קשיא לו מההיא דבסמוך דאשר שלחה. דבההיא דרשא לא ס"ל כר"ע. אבל השתא דמוקמת לה כר"ע קשיא. וא"ת ואמאי לא אוקמה כר' יהודה דס"ל פרק ארבע(ה אחין) [מיתות] (סנהדרין נ"ג ע"א) דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. ובההיא דרשא דאשר שלחה נימא דלא ס"ל כר"ע. וי"ל דסברא היא דסבר ר' יהודה כר"ע רביה. ועוד י"ל דבלאו הכי ניחא ליה למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, דלא מצינן לר"ע בשום מקום שיהיה ממזר מיבמה בגירשה והחזירה, דאם לא כן היה לו למנותה לעיל פרק החולץ [מ"ד ע"א] גבי הנושא חלוצתו והנושא קרובת גרושתו. אלא ודאי פשיטא דמזה לא הוי ממזר.
<h2>דף נג.</h2>
והכא בחליצה פסולה קא מיפלגי. לכאורה משמע דלפוטרה לשוק פליגי דפוטרה ר"ל לשוק. וקשה דאם כן מ"ד אינה פוטרת לשוק ליקשי ליה משנתינו דס"ל החליצה בין שהיא בתחילה בין שהיא באמצע בין בסוף אין אחריה כלום. ותו לקמן דקאמר דכולי עלמא אינה פוטרת, מתניתין אמאן תרמייה. ותו ליפלגו נמי להתירה לשוק. לכך נראה דלא פליגי לפוטרה לשוק, דלכולי עלמא פטרה. כי פליגי אי מהניא דלא תפיס בה מאמר. והכי פירושא, מר סבר פוטרת, כלומר היא מפקעת הזיקה לגמרי, שאם עשה בה מאמר לא מהני, כי אין מאמר בלא זיקה. ומר סבר אינה פוטרת הזיקה, ואכתי פש גבה זיקה ותפיס בה מאמר. וא"ת אכתי קשיא דהא במתניתין דאחר ביאה פסולה [לא] תפיס מאמר, והכא קאמר דפוטרת. וי"ל דמתניתין איירי אליבא דר"ע דס"ל דאין קידושין בחייבי לאוין, והכא שקיל וטרי אליבא דרבנן דר"ע דס"ל קידושין תפסי בחייבי לאוין, דהא איירינן אליבא דרבי דקאמר זו דברי ר"ע וכולי.
בחליצה פסולה קא מיפלגי. הקשה הרב רבינו מאיר, לימא דפליגי בחליצה בלילה. דרבנן סברי חליצה פסולה היא כר' אליעזר ואין עליה זיקת יבמין. ור' סבר דחליצה כשירה היא וכרבנן דלקמן [ק"ד ע"א]. אבל אם היתה חליצה פסולה לכולי עלמא אינה פוטרת. ותירץ דלא בעי לאוקומי רבנן כר' אליעזר משום דלית הילכתא כותיה. ובהא נמי ניחא דאין להקשות אמאי לא אוקמה כגון שקראה ולא רקקה, ובפלוגתא דר' אליעזר ורבנן לקמן פרק מצות חליצה [שם], ונימא דס"ל לרבי כרבנן, ורבנן דהכא כר' אליעזר לקמן. אלא ודאי לא בעי לאוקומי רבנן כר' אליעזר. ומיהו קשה לו דהוה מצי לאוקומי פלוגתייהו בפלוגתא דר' יוחנן הסנדלר ורבנן דפליגי כשחלצה בשנים [שם], ורבנן דהכא כרבנן דר' יוחנן הסנדלר דאמרי דחליצה פסולה היא, ולהכי אינה פוטרת. והשתא יהיה מילתא דחכמים דהכא כרבנן דלקמן. אלא י"ל דאיכא לתרץ כל הני קשייתא, דאי פליגי בענין זה, אדמיפלגי כשקידשה לאחר חליצה ליפלגו בחליצה עצמה אי מהניא או לא מהניא. אבל ודאי הא קאמר שפיר דפליגי בחליצה פסולה אי מהניא לגבי זה דאם עשה מאמר שיחול אחריו. אבל פשיטא דאם נתן גט ליבמה ושוב חלץ שמותרת לשוק, דמה יעשה עוד ביבמתו.
בחליצה פסולה והכא ביש תנאי בחליצה קא מיפלגי. פירש רש"י, והא דקיימא לן [ק"ו ע"א] חליצה מוטעת כשירה, לית להו להני אמוראי. וקשה דרבינא הכא בתראה והילכתא כותיה, ואם כן תיקשי לההיא דחליצה מוטעת כשירה, דקיימא לן הילכתא הכי, וקשיא הילכתא אהילכתא. לכך נראה דלפוטרה לשוק לכולי עלמא לא מהני התנאי, דחליצה מוטעת כשירה. והא דפליגי הכא אי יש תנאי או אין תנאי היינו לענין זה אם יפקיע הזיקה שלא יתפוס מאמר אחריו. מ"ד יש תנאי ס"ל דמהני התנאי להפקיע הזיקה ומ"ד אין תנאי ס"ל לא מהני. אבל לפוטרה לשוק לא מהני התנאי לכולי עלמא.
מתניתין דלא כבן עזאי דתניא בן עזאי אומר יש מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד. ואין מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת. לאותה (פי') גירסא פירש רש"י לשון אחד, יש מאמר אחר מאמר בשתי יבמות דומיא דקידושין, ואין מאמר אחר מאמר בשני יבמין, דאיתתא לבי תרי לא חזיא. וקשה לפי אותה גירסא דאם כן מאי קאמר מתניתין דלא כבן עזאי, הא שפיר מיתוקמא כבן עזאי, דמשנתינו בשתי יבמות איירי, וקתני דיש מאמר אחר מאמר. וכי תימא דאסיפא דוכן בשני יבמין קא סמיך, אם כן על משנה דוכן בשני יבמין לימא מתניתין דלא כבן עזאי. לכך נראה לרש"י דה"ג, יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין, משום דכל חד וחד תקינו ליה רבנן מאמר. ואין מאמר אחר מאמר ביבם אחד, משום דכל כח מאמר עבד ליה קמא. והשתא הוי דלא כבן עזאי, דהא קאמר בן עזאי דיש מאמר אחר מאמר בשתי יבמות. מיהו נראה ליישב גירסא קמייתא, ונאמר דסמיך אסיפא. דבלאו הכי צ"ל כן מדקאמר בסמוך לימא מסייע ליה לרבה בר רב הונא דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין. וע"כ צ"ל דאסיפא קא סמיך. וכן בשני יבמין. דאי לא תימא הכי מאי (קושיא) [סייעתא] לרבה בר רב הונא, אפילו (אחר) [את"ל] דחליצה פסולה א"צ לחזר על כל האחין מ"מ צריכות חליצה ולא מיפטרא חדא בחליצת חבירתה. דאיכא לפלוגי בין למיפטר נפשה ובין למיפטר חבירתה. אלא ודאי צ"ל דסמיך אוכן שני יבמין, דהשתא הוי דומיא דרבה בר רב הונא. הכא נמי נימא הכי.
לימא מסייע ליה לשמואל דאמר לעיל [כ"ז ע"א] חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרתה. ותיהוי תיובתיה דרב יוסף. דאמר לא ישפוך אדם מי בורו. ה"נ אמאי חליץ לאידך, יחלוץ לבעלת מאמר כיון שבלאו הכי צריכה גט, ולא יאסור עצמו בקרובות שניה. וקשיא להר"י דכיון דמסייעא ליה לשמואל לא הוי תיובתיה דרב יוסף, שהרי ע"כ צריך לחלוץ לאידך, דאי חליץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה, ואם כן על כל פנים צריך לחלוץ לשניה. לכך נראה לו דהכי פירושה, ותיהוי תיובתיה דרב יוסף, פירוש או תיהוי [תיובתיה] דרב יוסף. והכי פירושה לימא מסייעא ליה לשמואל, ואם תמצי לומר דלא מסייעא ליה לשמואל. וחדא מינייהו נקט. וה"ה שהיה יכול לחלוץ לבעלת מאמר אם ירצה. אם כן תיהוי תיובתיה דרב יוסף, דלאידך הוה ליה לחלוץ שלא יפסל בקרובות שניה. אי נמי יש ליישב פירוש רש"י, ולפי מה שפירש רבינו אברהם לעיל פרק ארבעה אחין [כ"ו ע"ב] דחליצה שע"י חיזור לא גזור רבנן, והכא נמי ליחלוץ לבעלת מאמר, ונהי שצריך לחלוץ כמו כן לאידך, כיון שחליצה על ידי חיזור, לא מיפסלה לכהונה על ידי חליצתה. אמנם לשיטת רש"י, שפירש דרב יוסף היינו ההיא דלא ישפוך מי בורו קשיא להר"ם, דאם כן היה לו לפרש דברי רב יוסף, כמו שפירש דברי שמואל, וכמו שפירש בסמוך מילתא דרבה בר רב הונא. ועוד היה לו להקשות ממשנה שלימה דלעיל פרק החולץ [מ"ד ע"א] דקאמר אם היה חולץ חולץ לפסולה. ועוד לא שייכא מילתא דרב יוסף לכאן, דמילתיה דרב יוסף אינו חב לעצמו אלא לאחרים, וכיון שחב לאחרים נתנו לו חכמים עצה טובה שלא יפסיד לאחרים, אבל הכא חב לעצמו, ומה לנו בזה אם רוצה להפסיד לו ולא לאחרים. לכך נראה לו דהכי פירושה, [לימא] מסייעא ליה לשמואל [ד]אמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה, אלמא ס"ל יש זיקה דהא בהא תליא, כדקאמר לעיל [י"ח ע"ב], ותיהוי תיובתיה דרב יוסף דס"ל אין זיקה, דקאמר פרק שני דמגילה [י"ח ע"ב] גבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה הא דשמואל יחידאה היא, מכלל דרב יוסף [סבר] אין שום תנא דס"ל יש זיקה אלא האי תנא. וכן משמע לעיל ס"פ החולץ [נ' ע"א], דקאמר אמר רב יוסף כאן שנה ר' משנה שא"צ, ופרשינן דאיבמה שמתה קאי דמותר באחותה. אלמא ס"ל יש זיקה, דאם לא כן אמאי קרי ליה משנה שאינה צריכה, צריכה וצריכה היא לדקדק טעמא דמתה הא אם היא קיימת אסור בה מטעם דיש זיקה. אלא ש"מ דאין זיקה. הילכך אפילו היתה קיימת היה מותר. ועתה מתורץ הכל. וגם מה שלא הביא דברי רב יוסף, כי לא היה צריך להביא, כי ממילא ש"מ מדסבירא ליה אין זיקה דפליגא אדשמואל.
לימא (תיהוי תיובתיה דרבה) [מסייע ליה לרבה] בר רב הונא דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין. מדקאמר גט לזו וגט לזו צריכות חליצה. ותימה, (אדמותיב) [אדמסייע] ליה מסיפא (ליסייעיה) [לותביה] מרישא דקאמר מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין וחליצה. ומדהזכיר שני גיטין ולא הזכיר אלא חליצה [אחת] ש"מ דאינה צריכה לחזר. וי"ל דהוה אמינא דודאי צריך חליצה לכל אחד ואחד. וכי תימא אמאי הזכיר טפי שני גיטין מחליצה, י"ל דנקט שני גיטין לאפוקי מר"ג דס"ל דאין מאמר אחר מאמר, דלדידיה לא צריך אלא גט למאמר ראשון. אבל ה"ה דצריך חליצה לכל אחת ואחת. וא"ת ובשתי יבמות אמאי צריך חליצה לכל חדא וחדא, ליהב [ל]האי גט למאמרו ותישתרי אידך, דהא אמר רבא לעיל [נ"ב ע"ב] נתן גט למאמרו הותרה צרתה. וי"ל דודאי בדיעבד הותרה צרתה, אכן לכתחילה אינו טוב לעשות, דשמא יתן גט למאמרו וגם לזיקתו. אבל היכא שאירע כך שנתן גט למאמרו ולא לזיקתו אמת הוא שהותרה אפילו היא. וא"ת אכתי לותיב ליה מסיפא, דקאמר מאמר לזו ובעל צריכות שני גיטין וחליצה. ומדהזכיר שני גיטין ולא הזכיר אלא חליצה [אחת] ש"מ שאינו צריך אלא חליצה לאחת. וכי תימא כמו שתירצנו לעיל דנקטיה לאפוקי מר"ג, דהא ר"ג אינו חולק בזה דס"ל דיש ביאה אחר הגט. וי"ל דאגב דנקט רישא צריכות גט וחליצה נקט נמי בסיפא הכי.
מאי צריכות צריכות דעלמא. תימה לי מאי דוחקיה לומר צריכות דעלמא, לימא דנקט צריכות משום גט אחר גט, ולאפוקי מר"ג דס"ל דאין גט אחר גט. ומיהו חליצה לא צריך אלא לאחד מהם, דחליצה פסולה א"צ לחזר על כל האחין. אבל צריכות דרישא רוצה לומר כולן, דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל הצרות. וכי תימא גט אחר גט מרישא שמעינן לה, ניחא ליה לפרש כל הדינים ולהשמיענו שאפילו בשתי יבמות יש גט אחר גט כמו ביבמה אחת, ולהשמיענו דאפילו בן עזאי דמפליג בין יבמה אחת לשתי יבמות לגבי מאמר לגבי גט לא היה מחלק. ונראה דסברא לומר דצריכות דגבי נתן גט וחלץ שיהא דומה לצריכות דבעל ונתן גט. והתם על כרחך לא נקטיה לאפוקי מר"ג, דהא ר"ג מודה בזה דיש ביאה אחר גט. אלא נקטיה צריכות להשמיענו שצריך חליצה לכל אחת ואחת. וה"ה שיש לומר כן לגבי נתן גט וחלץ. ומיהו לעיל פירשו בתוספות דנקטיה אגב רישא. ומיהו י"ל דהיינו דיחויא אם מותבת ליה מבעל ונתן גט איכא למימר הכי. והכא נמי אם תרצה לאותובי ליה איכא למימר הכי ולא תותביה כלל משום האי סברא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי כדפרישית.
<h2>דף נג:</h2>
חלץ ועשה מאמר ונתן גט. פירש רש"י במשנה זו דמיירי ביבם אחד ויבמה אחת. והדין עמו, דאי הוה מיירי בשתי יבמות מאי הוה פריך חלץ ונתן גט למה [לי] או בעל ועשה מאמר למה לי, טובא איצטריך להשמיעינו דהמאמר לא תפיס ביבמה אחרת וכר"ע. ומיהו ע"כ לא מיתוקמא כל המשנה ביבם אחד ויבמה אחת, מדקאמר החליצה כשהיא בסוף אין אחריה כלום, ואי הוה מיירי ביבמה אחת מאי הוה ליה תו למיעבד, ופשיטא היא דאין אחריה שום דבר.
סד"א ליגזור מאמר דבתר חליצה אטו מאמר דקמי חליצה. הקשה הר"י לימא דאיצטריך לאשמועינן כר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. ואומר הר"ם דעל כרחך הא דהדר תנא ביבם אחד ויבמה אחת חלץ ועשה מאמר אין לאחר חליצה כלום מיירי כגון שפירש ולרבנן איצטרך. דאי לר"ע פשיטא דהא תנייה כבר לעיל. אלא לרבנן איצטריך, וכגון שפירש בהדיא כשעשה מאמר אם קידושין לשם יבמות מועילים הרי את אשתי, ואם לאו אי את אשתי, [הרי את] מקודשת לי. ולא הוי מקח טעות. וכה"ג מועיל (לא מהני) לכל הני אמוראי דלעיל. ומיהו לרבנן נמי לא הוי רבותא, כיון שפירש כן בהדיא. ואעפ"כ איצטריך לאשמועינן דאין לאחר חליצה כלום, ולא נגזור מאמר דבתר חליצה אטו מאמר דקמי חליצה.
אלא בעל ועשה מאמר למה לי. תימה דהוה מצי למימר דסד"א נגזור מאמר דבתר ביאה שיהא אחריו כלום אטו מאמר דקמי ביאה. דאי אמרת דביאה דקמי מאמר דאין אחריה, אתו נמי למימר דביאה דבתר מאמר דאין אחריה. והא ליתה, דכל העושה מאמר ביבמתו פרחה הימנו זיקת יבמין ובעיא מסירה לחופה. אבל בביאה לא קנאה לכל דבר, וצריכה נמי חליצה לזיקתו ולא נפקא בגט לחודה. ואומר הר"ם זצ"ל דאע"ג דלא קנאה לכל דבר ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה, מ"מ קנאה לדברים האמורים בפרשה בביאת שוגג, כדמוכח לקמן פרק הבא על יבמתו [נ"ו ע"א] דאפילו למ"ד לא קנאה לתרומה מ"מ קנאה לדברים האמורים בפרשה בביאת שוגג. והילכך אפילו אי אמרינן דביאה אחר מאמר דאין אחריה אין כאן חששא מכל הני כדפרישית. ואין להקשות דילמא אתו למימר דביאה אחר מאמר קנאה לכל דבר אפילו ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה, דהא לא קשיא, דכיון דידעי עלמא דפרחה הימנו זיקת יבמין אם כן אין לה כח יותר מארוסה בעלמא, וזיל קרי בי רב הוא דארוסה אינו (לא) מיטמא לה ולא מיפר נדריה ולא יורשה. נראה לי.
הבא על יבמתו בין במזיד. שמתכוין לשם זנות ולא לשם מצוה. באונס. מפרש בגמרא. ברצון. לחנם נקטיה, ואגב דנקט מזיד לגבי שוגג נקט רצון לגבי אונס. ולא חילק הכתוב בין ביאה לביאה. פירש רש"י בין העראה לגמר ביאה. וקשה דהיינו אחד המערה ואחד הגומר ביאתו. לכן נראה בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה.
תניא ר' חייא אפילו שניהם שוגגין שניהם מזידים. אין לתמוה אמאי לא תנייה במתניתין דאורח תלמודא דכששונה במשנה דבר אחד בפני עצמו דה"ה תרוייהו ביחד. וכן צ"ל בריש מעילה [ב' ע"א] ושם פירשתי.
שאנסוהו גוים. לכאורה משמע שעל ידי איומם בא עליה. ואי אפשר לומר כן דאם כן מה הוצרך לומר דאין אונס בערוה שאין קישוי אלא לדעת, תיפוק לי דבכל [איסור] יעבור אדם ולא יהרג חוץ מגילוי עריות [סנהדרין ע"ד ע"א]. אלא יש לפרש דמיירי שדיבקום זה בזה. ואהא פריך והא תני ר' חייא אין אונס בערוה שאין קישוי אלא לדעת. פירוש אע"פ שדיבקום זה בזה, דהשתא ליכא לחיוביה משום דבכל יעבור ואל יהרג כיון דאיהו לא עביד מעשה קרקע (ב)עולם [בעלמא] הוי, אפילו הכי יש לחייבו מטעם דאין קישוי אלא לדעת, והוה ליה לפרוש בהנאה מועטת, ומהכא משמע דבעינן קישוי בקניית יבמה.
<h2>דף נד.</h2>
ישן לא קנה. פירש רש"י דבעינן בר דעת. וקשה דהא קטן לא ממעטינן אלא משום דכתיב איש בפרשה, אבל מטעם שאינו בר דעת לא ממעטינן ליה. לכן נראה דהיינו טעמא משום דאינו מכוין לשום ביאה, והו"ל כמכוין להטיח בכותל דאמרינן לקמן דלא קנה.
וכי אשת אחיו נדה היא. תימה לי והלא צריך נדה דגבי אשת אח למעוטי, לומר דלא מיירי קרא אלא באשת אח מן האב, כדדריש בת"כ [קדושים פי"ב ה"ח] מה נדה שיש לה היתר אף כל שיש לה היתר. ולעיל מייתו לה התוספות בריש מכילתין [ב' ע"א]. וי"ל דאי לההיא דרשא לחודא אתא ליכתוב אשת אחיו מן האב בפירוש, אמאי אפקיה בלשון נדה, אלא לומר לך מה נדה בהעראה. ואי להעראה לחודה אתא ליכתוב נדה בערוה אחריתי, אמאי כתבה באשת אח מן האב, ש"מ דאתא למעוטי מן האם.
מה לאחות אב שכן איסור הבא מאיליו. וא"ת ההיא שבא מאיליו ניגמר מאחות אב, וההיא שבא על ידי קידושין ניגמר מאשת אח. י"ל אשת איש לא תיתי, שכן איסור הבא על ידי שאר הוא. אי נמי י"ל דאחות אשה לא היינו לומדים מאשת אח, שכן בידו לרבות. ותימה דהיכי ילפינן שאר עריות מאחות אשה לעיל פ"ק [ג' ע"ב], מה לאחות אשה שכן בידו לרבות. י"ל דלא דמי, דהתם נהי דבידו לרבות על עצמו, על אחרים אינו מרבה איסור. אבל אשת אח בידו לרבות לכל העולם. עוד י"ל דאהיקישא דר' יונה סמיך, ואין משיבין על ההיקש.
<h2>דף נד:</h2>
אף אשת אח אע"פ שיש לה היתר לאחר מכאן בחיי בעלה בכרת. וא"ת הא תינח אם בחיי בעלה עשה, אז תוכל לומר דכיון דאיכא איסורא, דהוי בכרת דומיא דנדה, אבל אי בחיי בעלה רשות מנלן דהוי בכרת. וי"ל דמ"מ אהני היקש דנדה לומר שאיסורה מושך יותר מאשת איש. ועוד י"ל דגרסינן "בחיי אוסרן". ואע"ג דגבי נדה לא הוי דווקא בחיי אוסרן, דאפילו לאחר מיתה הוי בכרת, מ"מ נקט משום לאקושי לאשת אח. ומ"מ אמת הוא שאיסור אשת אח מושך בחיי אוסרן.
אם אינו ענין להעראה דכתיב גבי אחות אב ואחות אם תניהו ענין להעראה דבהמה. קשיא לי לא ליכתוב כלל ההוא דאחות אב ואחות אם אלא גבי אשת אח ליכתוב נדה כמו שכתוב, ונימא דאם אינו ענין להעראה דאשת אח גופיה דמהיקש דר' יונה נפקא לן שהוקשו כל העריות לנדה, ואם כן העראה דדידה לא צריכה, תניהו ענין להעראה דבהמה. וכי תימא מאין הייתי יודע דרשא דלעיל. תרתי שמעת מינה דהא אמרינן לקמן מה נדה בהעראה. וגבי אשת אח אע"ג דדרשינן מנדה דרשה אחרת בת"כ כדפרישית לעיל. והכי נדרוש כל הני דרשות מלשון נדה, מדאפקיה בלשון נדה ש"מ שבא לומר שהוא בהעראה, ואם אינו ענין לדידיה תניהו ענין להעראה דבהמה והני תרי דרשות אחרנייתא דלעיל, כמו שכתבתי לעיל. ומיהו לפי מה דמשני איידי דכתב כולה לדרשה כתב נמי האי העראה לדרשה ניחא שפיר. ואי הוה מצי למימר וליטעמיך בזה אין קפידא. דבכמה מקומות מצינו שהיה יכול לאומרה ואינו אומר אותו. נראה לי.
ערות אחות אביך לא תגלה בין מן האב בין מן האם. עד מה אחותו בין מן האב בין מן האם. פירש בין לאזהרה בין לעונש. אזהרה נפקא לן מאחותך היא לעיל פ"ב [כ"ב ע"ב] ועונש נפקא לן מערות אחותו גילה. הכי דריש ליה פרק אלו הן הלוקין [מכות י"ד ע"א] ובפרק קמא דכריתות [ב' ע"ב]. ותימה להר"ם אמאי איצטריך קרא לעונש, כיון דאיכא אזהרה ממילא איכא עונש, דונכרתו הנפשות העושות. וכי תימא דלא קאי ונכרתו אלא אהני עריות דכתיבי בהדיא ולא אהני דאתו מדרשא. הא ליתא, דלקמן [נ"ה ע"א] לא נפקא אשת אח מן האם אלא מדרשה ואפילו הכי קאי עליה עונש דכרת. וי"ל דלא דמי, דהתם איסור אשת אחיו מאביו לא כתיבא טפי מאמו, אלא משום דגמרינן מדודתו דמשמע דווקא מן האב, ומיהו אין במשמעות הלשון טפי אשת אחיו מאביו ממאמו. הילכך כי דרשינן ליה אפילו מאמו יש לנו לומר דבכרת קאי נמי בה. אבל הכא דכתיב ערות אחותך בת אביך או בת אמך, דמשמע דאתא למעוטי מן האב ומן האם, כי אתיא מדרשה יש לנו לומר דלא קאי ונכרתו עלה. אבל עוד הקשה, כיון שסופנו לרבות אחותו בין מן האב בין מן האם. אמאי הוצרך לכתוב ערות אחותך בת אביך או בת אמך לאגמורי לאזהרה על אחותו בת אביו ובת אמו, לא ליכתוב אלא אחותו היא וניגמר מאחות אב ומאחות אם, מה להלן מן האב ומן האם, דדמיא ליה בכל צד דתרוייהו קורבי עצמו ותרוייהו איסור הבא ממילא, ואל תוכיח דודתו דלא דמיא להו בשום צד. ותירץ דאיצטריך לומר שחייב שלש חטאות משום בת אביו ומשום בת אמו ומשום בת אביו ובת אמו. וכה"ג דריש במכות [שם].
ואי כתב רחמנא [ב]אחות אם שכן ודאית. קשיא להר"ם ליתי אחות אב מאחות אם ומאשת אח. דאי פרכת מה לאחות אם שכן ודאית, לימא אשת אח תוכיח. מה לאשת [אח] שכן בידו לרבות. ותירץ דאי לא כתיב אחות אב הייתי לומדה מדודתו, והייתי אומר שכמו שגבי דודתו אינו חייב אלא מן האב הכא נמי. דמדאיצטריך למיכתב אחות אם דלא נילפה מדודתו, יש לנו לומר דאי לאו דכתבה הוה גמרינן מדודתו. הילכך אחות אם דגלי גלי, ואחות אב כיון דלא גלי נילפה מדודתו דתרוייהו הוו איסור הבא מאיליו. כן נראה להר"ם.
<h2>דף נה.</h2>
(אלא) [אלמא] בין מן האב בין מן האם (שריא) [אסורות]. רש"י פירש דדייקינן מדקאמר שמותר בשלישית, משום דאין קידושי שניה כלום. הא אם היו קידושי שניה קידושין הוה מיתסר בשלישית. ולחנם פירש כן, דבסיפא בהדיא [קתני] דאם מתה ראשונה ובא על השניה אסור בשלישית.
אין לה בנים בחיי בעלה מדרב הונא נפקא. וא"ת יש לה בנים נמי מדרב הונא נפקא. י"ל דההיא דרב הונא איצטריך לעונש, והאי קרא איצטריך למלקות וא"ת א"כ נימא דערות אחיו גילה בא ללאו ולאין לה בנים. וי"ל דערות אחיו גילה לא משמע אזהרה, דהא כתיב (בית) [כרת] בהאי קרא.
ולרבי יצחק דאמר חייבי כריתות בכלל היו. פירש רש"י אחותו היתה בכלל העריות ולמה יצתה, לדון בכרת ולא במלקות, דהוי ליה לאו הנותן לאזהרת כרת. הקשה רבינו תם דאם כן היה לו לומר אחותו בכלל עריות היתה. ומפרש רבינו תם חייבי כריתות בכלל חייבי מלקות, דקיימא לן [כריתות ב' ע"א] כל חייבי כריתות לוקין חוץ מפסח ומילה. למה יצתה ללמד שאין לוקה עליה. וה"ה שאינו לוקה בכל העריות, דזוהי מדה שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
דודתו דכתיב בה ערירים למה לי. פירוש ליתי דודתו מכל עריות שבתורה דכתיב בהו כרת, ואם כן הולך ערירי. ואם נפרש כפירוש רש"י שפירש בשאר מקומות דכל היכא דכתיב כרת אפילו אם לא פירש בהדיא ערירי אפילו הכי רוצה לומר ערירי, יתיישב בטוב פירכא דתלמודא כדפרישית. אבל אם נפרש כפירוש ריב"א שרגיל לפרש, דבכל מקום דכתיב כרת אינו רוצה לומר ערירי אלא היכא דכתיב ביה ערירי. ומפרש כן משום דקשיא ליה דהתם (בכריתות) [בבכורים (ירושלמי פ"ב ה"א)] פריך זקן שאכל חלב מי מודיעו, ומאי פריך, לישני שהבנים מודיעים לו כשקוברם. אלא ודאי אינו הולך ערירי באוכל חלב. ולהכי פריך מי מודיעו, דליכא למימר הבנים, דאינו הולך ערירי. וסוף סוף קשיא לפירושו, דמאי פריך מדודתו דכתיב גבי ערירי למה לי, הא איצטריך למיכתב דודתו גבי ערירים דאם לא כן הייתי אומר דלית בה ערירי. מיהו י"ל דפריך הכי, לא ליכתוב ערירים גבי דודתו ותיתי מאשת אח דכתיב ביה [ויקרא כ'] ערירים, שהוקשו כל עריות מהיקשא דר' יונה. וא"ת איפכא הוה ליה לאקשויי, לא ליכתוב ערירים גבי אשת אח ותיתי מדודתו, דדודתו ברישא כתיבא. וי"ל משום דעיקר ילפותא דשמעתין הוי מאשת אח. להכי ניחא ליה להקשות דלילף מינה. והקדוש רבינו נתנאל זצ"ל מפרש דלענין כריתות של עריות הדין עם רש"י. דאפילו היכא דלא כתיב ערירי הולך ערירי. והשתא ניחא דפריך שפיר בשמעתין למה לי ערירים גבי דודתו. אמנם בשאר כריתות אינו הולך ערירי עד דמפרש ביה קרא בהדיא. והשתא פריך שפיר התם זקן שאכל חלב מי מודיעו, דליכא למימר שהבנים מודיעים אותו דהא אינו הולך ערירי. וא"ת ואמאי יש חילוק בין כרת דעריות לשאר כריתות. י"ל דשאני גבי עריות, משום דנתכוין לרבות בנים בעבירה ולהכי לוקה שקובר אפילו בנים שבאו לו בהיתר וזהו מדה כנגד מדה. ועוד דאיכא תרי איסורי אחד לו ואחד לאשה, אבל בשאר כריתות [אין שם אלא אחד שעובר עבירה]. וניחא נמי דלעיל פ"ק [ח' ע"א] קאמר תיתי מאשת אח, ולא פריך שכן ערירי. ועוד ניחא דכי פריך לעיל [שם], מאי חזית דאקשינהו לאחות אשה אקשינהו לאשת אח, דלא פריך מסתברא לאשת אח אקשינהו שכן בידו לרבות.
אם כן לישתוק קרא משפחה חרופה. תימה (א"כ) הא איצטריך קרא לומר למעוטי שלא כדרכה. וי"ל דמעיקרא משלא כדרכה נמי הוה פריך העראה ושלא כדרכה דחייבי לאוין הוה פריך. ומשני מדגלי רחמנא בשפחה חרופה ש"מ דכולן בהעראה ושלא כדרכה. והדר פריך אדרבה מדגלי רחמנא (בכולן) [בכרת] ש"מ דחייבי לאוין בגמר ביאה ושלא כדרכה נמי לא קני בה. ואהא קאמר אי חייבי לאוין נמי שלא כדרכה לישתוק קרא משפחה חרופה. ומיהו קשיא לי דבשמעתין דלקמן [נ"ו ע"ב] משמע דשלא כדרכה דחייבי לאוין גמרינן מיבמה, לפי מה שפירש ר"י. אלא מאי שלא כדרכה דחייבי לאוין, רוצה לומר בחייבי לאוין כגון ממזרת, דגמרינן ביאה ביאה מיבמה. ועוד כי דוחק הוא לומר כן, דפריך משלא כדרכה דלא הוזכר בתלמוד. אלא נראה לי דלעולם לא היה שואל אלא מהעראה דחייבי לאוין. והא דקאמר אם כן לישתוק משפחה חרופה הכי קאמר, אם כן שהייתי רוצה לומר דחייבי לאוין בגמר ביאה, לישתוק מקרא דשפחה חרופה, דהיינו "שכבת זרע" דמשמע דבעינן תרוייהו העראה וגמר ביאה, לא ליכתוב אלא לישנא דמשמע בעינן כדרכה, וליכתוב הכי ואשה כי ישכב [איש] אותה משכב אשה, והייתי אומר מדכתיב גבי עריות משכבי אשה לשון רבים והכא משכב אשה לשון יחיד, ש"מ דבעינן ביאה כדרכה, מדכתב לשון דמשמע למעוטי העראה ש"מ דשאר חייבי לאוין אינן בהעראה. וא"ת לא ליכתוב העראה בחייבי כריתות, ותיתי מק"ו דחייבי לאוין דקילי שהם בהעראה. י"ל דאי לא כתב העראה בחייבי כריתות לא הייתי אומר מדגלי רחמנא בשפחה חרופה, אלא הוה אמינא גלי רחמנא בשפחה חרופה וה"ה באידך. אבל עתה דרבינן חייבי כרת, אם כן ודאי י"ל מדכתב רחמנא גבי שפחה חרופה ש"מ דחייבי לאוין בהעראה. דיש לנו לומר העראה [בכל מקום] אלא היכא שהוציאו הפסוק בפירוש. וא"ת לא ליכתוב שפחה [חרופה] ותיתי מחייבי לאוין דכהונה. ונהי דשכבת זרע איצטריך משום שלא כדרכה מ"מ לכאורה משמע הלשון דמשום העראה דחייבי לאוין איצטריך למיכתב שכבת זרע בשפחה חרופה. והא ליתא, דמחייבי לאוין דכהונה [מצינו למילף]. וי"ל דאיכא למיפרך שכן ריבה בהם הכתוב מצות יתירות.
חייבי עשה מנלן אתיא ביאה ביאה. פירש רש"י דכתיב גבי עמוני [דברים כ"ג] דור שלישי יבוא, משמע הא דור שני לא יבוא, ולאו הבא מכלל עשה עשה. וא"ת כיון שבא מן הכלל לא היה לנו לדונו בג"ש, כמו ההיא דומן המקדש לא יצא ולא יחלל דדרשינן [סנהדרין פ"ד ע"א] הא אחר שיצא חילל, ולא ילפינן ליה שיהא במיתה מחילול חילול דתרומה משום שבא מן הכלל. וי"ל דהכא לא בא מן הכלל, אלא מה שכתוב בפירוש ילפינן בג"ש. דהכי משמע דור שלישי יערה, דהעראה כגמר ביאה. וא"ת התם נמי נימא הכי, ומן המקדש לא יצא ולא ימות, הא אחר שיצא ימות. י"ל דא"כ הוה במשמע דאם יצא כ"ג ימות, והא ליתא דאפילו ילפינן בג"ש אין דעתינו נוטה [אלא] לרבות הא אחר שיצא חילל דכהן הדיוט.
<h2>דף נה:</h2>
ה"ג רש"י, יבמה לשוק מנלן מנלן אי למ"ד לאו [לאו] אי למ"ד עשה עשה. ופירש רש"י דהיינו רב ושמואל דפליגי לקמן פרק האשה רבה [צ"ב ע"ב] דרב ס"ל אין קידושין תופסין ביבמה, וא"כ ס"ל דלא תהיה אשת המת [דברים כ"ה] לא בא ללאו אלא רוצה לומר לא תהיה בה הויה, וא"כ ביבמה ליכא אלא עשה דכתיב יבמה יבוא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה. ושמואל ס"ל דאין קידושין תופסין בה, ולא תהיה אשת המת אתא ללאו. וקשה, חדא דלעיל [י"ד ע"ב] פריך סוגיא דתלמודא פשיטא בני חייבי לאוין כשירין נינהו. ועוד קשה דבפרק אלו נערות [כתובות ל' ע"א] מספקא לן אי ר' (סימאי) [ישבב] טעמא דנפשיה קאמר, ואם כן לא הוי ממזר מחייבי עשה. ואם כן לדידיה הא דתנן [צ"ב ע"א] דיש ממזר מיבמה לשוק אמאן תרמייה. לכך נראה לר"י דלא גרסינן "יבמה לשוק אי למ"ד לאו ללאו אי למ"ד עשה [לעשה]". דודאי לכו"ע איכא לאו ביבמה לשוק. ומ"מ לא תפסי קידושין ביבמה לרב, דתרתי ש"מ מדכתיב בלשון הויה ש"מ דאין קידושין תופסין בה. ומדאפקיה בלשון לאו ש"מ דאיכא לאו. ושמואל ס"ל דללאו אתא ולא דריש מלא תהיה לשון הויה, אלא ס"ל לא תתקדש לאיש זר. וא"ת דלקמן פרק האשה רבה [צ"ב ע"ב] קאמר, מספקא ליה אי ללאו אתא או למיתפס קידושין. משמע דאי למיתפס קידושין אתא ליכא לאו. י"ל דה"פ אי ללאו גרידא או למיתפס קידושין נמי עם הלאו אתא, דתרתי איכא למישמע. ולי נראה כגירסת הספרים, ונפרש הכי, אי למ"ד לאו, היינו רב, וכדפרישית לפירוש שני, ולמ"ד עשה היינו שמואל, וס"ל דקידושין תופסין ביבמה [לשוק] ולא תהיה למיתפס קידושין, כדמוכח לקמן פרק האשה רבה דקאמר שמואל מספקא ליה אי ללאו אתא או למיתפס קידושין, מכלל דרב ס"ל דללאו אתא ולא ס"ל דלמיתפס קידושין אתא. והשתא סוגיא דפ"ק [י"ד ע"ב] אתיא כרב דס"ל אין קידושין תופסין ביבמה. וא"ת אכתי תיקשי קושיא שניה דר' (סימאי) [ישבב], דכיון דמספקא ליה אי קידושין תופסין בחייבי עשה אם כן ההיא דלקמן פרק האשה רבה [צ"ב ע"א] אמאן תרמייה. י"ל דר' (סימאי) [ישבב] ס"ל דההיא משנה סברה כתנא אחרינא, אבל איהו ס"ל דאין ממזר מיבמה לשוק. ואין זה דוחק, דהא פירש ר"ת לעיל ס"פ החולץ [מ"ט ע"ב] דהאי תנא ס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין דלאו דשאר. אבל למ"ד דמחייבי לאוין דלאו דשאר לא הוי ממזר הכא נמי לא הוי ממזר, הרי חזינן דלא אתיא ככו"ע, אף אתה אל תתמה אם לא סבר ר' (סימאי) [ישבב] כוותיה.
אתיא (ביאה ביאה) [קיחה קיחה]. משמע הכא דהעראה קונה באשה לבעלה. והקשה [רבינו] נסים גאון דבפ"ק דקידושין [י' ע"א] מיבעיא ליה אי תחילת העראה קונה או סוף העראה קונה, למאי נ"מ, כגון שפשטה ידיה וקיבלה קידושין מאחר. עד דמסיק כל הבועל דעתו על גמר ביאה הוא בועל. וי"ל דהתם מיירי בסתם, והכא במפרש שדעתו לקנות בהעראה. ועוד י"ל דהכא מיירי כגון דבשעה שהערה בה פירש דגילה דעתו שקונה בהעראה, והתם מיירי שלא פירש עד גמר ביאה. ועוד אומר ר"ת [ס' הישר סי' קנ"ג] דהואיל והעראה קונה כגמר ביאה מעתה בכל מקום שמזכיר העראה רוצה לומר גמר ביאה. וה"פ התם, תחילת העראה או סוף העראה קונה. ואתיא כמ"ד העראה זו הכנסת העטרה, דלמ"ד העראה זו נשיקה לא משכחת לה תחילה וסוף. וכי קאמר כל הבועל דעתו על גמר ביאה ר"ל [גמר העראה]. והרב רבינו נסים גאון תירץ דהכא בהעראה שלאחר קידושין, שקונה כמו ביאה ולא בעיא מסירה לחופה ליורשה וליטמא לה. וקשה לפירושו דמשמע הכא דמיירי בתחלת קנין כמו אידך. וא"ת כיון דאשה נקנית בהעראה, לישתוק מבעלה בריש פ"ק דקידושין [ד' ע"ב], דהשתא בהעראה היא נקנית בביאה לא כל שכן. וי"ל דאי לאו קרא דמרבה שנקנית בביאה לא הייתי דורש מקיחה קיחה שנקנית בהעראה, אבל לאחר שידענו מן הפסוק שנקנית בביאה ניתנה ג"ש דקיחה קיחה לומר שנקנית בהעראה. ועוד י"ל דאי לאו ובעלה לא הייתי יכול ללמוד מקיחה קיחה דנקנית בביאה, דקיחה לא כתיב גבי קנין. וכי תימא נילף מקיחה דיבמה דכתיב ולקחה לו לאשה דההיא כתיבא גבי קנין, י"ל דלקיחה אינה מופנה, דבלאו הכי איצטריך לאסור צרות ועריות, כדלעיל פ"ק [ח' ע"ב]. וא"ת מ"מ לילף מקיחה דאלמנה וגרושה לא יקחו, דההוא כתיב גבי קנין, דדרשינן מיניה בקידושין [ע"ח ע"א] שאם קידש לוקה עליה. וי"ל דמ"מ בקיחה של ביאה לא איירי אלא בקנין של כסף. וא"ת דבשמעתין מסיק דהעראה קונה, ואם כן כהן גדול לא מצי קני בתולה בביאה, דמהעראה קנייה, ואם כן קשיא מאי קאמר לעיל פ"ב [כ' ע"א] "אלא מן האירוסין יבוא עשה וידחה לא תעשה", לא תעשה ועשה הוא, ד(מ)ביאה הוא דקנייה. וכיון דהעראה היא קונה מן האירוסין נמי הוי עשה ולא תעשה. וי"ל דבעולת עצמו דרבנן ולא אחמור רבנן כל כך. כך פירש ר"ת ומייתי ראייה מלקמן [נ"ט ע"ב] דקאמר אנוסת עצמו ומפותת [עצמו] לא ישא ואם נשא נשוי, ואע"ג דחלוצה לכהן הוי מדרבנן ואפילו הכי אסורה מדרבנן מ"מ יש לחלק דלגבי חלוצה שאני משום דמיחלפה בגרושה. ועוד נפרש מזה לקמן.
סד"א לאחר מיתה מיקרי שארו. אע"ג דבפרק יש נוחלין [ב"ב קי"ד ע"ב] פשיטא ליה דאין האיש יורש אשתו בקבר משום דלאחר מיתה פסק השארות. ולכאורה כך לי שאירות הבעל כמו שאירות האשה. י"ל דמילתא דפשיטא ליה התם מספקא ליה הכא. וא"ת דהכא משמע דממעטינן מהאי קרא משמש מתה, ובפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ו ע"ב] ממעט אותו מומתו גם שניהם למעוטי מעשה הורדוס, דהיינו משמש מתה כדאיתא בפ"ק דב"ב [ג' ע"ב]. וי"ל דהתם גרסינן למעט מעשה חידודין. ועוד י"ל דהכא ס"ל כמ"ד דקרא דומתו גם שניהם בא לומר עד שיהיו שניהם שווים.
<h2>דף נו.</h2>
לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. אהעראה לא קאי פלוגתא דרב ושמואל דפשיטא דלכולי עלמא קנה לכל דבר. אלא בביאת שוגג ואונס פליגי כדמפרש ואזיל. וא"ת א"כ הוה ליה לאקבועי פלוגתייהו דרב ושמואל על אחד שוגג ואחד מזיד. וי"ל דמשום דמסיים במשנה קנה, וקנה קאי אכל דבר, להכי קבע פלוגתייהו כאן.
מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת. תימה אמאי אוכלת, הא איכא למיחש לסימפון, דהא לא הספיק לכונסה עד שנתחרש. וכן קשה בסמוך, ולמה לי טעמא משום דגזרינן נישואי חרש אטו קידושי חרש תיפוק לי משום סימפון. וי"ל דהכא מיירי כגון שבדקו אותה קרוביה. עוד י"ל דהכא מיירי בחרש שדברו חכמים שאינו שומע ולא מדבר. דליכא למיחש לשמא יחכם ויאמר אילו הייתי יודע לא הייתי נושאה, דדווקא בדבר העומד להתברר איכא למיחש לסימפון. קשיא. קשה להר"ם אמאי מסיק ר' נתן הכא בקושיא, לימא לעולם שכבר אכלה, ודפרכת בת ישראל שניסת לכהן תיכול שכבר אכלה, לא דמי, דהכא ודאי אכלה משום שכבר אכלה בתרומה דאורייתא משום שנשאה פיקח, אבל [התם] גבי ארוסה דמעיקרא לא אכלה בתרומה דאורייתא, משום שכבר אכלה לא אמרינן דתיכול. וי"ל דהכא פריך בת ישראל שניסת לכהן תיכול בתרומה דרבנן. ועוד י"ל דסמיך אתוספתא [כתובות פ"ה ה"א], דתניא אין היבמה אוכלת בתרומה עד שתיבעל ליבם, אע"ג דמדאורייתא אכלה, לא אכלה השתא. וה"ה נמי כשניסת לחרש יש לנו לומר דלא תיכול.
<h2>דף נו:</h2>
אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה. תימה מאי קמ"ל, משנה שלימה היא [כתובות כ"ב ע"א] דשבויה אסורה לכהונה. וי"ל דהוה אמינא הני מילי נשי כהנים אבל נשי ישראל לא קמ"ל. וא"ת אכתי מאי קמ"ל תנינא פ"ק [שם י"ד ע"ב] גבי תינוקת שירדה למלאות מן המעין, ואמר התם, אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תינשא לכהונה, הא ליכא רוב העיר לא. וי"ל דאשמעינן שמואל דלא נימא כיון שמותרת לבעלה תיהוי האי ביאה כמאן דליתה ותינשא לכהונה, קמ"ל דלא נימא הכי.
ותנא תונא וכן הבא על אחת מכל העריות בין באונס בין ברצון. ולא הוה מצי לשנויי דכי קתני בין באונס אשארא קאי ולא אאשת איש, דמשמע ליה דליכא ערוה דיש רבותא להתיר באונס טפי מברצון אלא אשת איש בלבד. דקרא דוהיא לא נתפשה אאשת איש לבד קאי.
יש ספרים גורסים אדרבה (חייבי לאוין מחייב) יבמה ילפינן מעריות דעיקר העראה בחייבי כריתות כתיבא. וקשה דהא אדרבה יבמה ילפינן לעיל מקיחה קיחה כדלעיל [נ"ה ע"ב]. אלא הכי גרסינן אדרבה עיקר העראה בעריות כתיבא. ועוד יש ליישב גירסא קמייתא, וכדפרישית לעיל, דבתר דחזינן העראה בחייבי כריתות, אז אמרינן דחייבי לאוין בהעראה מדגלי רחמנא בשפחה חרופה. דאל"כ היית אומר חדא מינייהו נקט. הילכך כי ילפת מחייבי לאוין הוי ליה כאילו ילפינן מחייבי כריתות, דהא חייבי לאוין לא ילפי אלא מכח חייבי כריתות. אלא מאי וכן, אביאה שלא כדרכה דחייבי לאוין. פירש רש"י כגון חייבי לאוין דכהונה. ולא גרסינן "אהעראה דחייבי לאוין". דהעראה דחייבי לאוין דכהונה ילפינן לעיל מקיחה קיחה. ותימה לר"י דכי היכי דילפינן העראה מג"ש דקיחה [קיחה] נילף נמי שלא כדרכה, דאין ג"ש למחצה. ונראה לו לפרש אביאה שלא כדרכה דחייבי לאוין כגון ממזרת ונתינה לישראל דילפינן ליה מיבמה בג"ש דביאה ביאה. דכי היכי דילפינן ביאה ביאה מיבמה [ל]חייבי לאוין לגבי העראה הכי נמי הדר נילף לענין שלא כדרכה ביאה ביאה בחייבי לאוין מיבמה. וקשיא להר"ם אמאי לא ילפינן שלא כדרכה בחייבי לאוין משפחה חרופה ונימא הכי מדגלי רחמנא בשפחה חרופה דביאה שלא כדרכה לא מהניא מכלל דחייבי לאוין מהניא בהו ביאה שלא כדרכה, כי היכי דאמרינן לעיל גבי העראה. וי"ל דמ"מ כיון דמצינן למילף מיבמה דהוי בהדיא, מוטב ללמד מלומר מאיצטריך בשפחה חרופה. ועוד אומר הר"ם דהעראה ושלא כדרכה אינם שקולים. דמסתבר לרבויי טפי העראה בחייבי לאוין, משום דהוי מקום הראוי להזריע, אבל שלא כדרכה אין זה המקום הראוי להזריע. הילכך אינו סברא לומר דמשום דגלי רחמנא בשפחה חרופה דנימא דשאר חייבי לאוין בהעראה, ויש לנו לומר גלי רחמנא בשפחה חרופה והוא הדין בחייבי לאוין עד דאתא קרא ורבי להו מביאה ביאה.
אלמנה לכהן גדול. פירש רש"י בכאן שתי לשונות. ועל לשון שני שפירש דמיירי בבת כהן שאוכלת בהגעת זמן, הקשה רבינו משה כהן זצ"ל דאטו בעמוד והוצא לה קאי (אי) מזוני אית לה. דהכי נמי פרכינן (בכתובות) [ביש מותרות (פ"ה ע"א)]. ועוד קשה מאי קאמר ומה קידושי רשות, ופירש רש"י כגון בת ישראל לישראל. שאני התם דליכא צד כהונה. לכך נראה כלשון ראשון, דמיירי בבת כהן, וקידושי רשות היינו בת כהן לישראל. ובגמרא גרסינן "ומה קידושי רשות פוסלין". וגבי ההיא דפצוע דכא גרסינן בת כהן שקידש[ה] (בת) ישראל. וניחא הכל.
<h2>דף נז.</h2>
ואביי שכבר אכלה לא אמרינן. וא"ת א"כ היאך קאמר הואיל ומאכיל בלא ידעה, והלא טעמא דמאכיל בלא ידעה היינו משום שכבר אכלה, כמו שמשמע לקמן פרק הערל [ע"ה ע"א], דקאמר התם מאן תנא דפצוע דכא מאכיל א"ר אלעזר במחלוקת שנויה ור' אלעזר היא. ור' יוחנן אמר אפילו תימא ר' מאיר והיינו טעמא שכבר אכלה, ור' אלעזר שכבר אכלה לא אמרינן. הרי אתה רואה דהיינו טעמא דפצוע דכא מאכיל בתרומה לר' יוחנן משום שכבר אכלה. וא"כ לאביי דהכא דלא סבירא ליה האי סברא שכבר אכלה תיקשי ליה אמאי מאכיל בלא ידעה. והכי נמי יש להקשות לר' אלעזר דהתם, דכיון דלית ליה שכבר אכלה אמאי מאכיל אפילו לר' אלעזר דפליג עליה דר"מ, כיון שאין לו להאכיל במקום אחר. ואם כן תיקשי ליה הקל וחומר דלעיל ומה קידושי רשות אין מאכילין קידושי עבירה לא כל שכן. דמאי פרכת, מה לקידושי רשות שאין להם להאכיל במקום [אחר], פצוע דכא נמי אין לו להאכיל במקום אחר, וגם אין לו כח להאכיל בלא ידעה. וי"ל דלעולם מודי בטוב ר' אלעזר דיש לנו לומר שכבר אכלה לגבי זה דקרינן ביה שיש לו להאכיל במקום אחר, ולא נחשיבם כמו קידושין פסולין. דכיון שיש לו כח להאכיל או קודם ידיעה או יש לו כח להאכיל לעבדיו ולשפחותיו, אין זה כמו קידושי עבירה. והא דקאמר התם שכבר אכלה לא אמרינן, הכי קאמר ליה לר' יוחנן, מדאוקמיה כר"מ ש"מ דסבירא לך דמהני שכבר אכלה לומר דקידושין [הראשונים] שעשה פצוע דכא (דהיינו) [דהוו] כאילו קיימים ועומדים. ומכח זה לא תהיה משומרת לביאה פסולה. הא לא אמרינן, ד(ל)כולי (עלמא) [האי] לא מהני האי טעמא שכבר אכלה. אבל לגבי זה דלא נחשיבם כמו קידושי עבירה, לגבי זה מהני בטוב שכבר אכלה. ור' יוחנן פליג עליה, וסבירא ליה דאפילו כר"מ מיתוקמי בטוב, דכיון שכבר אכלה, הקידושין לא הופקעו כלל, ואפילו משומרת לביאה פסולה לא הויא. והכא נמי דפליגי אביי ורבא, כולי עלמא מודי בטוב דלא מהני שכבר אכלה שתאכל בתרומה אפילו לרבי מאיר. אלא לרבי אלעזר פליגי, דאביי סבירא ליה דהואיל ומאכיל בלא ידעה יש לנו להחשיבו יש לו להאכיל במקום אחר, ואי משום שכבר אכלה, שכבר אכלה לא אמרינן. פירוש לא פרכינן מהאי טעמא לומר דלא נחשביה יש לו להאכיל במקום אחר. ורבא סתר ליה להאי טעמא, דסבירא ליה דהאי טעמא דמאכיל בלא ידעה לאו מילתא היא, דאין לנו לומר דמשום דמאכילה כשכבר אכלה שתאכל עתה. אבל כולי עלמא מודו דלא מהני לגבי זה שיהא מהני אפילו לר' מאיר. ולפי זה נראה לי דרבי יוחנן הוה פליג נמי ארבי אלעזר, והוה מוקי לה כרבי מאיר. אבל תימה לי למה לו לרבי אלעזר להשמיענו כאן ולקמן פרק הערל דאתיא כרבי אלעזר. וצריך לומר דחדא מכללא דחברתה איתמר.
אתא גברא רבה. מכאן ראייה דרבי שמעון בן לקיש היה אדם גדול קודם שלמד בפני ר' יוחנן, דהכא קרי ליה גברא רבה, ומסתמא עדיין היה ר' יוחנן לומד בפני ר' אושעיא, ועדיין לא שימש ריש לקיש בפניו. והיינו דקאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן בפרק הפועלים [ב"מ פ"ד ע"א], מאי אהנית לי מעיקרא קרו לי רבי, שהיה אדם גדול ושכח תלמודו כשפנה ללסטיות, וכשחזר בתשובה למד בפני ר' יוחנן. ולא כפירוש רש"י שפירש התם מעיקרא קרו לי רבי, רבן של ליסטים.
דתנן ראב"י אומר [בת] גר וגיורת פסולה לכהונה. מדקאמר דתנן ראב"י אומר, מכלל דתנא חדתא הוא, ולא הוזכר כלל אצל פלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי. וקשה להר"ם דהאי משנה דמייתי, במסכת ביכורים [פ"ח מ"ה] נשנית. ואמאי לא מייתי משנה דפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ז ע"א] דקאמר התם בהדיא ראב"י אומר בת גר וגיורת פסולה לכהונה עד שתהא אביה ואמה מישראל. ותירץ דאי מהתם הוה אמינא מעלה [עשו] ביוחסין. אבל לא לתרומה, דבכמה מקומות שעשו מעלה ביוחסין אבל לא לתרומה אבל מההיא מייתי שפיר, דעל כרחך לא מיירי לענין יוחסין, דלעיל מינה תני כשהוא מתפלל אומר ה' (אהי) [אלהי] אבות ישראל. אלמא דלעיל לאו לענין יוחסין איירי, ומדלעיל לא מיירי לענין יוחסין הכא נמי לא מיירי לענין יוחסין.
<h2>דף נז:</h2>
יש חופה לפסולות. פירש רש"י אלמנה לכ"ג שנכנסה לחופה ולא נבעלה ומעיקרא נמי לא קידשה, החופה פוסלתה מלאכול בתרומה. והדין עמו, דאי מיירי בחופה שלאחר קידושין מאי קאמר בסמוך [נ"ח ע"א] לרבי מאיר דאמר קידושין פסלי חופה נמי פסלה, מאי איריא משום החופה תיפוק לי משום הקידושין שקודם החופה. וליכא למימר לעולם אימא לך דמיירי בחופה שלאחר הקידושין, וכי תימא מה לי טעם [חופה] תיפוק לי משום הקידושין, שמא הכא מיירי כגון שקידש אותה ובגרה תחתיו קודם החופה או נתפסה. ואי לא משום החופה, משום הקידושין לא הייתי פוסל כיון דנתקדשה בהיתר. דהא ליתא, דלקמן [נ"ט ע"א] מוכח דכה"ג לא קרינן לה משומרת לביאה פסולה, כיון שהקידושין היו בהיתר. והר"י פירש דמיירי בחופה שלאחר קידושין ע"כ. ותדע מדמייתי בסמוך רב עמרם ראייה מסוטה. ואי מיירי בחופה גרידתא היאך מוכח מסוטה דיש חופה לפסולות, שאני התם שנתקדשה תחילה. אלא ודאי מיירי בחופה שלאחר קידושין, ובהא פליגי רב ושמואל, דרב סבר יש חופה לפסולות וע"י חופה קנאה לגמרי לכל דבר, בין למושכה מסקילה לחנק, בין לענין סוטה דקרינן ביה והביא האיש את אשתו, ובין לענין תרומה דקרינן בה קנין כספו. ומיהו ליטמאות לה אין חופה [קונה], דדרשינן [כ"ב ע"ב] (לה) [לא] יטמא, לכשירה הוא מיטמא ואינו מיטמא לפסולה. וא"ת ולשמואל דסבירא ליה דאין חופה לפסולות, מאי איצטריך לומר דאינו מיטמא לפסולה, פשיטא דהחופה עושה השאירות, וכיון דלא קני החופה אם כן ארוסה בעלמא היא, ואפילו ארוסה כשירה אינו מיטמא לה כ"ש פסולה. וי"ל דאיצטריך קרא למימר דאינו מיטמא לפסולה אפילו אם יש כאן ביאה עם החופה. דכי האי גונא היה מיטמא לכשירה. ואיצטריך קרא לומר דאפילו הכי אינו מטמא לה כיון שהיא פסולה.
והשתא פירשתי דלרב יש חופה לפסולות לכל דבר בר מלטמא לה דגלי קרא לומר דאינו מיטמא לאשתו פסולה. ואם כן לכאורה היה נראה לומר דאינו יורשה. דאם היה יורשה כמו כן היה מיטמא לה. דהא בהא תליא, כדמוכח לקמן פרק האשה רבה [פ"ט ע"ב], דקאמר התם גבי יתומה שהשיאוה אמה ואחיה שהבעל יורשה, ופריך וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ומשני כיון דאיהו ירית לה קריא ולא ענו לה והויא לה מת מצוה. אלמא דהא בהא תליא. וכיון שהוכחתי הכא דאינו מיטמא לה כמו כן אינו יורשה. מיהו נראה להר"י דלאו הא בהא תליא. דאטו וכי תעלה על דעתך לומר שאם יש לכהן שני בשני ואין לו קרוב יותר ממנו שיטמא לו. והא לא אשכחן דכהן (גדול) יכול ליטמאות אלא לקרובים האמורים בפרשה. ועוד דאמרינן לקמן [שם] דיכול ליטמאות לה וקא פסיק ותני בכל ענין אפילו יש כאן כמה ישראלים אפילו הכי יכול ליטמאות לה. ואי מטעם דעבדינן [לה] כאילו הוי מת מצוה לא יטמא לה, כדאמרינן בנזיר פרק כהן גדול [מ"ז ע"א], כהן גדול ונזיר יטמא נזיר ואל יטמא כ"ג שזה קדושתו קדושת עולם וזה קדושתו קדושת שעה. אלא ודאי לא תליא טומאה בירושה. והא דאמרינן לקמן [פ"ט ע"ב] הו"ל מ"מ לאו דוקא מת מצוה, אלא רוצה לומר דהוי כמת מצוה. והכי פירושה וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה דמן התורה לא מטמא לה ותיקנו רבנן מטמא לה. ומשני כיון דאיהו קא ירית לה הוה ליה כמת מצוה ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר שאינו נראה עקירה גמורה. אי נמי יש לומר דהכי פירושה יש כח ביד חכמים לעקור הדבר ולעשותה כשארו. ואין זו עקירה גמורה, דכיון דאיהו קא ירית לה, הוה ליה מת מצוה. אבל לא תלי זה בזה כדפרישית.
מיהו נראה להר"ר פרץ לדחות כל זה, דנוכל לומר דלעולם הא בהא תליא טומאה במת מצוה. וכל מה שהקשינו יש לתרץ. כי מה שהקשינו אם כן יטמא כהן גדול לקרוביו כשאין קרוב יותר ממנו הואיל ומטמא לה, בשביל דאין יורש אלא הוא, דהואיל ואין שם יורש אלא הוא ימשכו ידיהם. י"ל דודאי הכא ימשכו ידיהם שיסברו שהוא יורש את אשתו כדין בעל שיורש אשתו מן התורה. ולפיכך תיקנו שהוא יטמא לה. דאם לא כן לא ימצא שום מתעסקין באשתו, שיאמרו הואיל והוא חייב בקבורתה מה לנו לטרוח ולהשתדל במקומו. אבל בכהן גדול אי נמי ירית לה מ"מ לא ימשכו ידיהם מלהשתדל, שידעו בטוב שמה שהוא יורשה אינו מטעם שמצוה ליטמאות לה, אלא ידעו בטוב דהיינו טעמא משום שאין קרוב ממנו, ולא אתו למימר דהוי מת מצוה. וקושיא שניה נמי שהקשינו, אמאי יכול ליטמאות אפילו יש יותר ישראלים. כיון דהוי מת מצוה לא יטמא כשיש שם ישראלים, מידי דהוי אמת מצוה דכשיש שם ישראלים אין כהן גדול יכול ליטמאות לו. כי י"ל דשאני התם דכיון דאם לא היה רוצה הכהן להתעסק לא ימשכו ידיהם מליטפל בה לא הוי ליה מת מצוה, אבל הכא דאם לא היה מיטפל בה ימשכו ידיהם שיאמרו הוא יורשה מן התורה ומה לנו ליטפל בה ודאי הוי מת מצוה ויכול ליטמאות בה. ומיהו להפר נדריה מספקא ליה להר"י אם מיפר נדריה אם לאו. ולכאורה היה נראה שאינו יכול להפר נדריה, דומיא דההיא דלקמן [צ' ע"ב] דניסת על פי עד אחד דאמרינן שאינו יכול להפר נדריה משום דמאי טעמא אמור רבנן דמיפר משום דלא תתגנה על בעלה הכא תתגנה ותתגנה. ומיהו הכא נמי אימר דהיינו טעמא דאינו מיפר משום דקנסוה רבנן, ודווקא התם דקנסוה לגבי כתובתה כמו כן קנסו שאינו יכול להפר נדריה, אבל הכא שיש לה כתובה שמא לא קנסו אותה שלא יפר נדריה.
ומודה לי אבא. פירש רש"י דאבא לשון חשיבות הוא, כמו דין אבא למלכא [תרגום בראשית מ"א מ"ג]. וקשה אמאי הקפיד ר' יוחנן על רשב"ל שקרא כך רב. אלא נראה דהיינו שמו, ורב זה לשון רבנות. והא דאמרינן התם [ברכות ס"ב ע"א] דמי פומא דאבא וקשיא היאך היה קורא רב כהנא רבו בשמו. וי"ל לפי שהיה תלמיד חבר לרב.
וחייבין עליה משום אשת איש. פירש רש"י אם קיבל אביה קידושין. וקשה דמאי אשמעינן, מסיפא ידעינן ליה דקאמר אם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידיה. ומפרש ר"י דקאי אבא עליה יבם, דאמר קנאה, וקאמר דאחר ביאת יבם אם בא עליה אדם חייב משום אשת איש, ואשמעינן דלא נימא דכיון שהיא קטנה אין ביאתה אלא כמאמר בעלמא. כי היכי דאמרינן [ס"ח ע"א] ביאה בקטן כמאמר בגדול, קמ"ל שלא עשו (מאמר) ביאה בקטנה כביאה בקטן אלא הויא ביאתה ביאה גמורה כשאר אשת איש.
<h2>דף נח.</h2>
עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם אלא בקידושין דקנו בלא ביאה אבל חופה כיון דלא קני אלא מטעם ביאה ואין ביאה אלא בכשירות [לא] הוה חופה. מיהו בכשירות דכולי עלמא מודו דחופה קונה מקל וחומר, כדקאמר רב הונא פ"ק דקידושין [ה' ע"א] אמר רב הונא חופה קונה מקל וחומר ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה. וכל מה שפירשתי היינו לפי שיטה (שפירשתי) [שפי' רש"י] דחופה קונה דקאמר ר"ל בלא קידושין. וכי תימא אם כן מאי קאמר בסמוך עד כאן לא קאמר ר' אלעזר ב"ר שמעון אלא קידושין וכו' אבל חופה וגו', כיון דלא אתי חופה אלא מקידושין, נימא מה קידושין לא פסלי אף חופה לא פסלה. וי"ל דכך נראה להם לחכמים לומר דחופה דקרובה לביאה פסלה טפי מקידושין. דפסול משתמרת לביאה פסולה הוי מדרבנן. וקשה לפירושו, דהיכי מצינן למימר דקיימא לן כרב הונא, והא לא קיימא לן כותיה פ"ק דקידושין. ונהי דלא איתותב, מ"מ מדקאמר מנינא למעוטי דרב הונא ש"מ דלא קיימא לן כותיה. ועוד הקשה הרב ר' יום טוב זצ"ל, כיון דאין חופה לפסולות לשמואל, היכי מצי סבר שמואל כרב הונא דחופה קונה אפילו בכשירות, [הא] איכא למיפרך מה לכסף שכן קונה בפסולות תאמר בחופה [שאינה קונה בפסולות]. דכי נמי ילפינן ליה דקונה בכשרות מ"מ בפסולות אינה קונה. ואע"ג דאכתי לא קיימא לן דקני בכשירות, מ"מ פרכינן פירכא אף לפי האמת. דבפ"ק דמנחות [ו' ע"א] יליף טריפה מיוצא דופן ובעל מום, ופריך מה להנך שכן לא הותרו מכללן תאמר בטריפה, דאפילו כשתלמוד לפי האמת שהיא איסור טריפה מ"מ הותרה מכללה. דאי לא יליפנא איסור טריפה לגבוה לא משכחת לה שיהא טריפה הותרה מכללה, דמה אמרת שכן הותרה במליקה, הא לא קרינא הותרה מכללה כיון שלא הותרה מכללה של איסורה. אלמא דפרכינן פירכא אע"ג דלא פרכינן לה אלא לפי האמת. והכא נמי נימא הכי. ועוד קשה דכיון דחופה ר"ל חופה בלא קידושין כי קאמר ע"כ לא קאמר ר' מאיר אלא בקידושין דפסלי אבל חופה, הוה ליה למימר קידושי כסף, כיון שרוצה לומר דחופה היינו קידושין. וכי קאמר נמי עד כאן לא קאמר ר' אלעזר אלא קידושין דלא קרובים לביאה אבל חופה הוה ליה למימר עד כאן לא קאמר ר' אלעזר אלא בקידושי כסף, כיון דחופה ר"ל קידושין.
לכך מפרש ר"ת דכל היכא דמזכיר חופה במשנתינו רוצה לומר חופה שאחר קידושין, אבל בחופה [גרידא] לא קני, דלא קיימא לן כרב הונא דאמר חופה קונה בפ"ק דקידושין [ה' ע"א]. וכי תימא אם כן מאי קאמר לר' מאיר דאמר קידושין פסלי חופה נמי פסלה, פשיטא מאי איריא מטעם חופה תיפוק לי מטעם הקידושין. י"ל דמיירי הכא שלאחר שנכנסה לחופה נתארמלה או נתגרשה. דאי מטעם הקידושין, כיון שנתארמלה פקעי הקידושין, אבל עתה שנתארמלה בתר חופה יש לנו לומר דהיינו כמו שנתארמלה אחר הנישואין. זוהי סברת רב. ולדידיה נתארמלו או נתגרשו מן הנישואין דתנינן במתניתין פסולות, רוצה לומר מן החופה. דכך לי חופה כמו נישואין. ושמואל אומר אין חופה קונה לפסולות, דתיהוי כמו נתארמלו או נתגרשו מן הנישואין. ולדידיה נתארמלו או נתגרשו דמתניתין רוצה לומר נתארמלו או נתגרשו בתר ביאה. וכי תימא מאי ס"ד דרמי בר חמא דמדמה להו אהדדי, דקאמר באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן, מי דמי, שאני התם דהוי מטעם משתמרת לביאה פסולה, אבל הכא מיירי בנתארמלו או נתגרשו אחר חופה, ומה ענין זה לזה. י"ל דה"ק לר' מאיר דאמר קידושין גרידי פסלי ומחמיר כל כך שאפילו בקידושין לבדם הוא תופס זאת האשה משתמרת לביאה פסולה, אם כן הוא מחמיר הרבה, הכי נמי היה מחמיר שאם נתארמלה בתר חופה הוי ליה כמו אם נתארמלה אחר ביאה, לר' אלעזר דלא מחמיר בקידושין גרידי ה"ה שלאחר החופה כמו כן לא היה מחמיר דליהוי כמו נתארמלה אחר ביאה. ודחי, ע"כ לא קאמר ר' מאיר התם אלא בקידושין דקני לה, שזהו תחילת הקנין, אבל חופה לא קני לה בלא קידושין, דלא קיימא לן כרב הונא דאמר חופה קונה, וגם לא שייך לומר דמהניא החופה דליהוי משתמרת לביאה פסולה, דכבר משעת קידושין איפסלה לה, הילכך כי ליכא למיפסלה מטעם הקידושין שהרי נתארמלה ליכא למיפסלה מטעם החופה. וכן עד כאן לא קאמר ר' אלעזר אלא בקידושין אבל בחופה דקרובה לביאה שמא היה מחמיר בה ר' אלעזר למיחשבה כאילו נתארמלה או נתגרשה מן הביאה. וקשה להר"ם על פירוש ר"ת, דתניא בתוספתא [פ"י ה"א] אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט נכנסה לחופה לשם נישואין ולא הספיק לבועלה עד שמת מותרת לכהונה ומותרת בתרומה, ואם בעלה פסלה לכהונה ולתרומה. אלמא דאין חופה פוסלתה מלאכול בתרומה לאחר מיתתו. וקשיא לרב לפירוש ר"ת. ודוחק לומר רב תנא הוא ופליג. ועוד דהוה ליה לתלמוד לאקבועי פלוגתייהו דרב ושמואל במשנה דנתארמלו או נתגרשו.
לכן נראה להר"ם דהכי פירושה, יש חופה לפסולות וכו', שהקידושין לא פסלי במשתמרת לביאה פסולה דרבנן, כדאמרינן לקמן בסוף שמעתין [נ"ח ע"ב], מ"מ בחופה שלאחר קידושין פסלי. ומשכחת לה משתמרת לביאה פסולה דרבנן כגון יתומה שניסת בקטנותה שנתארמלה או מת בעלה בקטנותה וחלצה משהגדילה, דלא הויא אלמנה וגרושה אלא מדרבנן. והשתא קאמר דבין לר' אלעזר בין לר' מאיר אע"פ שאינה משתמרת לביאה פסולה אלא מדרבנן ומשום קידושין לא היתה נפסלת לכהונה ולתרומה, מ"מ כיון שיש חופה [לפסולות] כמו כן אסורה. דכיון דחופה צריך ביאה אי אתית להתיר בתר חופה אתי נמי להתיר אחר ביאה. ומיהו אם מת בעלה, כיון דפקא האישות מותרת לכהונה ולתרומה, כמו שמשמע בתוספתא [שם]. ושמואל אומר אין חופה לפסולות. דלא גזרינן חופה אטו ביאה. ומודי לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלש שנים הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה. דהא אפילו בתר ביאה מותרת לאכול כדפרישית. עד לר' מאיר דאמר קידושין פסלי חופה נמי פסלה. היכא דאיכא למיפסל משום הקידושין, כגון במשתמרת לביאה פסולה. אבל אי [אינה משתמרת] חופה מהני להאי ה"ה להאי, [ואפי'] לר' מאיר דאמר קידושין פסלי דוקא היכא שדעתו לבוא עליה, [אבל] היכא שקידשה ע"מ לגרשה לאחר חופה דליכא למיפסלה משום משתמרת לביאה פסולה [שהרי אין בדעתו] לבוא עליה [מודה] לר' אלעזר דלא מהני קידושין. עוד נראה לי לפרש יש חופה לפסולות, כגון דאם היתה בת כהן וניסת לכ"ג ואירסה ע"מ להכניסה לחופה (וגירשה) [ולגרשה] לאחר חופה ולא יבא עליה. אע"ג דליכא למיפסלה משום אירוסין, דמשום מאי פסלת לה, אי משום משתמרת לביאה פסולה, זה אינו דהא כנסה על מנת לגרשה לאחר חופה, ואפילו הכי מיפסלה משום חופה. והיינו טעמא דכיון דחופה קרובה לביאה אי שרית למיעבד בכה"ג אתי למיכל בתר ביאה. ושמואל אמר אין חופה לפסולות, וכיון דליכא למיפסלה משום הקידושין, כגון היכא דאין דעתו לבועלה, החופה לא פסלה ואפילו לר' מאיר. אבל לרב אפילו לר' אלעזר פסלה, דכיון דמהניא כל כך החופה לר"מ דאע"ג דאינו יכול לפסל מטונא דקידושין מ"מ מכח החופה אני פוסל. אלמא מהניא החופה טפי מקידושין. וה"ה שיש לנו לומר לר' אלעזר. דבהא לא פליגי, דלא מצינו חלוקים אלא באותה סברא במשתמרת.
כל שביאתה מאכילתה חופתה מאכילתה. פירש רש"י כגון בת ישראל לכהן ואליבא דמשנה אחרונה דאמרינן [כתובות נ"ז ע"ב] אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה, וה"ה שאם היתה בת כהן וניסת לפסול לה, שהחופה פוסלתה מלאכול בתרומה, ות"ק סבר [דאין חופה פוסלתה]. וקשה למה שפירש רש"י דמיירי בבת ישראל, אמאי אוכלת משלו. וי"ל דמיירי בהגעת זמן. ותימה דאטו בעמוד והוצא לה קאי מזוני אית לה. לכך נראה דמיירי בבת כהן ולענין תרומה דבי נשא. ואוכלת משלו רוצה לומר לאחר מיתה, דאלמנה יש לה מזונות. אבל בת ישראל ליכא לאוקומי ולאחר מיתה, דאם כן תיקשי הא פקע ליה קנייניה. והשתא לפי מה שפירשתי דמיירי בבת כהן, נפרש דכל שביאתה מאכילתה ר"ל מניחתה לאכול שאינה פוסלתה. ולפי זה יש ליישב מה שפירש רש"י ומה קידושי רשות אין מאכילין, פירוש שאין מניחין אותה מלאכול.
ושומרת יבם וכנוסה. כלומר אם אותה יבמה היתה שומרת יבם ונסתרה וכנסה היבם משקה אותה ומשביעה על קינוי שעשה בעודה שומרת יבם. דכרבי עקיבא מוקמינן לה [סוטה י"ח ע"ב] דסבירא דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. דמשוה יבמה לשוק לאשת איש. וכי היכי דאשת איש מיתסרא בזנות שזינתה כמו כן יבמה לשוק. הילכך משקה לה על ידי אותו קינוי כפרש"י. ומה שפירש דמיירי באשה אחת, לא דק. דלכאורה כי היכי דאיירי ארוסה וכנוסה בשתי נשים, כדמוכחא הסוגיא, הכי נמי איירי שומרת יבם וכנוסה בשתי נשים. ומיהו מה שפירש דאתיא כרבי עקיבא, יפה פירש. ולא בעי למימר דאתיא כרב המנונא דסבירא ליה [שם] דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבם, דהתם [שם] בעי לאוקומיה כרב המנונא, ודחי לה ומוקי לה כר"ע.
כגון שבא עליה ארוס בבית אביה. וא"ת א"כ אמאי שותות, דהא בפרק ארוסה [סוטה כ"ד ע"ב] פריך על ההיא דלא שותות, ותיפוק לי דקדמה שכיבת בעל לבועל, ומשני כגון שבא עליה ארוס בבית אביה. ואם כן הא קשיא לי, דכיון דהכא אוקימנא לה כגון שבא עליה ארוס אמאי שותות. וי"ל דהכא סמיך אהא דמוקי לה שנכנסה לחופה ולא נבעלה. וכי תימא מ"מ התם אמאי לא שותות, ליהוי כמו נכנסה עמו ללון דאמרינן התם [כתובות מ"ח ע"ב] דיש לה כתובה. וי"ל דמיירי התם שבא עליה ביאת זנות.
דכוותה גבי שומרת יבם. פירש רש"י דלא תיקשי מבלעדי אישיך אמר רחמנא. מי שקדמה שכיבת בעל לבועל שומרת יבם קרית לה. כן פירש רש"י. אבל לא תיקשי ליה אמאי שותות, דהא התם פרק ארוסה [סוטה כ"ד ע"ב] מוקי לה הכי ואפילו הכי קאמר דלא שותות. וליכא לאוקומי בנכנסה לחופה, דהא חופה לא שייכא ביבמה. די"ל דהא דקאמר הכא דשותות אתי כר' יאשיה דפליג התם אר' יונתן. אבל לגבי ארוסה לא רצה לומר כן, דודאי בשומרת יבם מצינו שנחלקו תנאים אבל גבי שומרת יבם לא אשכחן פלוגתא דתנאי. וא"ת דהכא מקשה תלמודא שומרת יבם קרית לה, והתם פרק ארוסה בעי לאוקומי ר' יאשיה ור' יונתן בפלוגתא דרב ושמואל דרב דאמר כר' יאשיה ושמואל [דאמר] כר' יונתן, ואפילו הכי לא פריך שומרת יבם קרית לה במילתיה דר' יאשיה. וי"ל דלא דייק הכא אלא משום דמזכיר שומרת יבם אצל כנוסה, [ד]משמע דשומרת יבם לאו היינו כנוסה. ומכל מקום קשה מאי פריך הכא, לוקמה כגון שנתכוין להטיח בכותל דלא קני כדמוכח התם [לעיל נ"ד ע"א]. וי"ל דאכתי תיקשי דלא קדמה שכיבת בעל בכונה לשכיבת הבועל. דפשטיה דקרא משמע דאיירי שקדמה שכיבת הבעל בכונה. עוד פירש רש"י לשון אחר דכוותה גבי שומרת יבם, דלא תיקשי לך אמאי שותות, דהא אמרינן בברייתא [סוטה כ"ד ע"א] דשומרת יבם לא שותות. אבל קושיא דמבלעדי אישיך לא תיקשי לך, דכיון שקדמה שכיבת בעלה המת לשכיבת הבועל, מבלעדי אישיך קרינא ביה. וקשה, חדא דהתם מוקי לה הכי, ואפילו הכי קתני לא שותות. ועוד דדכותה משמע דקאי אדסליק מיניה. ועוד דבסוטה [כ"ד ע"ב] לא שייך לפרש כן. לכן נראה כפירוש ראשון.
<h2>דף נח:</h2>
רב פפא אמר האי תנא [הוא]. פירש רש"י לעולם דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ומשקי לה כשהיא נשואה, ודקשיא לך ונקה האיש מעון, האי תנא [הוא] דלית ליה האי דרשא. וקשיא, דבקידושין [כ"ז ע"ב] ובכמה דוכתי [סוטה כ"ח ע"א, שבועות ה' ע"א] פריך מונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון, ולא משני האי תנא הוא. אלא נראה לשון אחר שפירש, לעולם לא תידוק מינה [ד]יש חופה לפסולות, והכא מיירי כגון דקני לה כשהיא ארוסה ונשאה ובא עליה והדר איסתתר, ומשקה לה ע"י אותו קינוי. והאי תנא הוא. ורש"י הקשה עליו דאם כן שנסתרה לאחר נישואין אם כן מאי קאמר בברייתא לא סטיתי ארוסה, והלא הסתירה לאחר נישואין היתה. וי"ל דה"ק האשה אומרת כך "אתה חושד אותי שלא נסתרתי. בשבועה שאותה סתירה שאתה חושד בי שלא היתה בעודי ארוסה". ובהא נמי ניחא [הא] דמקשים לעיל דמוקי לה כגון דקני לה כשהיא ארוסה ומשקי לה כשהיא נשואה, אם כן מאי עביד מקרא דואת כי סטית תחת אישיך. אלא על כרחך הכי קאמר קרא, ואף כי סטית עתה שאת תחת אישיך הנקי. הכא נמי נימא הכי.
ע"י גלגול. פירוש לעולם איירי דקני לה כשהיא נשואה ומשקה [לה]0 עד ע"י גילגול שלא נסתרה כשהיא ארוסה ע"י גילגול שבועה. וא"ת ואם זינתה לאחר אירוסין, הא אינו [מנוקה מעון וא"כ] היכי בדקי לה מיא. וי"ל דכיון דלא ידע באותו זנות, מנוקה מעון קרינא ביה. ולא דמי להא דפריך לעיל ומי בדקי לה מיא והתניא ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון, ולא משני כיון דלא ידע לה [מנוקה מעון קרינא ביה]. דהתם הוה ליה לאסוקי אדעתיה שתזנה, דאדעתא דהכי קינא לה ונסתרה. אבל הכא אינו מקנא לה אלא לאחר נישואין. וא"ת ושאר אמוראי דלא מוקמי לה ע"י גילגול כדרב נחמן גילגול שבועה מנא להו. וי"ל דנפקא להו מאמן אמן, דדרשינן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, וש"מ דמגלגלין שבועה של איש אחר אגב אותו איש. וא"ת ורב נחמן תיפוק ליה נמי מהתם. וי"ל דאיצטריך אמן אמן למימר דמגלגלין אפילו היכא דלא שייך שבועה, כגון בקרקעות.
<h2>דף נט.</h2>
בתר נישואין אזלינן או בתר אירוסין אזלינן. פירש רש"י דמיבעיא ליה לכונסה. ותימה דמדקאמר בסמוך לשוייה חללה לא קמיבעיא לי, מכלל דעל דעתא דהמשיב היה, דהשואל מיבעיא ליה לענין חללות. לכך נראה לר"י דלעולם לענין חללות מיבעיא ליה [לרבי] (ול)חייא, ושמואל דפשט ליה היה סבור שהשואל שהיה שואל לענין תרומה. דלכונסה פשיטא ליה דאהני, ולענין לפוסלה בתרומה מטעם משתמרת לביאה פסולה מיבעיא ליה, וכר' מאיר דאמר משתמרת לביאה פסולה לא אכלה. והכי קאמר, פשיטא לי דאם הקידושין נעשו באיסור שנפסלה מלאכול בתרומה מטעם דהיא משומרת לביאה פסולה, אבל עתה שהקידושין נעשו בהיתר, שמא בתר אירוסין אזלינן ולא הוי כמו משומרת לביאה פסולה לאכול בתרומה. או שמא בתר נישואין אזלינן, דלא פליג ר' מאיר במשומרת לביאה פסולה אם הקידושין באיסור או הקידושין בהיתר. הכי ס"ד דפשטן, שפשט הברייתא, ופשט ליה לפי סברתו דמיפסלה בתרומה, מדתנן נתארמלו או נתגרשו מן האירוסין כשירות ומן הנישואין פסולות. אלמא דבתר נישואין אזלינן. וה"ה הכא דאזלינן בתר נישואין. ואע"ג דהקידושין היו בהיתר מ"מ כיון שהיא משומרת לביאה פסולה לא פלוג רבנן אע"פ שהם נעשו בהיתר. א"ל לשוייה חללה לא מיבעיא לי. אז הבין ר' חייא בר יוסף שטעה שמואל בבעייתו, וקאמר ליה, לא עלה על לבי לשאול כך, דאדרבה להיפך סברתי, דאדרבה לענין תרומה פשיטא לי דלא הויא משתמרת לביאה פסולה כיון שהקידושין היו בהיתר, דהביאה היא דמשויא לה חללה. וכי קא מיבעיא לי אי מותר לכונסה או לא. וא"ת כיון דס"ל דשמואל דבתר אירוסין אזלינן, כמו שפשט לו לפי האמת, אמאי לא פשט לו מעיקרא האמת. וי"ל דלפי סברתו שהיה סבור דלענין תרומה מיבעיא ליה השיב לו, דודאי בתר נישואין אזלינן. וכי תימא כיון דלדידיה אזלינן בתר אירוסין, היכי משכחת לה דמן הנישואין פסולות, והלא בכל ענין אזלינן בתר אירוסין ובין לתרומה בין לכונסה [מהני] האי טעמא. וי"ל דמשכחת לה כגון שיקדש את האלמנה [ולא הספיק] לכונסה עד שנתפסה. ומ"מ קצת הוא נראה דוחק [שלא השיב] לו האמת תחילה. לכך נראה להר"ם דמעיקרא נמי פש[יטא ליה דאזלינן] בתר אירוסין, וה"פ תניתוה דאזלינן בתר אירוסין מדקאמר מן האירוסין כשירות, אלמא דלא בטלי אירוסין לגבי נישואין, אלא מילתא תלי וקאי, ואי פקעי אירוסין כגון שמת בינתים לא הויא לה משתמרת לביאה פסולה ולא אמרינן כיון שעתידה להנשא יהיו בטילים הנישואין. אם כן כל שכן הכא שבשעה שקידש היה סבור לקדש בהיתר, דלא היה סבור שתיבגר תחתיו, דאין לנו לומר דליבטלו אירוסין אגב הנישואין. אלא בתר השתא אזלינן. דאי ס"ד דבתר נישואין אזלינן, וכל היכא שקידש נמי בהיתר אמרינן כיון דשמא תבוא לידי איסור כגון אם תיבגר תחתיו אמרינן דבטלי אגב נישואין, אם כן יקשה לך אמאי מן האירוסין כשירות, השתא [היא] שקידש בהיתר ולא היה סבור לבוא לידי איסור אתה אומר דבטלי אגב נישואין, כ"ש הכא שסתם מארס עומד לינשא, שהיה לנו לבטל אירוסין אגב נישואין. אלא ש"מ כדפרישית.
בתולה מקצת בתולים משמע. תימה מאי חזית דבבתוליה בא למעט שלא כדרכה ובתוליה לרבויי בוגרת. וי"ל דסברא [היא] למעט שלא כדרכה מבבתוליה משום דבתוליה במקום בתולים משמע. וא"ת מנלן דבתולה במקצת בתולים משמע, דילמא בתולה בתולה שלימה משמע ואע"פ כן נדרוש האי דרשא דדרשינן לרבויי בוגרת ולמעוטי שלא כדרכה. והכי נימא, אי כתב בתולה הייתי אומר בתולה שלימה (ב)בתוליה ואפילו במקצת בתולים ולהכשיר שלא כדרכה בבתוליה למעוטי בוגרת. וי"ל דעל כרחך סבר ר' מאיר דבתולה שלימה משמע, כדמוכח פרק אלמנה ניזונית [כתובות צ"ז ע"ב], דפליגי ר' מאיר ור' שמעון אי אמרינן דמקצת כסף משמע או כל כסף משמע. אי נמי י"ל דאי הוה אמרינן דבתולה שלימה משמע לפסול שלא כדרכה היה קשה לנו דהא לגבי קנס כתיב בתולה ואפילו הכי לא ממעטינן שלא כדרכה, כדמשמע בפ"ק דקידושין [י' ע"א], דקאמר מודה ר' לענין קנס דכולן משלמי. וא"ת לפי האמת תיקשי לך, דכיון דבתולה שלימה משמע למעוטי בוגרת כל שכן שלא כדרכה, דבתולה במקום בתולים משמע. ואומר רבינו מאיר אבי רבינו תם, דודאי כי מפקינן ממיעוטא דבבתוליה אז ממעטינן טפי שלא כדרכה מבוגרת, אבל כי מפקינן מלשון בתולה אז אמרינן דטפי מסתבר לרבות שלא כדרכה מבוגרת. וא"ת למ"ד בתולה שלימה משמע, מאי איצטריך למיכתב נערה גבי קנס וגבי נערה המאורסה, כיון דכתיב בתולה נערה משמע. וכן קשיא לההוא תנא דלקמן [ס"א ע"ב] דסבירא ליה אין נערה אלא בתולה וכן הוא אומר והנערה בתולה טובת מראה, לישתוק מנערה דכתיב גבי קנס וגבי נערה המאורסה. ואומר מורינו הר"ם דאי לא כתיב נערה התם הייתי לומד בתולה דהתם מבתולה דהכא, מה הכא אפילו בוגרת כדמרבינן ליה מבתוליה הכא נמי [התם]. וא"ת אדרבה [נילף] בתולה בתולה מרבקה, לאו פירכא היא, דפשיטא הוא דעדיפא [למילף] מילתא דלאחר הדיבור מבתולה דלאחר הדיבור מההיא [דרבקה] דהוה קודם הדיבור. וכי תימא לא ליכתוב אלא בחדא מינייהו, או בקנס או בנערה, ואידך לילף מחבריה, דתרוייהו לאחר הדיבור נינהו. וי"ל דהייתי אומר שבקינן בתולה דהתם דכל חד וחד איצטריך לגופיה למעוטי בעולה, וגמרינן מבתולה דכהן גדול שהוא מופנה. דלמעוטי בעולה לא איצטריך, דמבבתוליה נפקא. כן נראה להר"ם.
<h2>דף נט:</h2>
הא מני ר"מ. תימה היכי ממעט להו מקנס, דהא אמרינן פרק אלו נערות [כתובות כ"ט ע"א] דמתניתין דאלו נערות יש להן קנס אתיא כרבי מאיר, וקתני בהו חייבי כריתות. וי"ל דלאו מקנס ממעט להו אלא הכי קאמר ולו תהיה לאשה [אשה ש]יוכל לקיימה. וקשה על זה דאם כן היכי מוכח פרק אלו נערות [שם ע"ב] ולאפוקי מהאי תנא, דילמא לעולם אית להו קנס, וכי קא ממעט לענין קיום ממעט להו. דלאו הא בהא תליא, כדפרישית. זה קשה לי. ועוד מהיכא תיתי קרא דמצי לקיימה, אי משום דאתי עשה ודחי לא תעשה, הני מילי כלאים בציצית, אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתה לעשה כלל [עי' כתובות מ' ע"א]. אלא נראה לי דהא דקאמר הא מני רבי מאיר היא הכי פירושה, אותו תנא דממעט אלמנה משום שהיא בעולה כרבי מאיר סבירא ליה. ולגבי בעולה סבירא ליה כוותיה. אבל לגבי קנס לא סבירא ליה כרבי מאיר, דאילו רבי מאיר סבירא ליה שיש לה קנס מריבויא דקראי דהתם. כדמוכח בריש פרק אלו נערות [כ"ט ע"א]. ואילו תנא דהכא סבר דווקא בראויה לקיימה. ובכמה מקומות מצינו שהתלמוד אומר "סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא".
אי כר' אלעזר תיפוק ליה משום זונה. וא"ת לימא דבהא לא ס"ל כר' אלעזר. וי"ל דה"פ אי אליבא דר' אלעזר אמרה למילתיה תיפוק ליה משום זונה. דעל כרחך אליבא דר' אלעזר קאמר וליה לא סבירא ליה, דאי אליבא (דרבי אליעזר) [דנפשיה] קאמר יקשה לך שהיה לו להכשיר בוגרת כר' אליעזר, ולקמן [ס' ע"א] משמע דרב פסל בבוגרת. וא"ת אכתי מאי פריך תיפוק ליה דהויא לה זונה לימא דקאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה רצה לומר לכהן הדיוט ומשום זונה, ואשמעינן דבעילה שלא כדרכה משויא לה זונה. וי"ל דאם כן היה לו לפרש בהדיא הלכה כר' אלעזר דאמר דבעילה שלא כדרכה הואי [ביאה], דאי בא להשמיעינו דבעילה שלא כדרכה משויא לה זונה, מתניתין היא [נ"ג ע"ב] ולא חילק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה. ועוד אומר הר"ם זצ"ל דאי משום [זונה] קאמר הוה ליה לפרש בהדיא משום זונה. מדקאמר פסולה לכהונה סתמא משמע לכהן גדול. וא"ת אכתי לימא לעולם משום זונה, והא דקאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה רוצה לומר דעבר משום עשה דבעולה, דלא תימא דלא לקי אלא משום זונה. וי"ל דאם כן היה לו לומר בהדיא נבעלה שלא כדרכה חייב משום בעולה. מדקאמר פסולה לכהונה ש"מ דעיקר החידוש היינו מזה עצמו. וא"ת אמאי שבקיה לבר זוגיה דהיינו ר' שמעון והוצרך לומר ורב סבירא ליה כרבי אלעזר ומכח זה מקשה, תיפוק ליה דהויא לה זונה, היה יכול לומר ורב סבירא ליה כר' שמעון, שהוא סובר כך כמו כן דנבעלה שלא כדרכה בעולה היא. ולא תיקשי ליה תיפוק ליה משום זונה, דהא לא סבירא ליה האי סברא. וי"ל דאי נמי היה אומר כך לא היינו מרויחים שום דבר, דנהי דלא תיקשי לרב תיקשי לרבי אלעזר גופיה שאמר בברייתא לעיל נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה מתוך הפסוק, למה לי קרא תיפוק לי משום זונה. והילכך הוצרך ליתן טעם דלא תיקשי לרבי אלעזר עצמו כדפרישית. וא"ת לר' אלעזר גופיה הוה מצי לשנויי דאתא לומר דעבר משום עשה דבעולה. וי"ל דעדיפא מינה משני.
שנים ולא ארבעה. תימה מהיכא תיתי לריבויינהו. וי"ל דסד"א מדאתקוש להדדי.
<h2>דף ס.</h2>
לומר שאינו משלם קנס במפותה. תימה סוף סוף צריך לשלם לה כתובתה, ומה לי קנס מה לי כתובה. וי"ל דנ"מ לענין מחילה, דקנס לאו בר מחילה הוא וכתובה אם רוצה תמחול. או נ"מ לשלם מן הזיבורית, דכתובה גובה מן הזיבורית [גיטין מ"ח ע"ב] וקנס מן העידית.
וכתיב לא יחלל דקאי אכולהו. תימה אמאי קרי להו חייבי עשה, הא לאו נמי איכא, כדאמרינן התם [קידושין ע"ח ע"א] אלמנה לכ"ג לוקה משום לא יחלל ולא יקח. וי"ל דה"פ יש חלל מחייבי עשה, אי שייך ולא יחלל בחייבי עשה. כך נראה להר"ם.
אלה למעוטי נדה. וא"ת מהיכא תיתי לרבויי נדה, אי מק"ו דאלמנה כמו שאומר בת"כ [אמור פ"ב ה"ה], ומה אלמנה שכן בלאו מתחללת עושה חלל, נדה דבכרת לא כ"ש. מה לאלמנה שמתחללת בהאי ביאה מתרומה ומכהונה תאמר בנדה דאינה מתחללת, דאית בה הויה כדאמרינן לעיל ס"פ החולץ [מ"ט ע"ב]. ולא שייך לומר כיון דבעלוה עשאוה זונה. ואומר הר"ם דסתם סיפרא מני ר' יהודה היא, וא"כ איכא למימר דנדה גופה תתחלל מהאי דינא, וליכא למימר דאין חללה אלא מאיסור כהונה, דדווקא לרבנן אמרינן הכי פרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ז ע"ב] אבל לרבי יהודה לא בעינן איסור כהונה לגבי חללות. מיהו קשה דבהא לא קיימא לן כרבי יהודה, וביש חלל מחייבי עשה קיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב. ואי קאי כרבי יהודה היכי קיימינן כותיה. וי"ל דנהי דתלמודא קאמר דאיצטריך אלה למעוטי נדה, הני מילי (לדידן דסבירא לן) [לר' יהודה אי ס"ל] כרבי אליעזר, אבל רבי אלעזר גופיה יכול להיות דאיצטריך אלה לומר דלא דלא לקי אבעולה, דלהכי כתיב [ויקרא כ"א] אלה לא יקחו, לומר מאלמנה עד אלה קאי בלא יקח אבל מכאן ואילך לא. ואשמעינן דלא לקי אכי אם בתולה מעמיו יקח אשה, כמו שלוקה אכי אם צלי אש. ובזה מתורץ מה שהקשה רבינו יעקב מאורליינש, שהקשה אמאי לא [לקי] אבתולה מעמיו יקח אשה, כמו דלקי אכי אם צלי אש. ולפי מה שפירשתי עתה ניחא, דלהכי כתיב אלה להפסיק הענין. וכן צ"ל ע"כ דלא איצטריך אלה להאי דרשא, אלא דריש בענין אחר. דאם לא כן יש לתמוה מאי טעמיה דרבי אליעזר בן יעקב, דהא רב אשי קאמר טעמא ונשאר בקושיא. ורב אשי נמי נשאר בלא שינויא. ואם כן מאי טעמיה דר' אלעזר. אלא ש"מ דאיצטריך להכי. או שמא לא דריש ר' אלעזר אלה, כמו כמה אלה שבתלמוד. או שמא איצטריך אלה דקשה עונשיה דידהו, כדאמרינן [לעיל כ"א ע"א] גבי מדות ועריות.
מיהו קשיא להר"ם אכתי אמאי איצטריך למעוטי נדה, אי מביניא דכולהו, מה לכולהו שאין להן היתר תאמר בנדה שיש היתר לאחר שבעה. ותירץ דאי לאו מיעוטא הייתי מרבה מהיקישא דרבי יונה דהוקשו כל העריות זה לזה. ואע"ג דאימעוט לגבי תפיסת קידושין מדכתיב ותהי נדתה עליו [מ"ט ע"ב], למאי דיצאה יצאה ולמאי דלא יצאה לא יצאה. להכי כתיב אלה לומר דאפילו לענין חללות לא תקשינהו. עוד נראה לי לתרץ קושיית התוספות בענין אחר. דמה שמקשין למה לי למעוטי נדה, י"ל דאי לא כתיב אלה הייתי לומד מחזיר גרושתו משניסת מחייבי עשה ומקל וחומר, ומה חייבי עשה דקילי עושה חלל מחזיר גרושתו שהוא בלאו אינו דין שיעשה חלל. וכי הדר ילפת מחזיר גרושתו לענין שעושה חלל, נילף נדה ממחזיר גרושתו שהוא בלאו עושה חלל נדה שבכרת לא כל שכן. והשתא ליכא למימר מה למחזיר גרושתו שכן מתחללת. דמהיכא תיתי, דלענין מה תתחלל. אי לכהונה, מיפסלא משעת גירושין. ואי לתרומה, כיון דלאו זר מעיקרא [הוא] (ואי) לתרומה בעינן זר מעיקרא. ונהי דלעיל פרק החולץ [מ"ד ע"א] משמע דמחזיר גרושתו אינו עושה חלל, היינו למאן דלית ליה דרבי אליעזר בן יעקב דאמר יש חלל מחייבי עשה, להכי כתב אלה לומר שאינו עושה חלל. ולפירוש זה לא נצטרך לדחוק ולומר דהאי דרשא דאלה דדריש לאו לרבי אליעזר בן יעקב היא, אלא שפיר אתיא כרבי אליעזר בן יעקב, ואפילו הכי איצטריך אלה למעוטי כדפרישית.
אליו לרבות הבוגרת. תימה דלמה לי אליו לרבות הבוגרת, מלא היתה לאיש דממעטינן מוכת עץ נוכל לרבות בוגרת, ונימא הכי אשר לא היתה לאיש מי שהויתה ע"י איש. וי"ל דפשטיה דקרא דאשר לא היתה לאיש לא משמע אלא מוכת עץ שנעשה בה הויה אבל בוגרת לא נעשה בה כלל הויה. וכי תימא מ"מ מק"ו תיפוק ומה מוכת עץ כשירה בוגרת לא כ"ש, דהא אפילו מאן דפסל במוכת עץ בבוגרת מכשר. וי"ל דאיכא למיפרך מה למוכת עץ דלא אישתני גופה תאמר בבוגרת (דלא) [ד]ישתני גופה.
נילף בתולה בתולה מהתם. פירש רש"י ממאנס. וא"ת לעיל [נ"ט ע"א] דקאמר בתולה מקצת בתולים משמע בבתוליה עד שיהו כל [בתוליה קיימים], היכי קאמר דמקצת בתולים, אדרבה נילף בתולה בתולה דליהוי שלימה. וי"ל דאי לא כתיב בבתוליה היינו לומדים דמקצת בתולה משמע מבתולה דכהונה, ואע"ג דקולא וחומרא לחומרא מקשינן, ועוד דמיסתבר למילף בתולה מבתולה ממה שנלמוד בתולה מהבתולה. (מ"מ) [א"נ] מיסתבר למילף מילי דכהונה ממילי דכהונה. מיהו קשיא להר"ם למה לי למיכתב נערה גבי מאנס למעוטי בוגרת, לילף מבתולה בתולה דכהן גדול. ואין לומר דאי לאו נערה היינו לומדים בתולה בתולה מטומאה. דהא טפי מיסתבר למילף בתולה מבתולה מבתולה מהבתולה. ותירץ דאי היינו לומדים בתולה בתולה מכ"ג היינו מקשים דבתולה דגבי מאנס איצטריך לדרשא, כדדריש לה פרק אלו נערות [כתובות ל"ח ע"א], וא"כ אינה מופנה אלא מצד [אחד] דכהונה, וגזירה שוה המופנה מצד אחד למידין ומשיבין. והכא יש להשיב שכן ריבה בהם הכתוב מצוות יתירות. וכיון דאיכא למיפרך הוה ילפינן ליה מטומאה דמרבינן אפילו בוגרת. ומכהונה ילפינן שפיר קולא, דהא אפילו בכהנים שהם קדושים אנו מרבים בוגרת, כ"ש ישראלים. עוד י"ל דלא ילפינן מאנס מכהונה, דאיכא למימר, מה לכהונה שאם נתארסה ונתגרשה אסורה לכהן גדול, תאמר במאנס או במפתה דיש לה קנס. שאם נתארסה ונתגרשה (אין) [יש] קנס. דמסתמא רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה דסבירא ליה [שם] דיש להם קנס. ומה שפירש רש"י נילף בתולה בתולה ממאנס, קשה לר"ת דאם כן היה לו לפרשו בהדיא כיון דלא הוזכר בהדיא בשמעתין. ונראה לו לפרש נילף בתולה בתולה מכ"ג מה להלן נערה ולא בוגרת כדממעטינן ליה מבתוליה.
<h2>דף ס:</h2>
והא"ר שמעון בתולה שלימה משמע. תימה דמעיקרא הוה ניחא ליה אי בתולה שלימה משמע, והשתא קשיא ליה אי מקצת בתולים משמע, והיאך משתנות הסברות. וי"ל דה"פ והא אמר ר' שמעון בתולה שלימה [משמע] ובבתוליה מקצת בתולים משמע, וא"כ יליף בתולה בתולה בכ"ג מהכא, וא"כ למה לי אליו לרבות הבוגרת, נילף בתולה בתולה מהתם, [ומשני] טעמא דידי מהכא, מדאיצטריך אליו לרבות הבוגרת, מכלל דבתולה בתולה שלימה משמע. פירוש דאי ס"ד דמקצת בתולים משמע למה [לי] אליו לרבות הבוגרת, נילף בתולה בתולה מבתולה דמשמע מקצת בתולים. והקשה הרב רבינו ידידיה יתום, דילמא לעולם בתולה מקצת בתולים משמע, ודקא קשיא לך למה לי אליו לרבות הבוגרת, איצטריך, סד"א נילף נילף בתולה דטומאה מבתולה דמאנס, מה להלן נערה ולא בוגרת אף כאן נערה ולא בוגרת. ותירץ הרב רבינו פרץ זצ"ל דניחא ליה טפי למימר דבתולה שלימה משמע, דהשתא איצטריך אליו לאפוקי ממשמעות דקרא גופיה ממה שהיינו אומרים דפשטיה דקרא משמע מקצת בתולים, דהשתא לא איצטריך אליו לאפוקי ממשמעות דקרא גופיה, אלא למימר דלא נילף בתולה בתולה מהתם.
<h2>דף סא.</h2>
וכן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר קברי גוים אינם מטמאין באהל. פסק ר"ת דאין הלכה כרבי שמעון. ומייתי ראיה דבמסכת אהלות [פי"ח מ"ט] קאמר רשב"ג דאינם מטמאים, וכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. והא דאמרינן פרק המקבל [ב"מ קי"ד ע"ב] אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאי בי קיברי א"ל ולא כהן מר א"ל ולא תנית סדר טהרות דתנן ר' שמעון בן יוחאי אומר קברי גוים אינן מטמאין באהל, לאו משום דטעמא הכי אלא היה דוחה אותו, ועיקר הטעם הוי משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפח ואינה בוקעת ועולה [ברכות י"ט ע"ב]. ובדוכתא אחרינא מצינו שהיה רגיל לדחות המדברים אליו, דאשכחן תנא דאשכחיה לאליהו שהיה קובר ר' עקיבא אומר לו ולא כהן מר אמר לו צדיקים אינם מטמאים באהל. ועיקר טעם לא היה אומר לו, דשפיר הם מטמאים, אלא היינו טעמא שרבי עקיבא היה מהרוגי מלכות והוי כמת מצוה, ומת מצוה קנה מקומו. ובסדר אליהו רבה [פי"ח] מצינו שיש תנאים חלוקים על אליהו, זה אומר מזרעו של שבט זה או מזרעו של שבט זה אמר להם רבותי עד מתי אתם חלוקים עלי איני אלא מזרעו של רחל שכן כתוב ביחוסו של בנימין ואליהו בן זכרי בן ירוחם אמרו לו והלא אמרת לאותה אלמנה עשי לי עוגה ולבנה עוגה זה היה רמז שאתה כהן ונתנה לך חלה הניתנת לכהן אמר להם אותו תינוק משיח בן יוסף היה ורמזתי לעולם שאני בא לעולם תחילה. אם כן לא היה כהן. ואם כן פרק המקבל כששאל לו רבה בר אבוה היה לו להשיב שאינו כהן. אלא ודאי היה דוחה המדברים אליו כדפירשתי. ואם כן יש ליזהר שלא לילך על קברי גוים.
משנה. כ"ג שמת אחיו חולץ ולא מייבם. וא"ת מרישא שמעינן לה שאמרה אע"פ שעשה בה מאמר לא יכנוס. וי"ל דחולץ איצטריכא ליה, דס"ד כיון שחליצה צריכה רקיקה ולקרות חלוץ הנעל, הוי זילותא דכ"ג ולא יחלוץ קמ"ל. ואע"ג דלעיל פרק שני [כ' ע"א] תנינן ליה איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת, דהיינו אלמנה לכ"ג, ובפרק כהן גדול [סנהדרין י"ח ע"א] נמי תנינן לה. י"ל דהתם תני לאיסור מצוה אגב איסור קדושה, ובפרק כהן גדול תני ליה משום דתני מעלות דכ"ג.
אין זונה אלא גיורת. ואע"ג דלכאורה מיירי אפילו בפחותה משלש שנים, דלעיל [ס' ע"ב] קאמר ר' שמעון דגיורת פחותה מבת שלש פסולה לכהונה ופליגי רבנן עליה, ואם כן אמאי הויא זונה, והלא אין ביאתה ביאה. וי"ל דאע"פ [כן] הויא זונה, דסתם גוים שטופי זימה ומשנוצרה לכך היא עומדת. ואע"ג דבפרק (שני) [ששי] דתמורה [כ"ט ע"ב] משמע דסבירא ליה לאביי דגויה נמי [לא] הויא זונה, י"ל דודאי זונה הויא אכן לא.0...
ושנבעלה בעילת זנות. פירוש לחייבי כריתות. ולא כפירוש רש"י בת ישראל שנבעלה לפסול לה, דהא אמרינן לעיל פרק החולץ [מ"ד ע"ב] כיון שנבעלה לפסול לה פסלה משמע דווקא בחייבי כריתות.
<h2>דף סא:</h2>
אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר והנערה בתולה טובת מראה. [תימה] דבסדר עולם [פ"א] משמע שלא היתה אלא בת שלש שנים כשנשאה יצחק. לכך הגיה הרב רבינו שמואל חסיד נ"ע בסדר עולם בת ארבע עשרה שנה. ומייתי ראיה מסיפרי, דקא חשיב שבעה ששנותיהם מאה ושלשים ושלש שנה, וקא חשיב רבקה בהדייהו. ואת"ל שלא היתה אלא בת שלש שנים כשנשאה יצחק לא תמצא בשנותיה אלא מאה ועשרים ושתים, שהרי יצחק כשנשא את רבקה היה בן ארבעים שנה וכשנולד יעקב היה בן ששים. ואם כן לא היתה רבקה אלא בת עשרים ושלש. וישמעאל היה בן שבעים וארבע שנה בלידתו של יצחק, שהרי היה גדול ארבע עשרה שנה מיצחק. ומצינו במגילה [י"ז ע"א] דכשנתברך יעקב מת ישמעאל. נמצא שהיה יעקב בן ששים ושלש שנה, כי ישמעאל חי מאה ושלשים ושבע שנה, צרף ששים ושלש עם שבעים וארבע הרי הם קל"ז. הרי הוכחתי שהיה יעקב בן ששים ושלש שנה כשנתברך. ומצינן [שם] שיעקב נטמן בבית עבר ארבע עשרה שנה. ועשרים שנה שהיה בבית לבן ושתי שנים שהיה בדרך. ובאותו פרק מתה רבקה, כדאמרינן [קה"ר פ"ב] אלון בכות שתי בכיות, אחת בשביל רבקה ואחת בשביל מניקתה. הרי שהיה יעקב בן תשעים ותשע שנה במיתת רבקה. וכיון שלא היתה רבקה זקינה מיעקב אלא עשרים ושלש שנה נמצא שלא חיתה אלא קכ"ב. אבל אם נאמר שהיתה בת ארבע עשרה שנה יהיו עשתי עשר שנה יתירות ממה שחישבתי, ויהיו שנותיה קל"ג. ומיתרצא בהכי הא דפריך לקמן [ס"ד ע"א] ונילף מיצחק, פירוש ששהה עשרים שנה עם אשתו ולא נשא אחרת, ואם היתה בת שלש שנים [כשנשאת] אם כן עשר שנים ראשונות לא היו מן המנין, כי לא היתה ראויה ללדת עד שתהיה בת שלש עשרה שנה. אבל אם היתה ראויה לילד שהיתה בת ארבע עשרה שנה אז פריך שפיר ונילף מיצחק ששהה עשרים שנה עם אשתו לאחר שהיתה ראויה לילד ולא גירשה.
הא יש לו בנים מאשה נמי בטילי. וא"ת מנא ליה לדקדק כן ממתניתין. ואין לומר מדלא קתני לא יבטל מאשה [בת בנים] ש"מ הא יש לו בנים מאשה נמי בטיל. דילמא משום הכי לא תני הכי דאי הוה תני הכי הייתי אומר דבאין לו בנים מאשה לא בטיל מפריה ורביה בטיל. וי"ל דזה לא הייתי יכול לומר, דכיון דהוה תני אלא אם כן יש לו בנים הוה ידעינן שפיר דמפריה ורביה אינו יכול לבטל.
ל"ג למאי נ"מ. דטובא נ"מ, כדמפרש ואזיל. אלא ה"ג ונפקא מינה למכור ספר תורה.
<h2>דף סב.</h2>
משה הוא דמדעתיה עבד. וא"ת והלא קל וחומר הוא, וקל וחומר ניתן לידרש. וי"ל דאינו ק"ו גמור, דאטו משום שציוה לבטל יום אחד מפריה ורביה יש לבטל לעולם.
וקבע להם זמן. וא"ת היא הנותנת, משום דקבע זמן יש לשמר יותר. וי"ל דה"פ, ומה ישראל שקבע להם זמן אמרה תורה שלשה ימים, אע"ג דמשום ביאה לא היה צריך להזהירם אלא יום אחד, מ"מ הזהירם משום פליטת שכבת זרע, אני שבכל שעה מדבר עם שכינה לא כל שכן שאחוש לזה.
דכתיב אמור להם שובו לכם לאהליכם. וא"ת מנא ידעינן שפירש מדעתו והלא לא פירש עד שאמרה לו שכינה מצות פרישה, ומיד שהותרו ישראל אמר לו ואתה פה עמוד עמדי. וי"ל דמיד שא"ל הקב"ה מצות פרישה אמר לאשתו ותיקן לה אהל לבדה. וא"ת אמאי כעסו עליו אהרן ומרים, והלא הסכימה שכינה לדעתו. וי"ל בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו [מכות י' ע"ב]. וא"ת אמאי המתינו כל כך לכעוס. וי"ל דלא נתגלה להם עד שנסמכו שבעים זקינים. כדתניא בשעה שא"ל הקב"ה למשה אספה לי שבעים זקינים אמרה מרים אשרי נשותיהם של אלו שנתבקשו בעליהם לגדולה, אמרה צפורה אדרבה אוי להם שמיד שדיברה שכינה למשה פירש ממני. עוד י"ל כמו שיש במדרש [שבת פ"ז ע"א], והסכים הקב"ה לדעתו שנאמר פה אל פה אדבר בו, כלומר שכעס עליהם הקב"ה על שכעסו עליו. ועתה ניחא למה המתינו כל כך לכעוס, שלא נודע להם עד אותה שעה. ומיהו בשביל כך אין לגרוס כאן "פה אל פה אדבר בו". כדתניא בסיפרי פה אל פה אדבר, אמרתי לו לפרוש, ש"מ שקודם לכן נאמרה לו ההסכמה.
מעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו. אינו רוצה לומר שנצטוו עליה, דהא לא נאמרה להם בשביל ציווי אלא בשביל ברכה. ואי נמי נאמרה להם בלשון צווי, מ"מ כיון שלא נשנית בסיני, לבני ישראל נאמרה ולא לבני נח. אלא ה"ק מעיקרא נמי בני פריה ורביה [נינהו] להתייחס בניהם אחריהם, כדכתיב בלאדן בן בלאדן.
דלאו בני נחלה נינהו. כדפירש רש"י שמשוים פשוט לבכור ובת לבן. אבל הם בטוב בני ירושה, כדאמרינן בקידושין [י"ז ע"ב] גוי יורש אביו דבר תורה.
<h2>דף סב:</h2>
וכולן מתו מפסח ועד עצרת. נמצא במדרש עד ל"ג בעומר. ולפיכך נמנעים העולם לעשות נישואין עד אחר עצרת.
לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. שחייב לפוקדה בתשמיש. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה דילמא מיטרד בשביל המצוה. אי נמי דילמא מיטריד בתשמיש ויתעצל מן המצוה. וקשיא לר"ת [ס' הישר סי' מ"ה] דהיכי שרינן בשביל שלום בית דבר שהוא אסור מן התורה. דנפקא לן [שבועות י"ח ע"ב] שחייב לפרוש ממנה סמוך לוסתה מוהזהרתם את בני ישראל מטומאתם. לכך נראה לר"ת דהכי גרסינן "לא נצרכה אלא לאשתו נדה". ומעיקרא קאמר דכשהיא טהורה והוא יוצא לדרך שהוא חייב לפוקדה, ופריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא ואל אישיך תשוקתיך מלמד שהאשה משתוקקת כשיוצא בעלה לדרך, וכיון שהיא מתאוה ודאי חייב לפוקדה כדאמרינן בסמוך והמשיאן סמוך לפירקן והמכבד אשתו יותר מגופו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה לא נצרכה אלא לאשתו נדה, ול"ג "ואע"ג דאמר מר" אלא גרסינן "וכמה עונה". וה"פ אע"פ שאשתו נדה מ"מ חייב לפייסה בדברים ולומר לה דברי פיוסים, שאף זה תענוג הוא לה כדאמרינן התם [עירובין ס"ג ע"ב] הישן בכילה שאיש ואשתו ישינים בה עליו הכתוב אומר נשי (עמו) [עמי] תגרשון מבית תענוגיה. וכמה יש לפייסה בדברים עונה. ומצינו עונה שהוזכרה בלא תשמיש, כדאמרינן התם [ע"ז ע"ה ע"א] מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין וכמה עונה. ויש מיישבין גרסת רש"י ומוקמי לה כמ"ד [נדה ט"ו ע"א] וסתות דרבנן. ומ"מ תופס הר"י עיקר פירוש ר"ת.
והמשיאן סמוך לפירקן. וא"ת הא אמרינן לקמן פרק חרש [קי"ב ע"ב], אין נישואין לקטן. ואין לומר דהתם מיירי בזכרים והכא בנקיבות, דהא פרק הנשרפין [סנהדרין ע"ו ע"ב] מייתי לה אזכרים. וי"ל דאע"ג דאין נישואין לקטן מיהו ביאתו ביאה.
<h2>דף סג.</h2>
והמלוה לעני בשעת דוחקו. קשיא לר"ת [ס' הישר סי' מ"ד] דאמרינן פ"ק דחגיגה [ה' ע"א] ומצאוהו רעות רבות וצרות זה המלוה לעני בשעת דוחקו. ותירץ דהכא מיירי שמלוה לו כשהוא דחוק ואין בידו מעות לקנות מזונות, אבל התם מיירי כששואלין לו מס והוא מלוה לו על קרקעותיו לפרוע מס שלו ומוזיל העני גביה ועל ידי כך משתקעין נכסיו בידו. וזהו מה שאומר התם, זוזי לעללתא לא שכיח לתיליתא שכיח, פירוש כשצריך מעות לקנות תבואה. עללתא היינו תרגומו של תבואה. לא שכיח מעותיו להלוות לו. לתיליתא כשרוצים לתלותו, שאין לו מס לפרוע, שכיחין מעות, שבשביל ערמה מלוה לו שישארו לו קרקעות העני. ורש"י פירש בענין אחר התם.
זבין ולא תיזול. הכי גריס רש"י. והכי פירושה, מכור קודם שתעני. וקשה אמאי נקט בסתרקי וגלימא טפי מדבר אחר. ומפרש ר"י דגרסינן "זבין ולא תידול". והכי פירושה, קנה בגדים מן השוק ולא תצטרך לאורגם, כי ההוצאה מרובה. ותידול היינו אריגה כמו דלולי בשוקא פ"ק דבכורות [עי' חולין ס' ע"א]. והשתא ניחא דנקט גלימא, דלא איתרמי לפי מדתו וטוב לארוג בעצמו.
<h2>דף סד.</h2>
עתר. פירש רש"י פילא. ור"י פירש דרחת היינו פילא. ועתר היינו פורקא שמהפך הקש על התבואה.
<h2>דף סד:</h2>
איכא משפחה דרפי דמא. פירש רש"י ולפיכך מת מהרה. ויש מפרש דרפי דמא ולפיכך נבלע בו הדם ואינו מת מהרה. ואיכא דקמיט דמי ואינו נבלע כדאמרינן פרק אלו טריפות [חולין מ"ז ע"ב] המתיני לו עד שיבלע דמו.
מלקויות דתנן מי שלקה ושנה. הקשה רבינו משה כהן למ"ד [סנהדרין פ"א ע"ב] עבירות מחזקות היכי מוכח מכאן, והא עבר תלת זימני. וי"ל דרב יוסף דהכא ס"ל דמלקויות מחזקות. ולישנא דמתניתין מוכח כן, מדנקט מי שלקה ושנה.
<h2>דף סה.</h2>
לשלישי לא תינשא. ע"כ צ"ל דאתיא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה. וקשיא לר"י דאם כן איך יש לה משני. דע"כ יש לה כתובה משני, חדא מדקאמר בברייתא נישאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה, משמע דלא מצי לאשכוחי דהפסידה כתובתה אלא דווקא משלישי, ש"מ הא משני יש לה כתובה. ועוד ראיה דלקמן בסמוך קאמר נישאת לרביעי והיו לה בנים מהו דליתבעה לשלישי, [ולא קא מיבעיא ליה נמי אם נישאת לשלישי והיו לה בנים מהו דליתבעה לשיני], ש"מ דפשיטא ליה שהיתה לה כתובה מן השני. וקשה אמאי יש לה כתובה, והלא איתחזקה בתרי זימני. וי"ל דלענין כתובה אזלינן בתר נישואין וכיון שבשעת נישואין אישתעבד לה לא פקע אותו שעבוד, ואע"ג דאיגליא למפרע שהיתה עקרה. ועוד י"ל דחזקה דתרי זימני לא מהניא אלא לאוסרה שלא תינשא, אבל להפסיד כתובתה לא מהניא חזקה עד שתינשא לשלישי. דומיא דשור המועד דאע"ג דבתרי זימני הוי חזקה לא מהני לשלם עד נגיחה (רביעית) [שלישית] כדפירשתי בבבא קמא פרק כיצד הרגל [ב"ק כ"ג ע"ב]. ויש שהיו רוצים לומר דלהכי יש לה כתובה, משום שבשעה שנישאת נישאת בהיתר, ולא עברה על דברי חכמים בשעת נישואין, אבל לשלישי יש לקונסה מטעם דכבר עברה על דברי חכמים. ואי אפשר לומר כן, [דאם כן] מאי קאמר בסמוך מי מצי אמר לה שתיקותיך יפה מדיבוריך, דאדעתא דהכי לא גירשה. בלאו הכי יש לקונסה כיון שבשעת נישואי (רביעי) [שלישי לא] היו לו בנים. לכך נראה כמו שפירשתי תחילה.
נישאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה. מספקא ליה לר"י אם ר"ל לאלתר או כששהתה עמו עשר שנים. ולכאורה מיירי כששהתה עשר שנים, דאי לאלתר אמאי אין לה כתובה, והלא לא הוחזקה אלא בתרי זימני, ולעיל פירשתי דלא מהני חזקה דתרי זימני להפסידה כתובתה. [אלא ו]דאי מיירי לאחר עשר שנים. אי נמי נוכל לומר דמיירי לאלתר, ומ"מ קנסוה חכמים לפי שעברה על דברי חכמים שנישאת למי שאין לו בנים. או מטעם דמקח טעות הוא שהטעתו. וכן משמע לקמן דמיירי לאלתר, מדמיבעיא ליה לקמן נישאת לרביעי מי מצי א"ל שתיקותיך יפה מדיבוריך דאדעתא דהכי לא גירשתיך, ואי מיירי לאחר עשר שנים והלא על כרחך כפו אותה. ומיהו יש לדחות, דכיון דאם יבוא אליהו ויאמר בת בנים היא אשתכח דלא היתה הכפייה כפייה, ואדרבה לקמן משמע דמיירי כששהתה עשר שנים, מדקאמר מיד או דילמא מצי א"ל את הוא דגרמת. ואי לאלתר אין שייך אותה סברא. ולפנים כתבתי ראייה מה"ג [הל' כתובות] דלאלתר קאמר. ועיין שם בס"פ.
או דילמא מצי א"ל השתא הוא דכחשי. וא"ת לשלישי היה לנו לומר דתיהוי לה כתובה, שבשעה שנישאת לא היתה עקרה. וי"ל דקים ליה דלא מהני האי סברא אלא להחזיק ולא להוציא.
מצי א"ל אדעתא דהכי לא גירשתיך. וא"ת והלא לא פירש לה משום שאין לך בנים אני מוציאך, ובפרק השולח [גיטין מ"ה ע"ב] על אותה משנה דהמוציא את אשתו משום שם רע קאמר והוא שאמר לה משום שם רע [אני מגרשך]. וי"ל כיון שנישאת ולא היו לה בנים הוי כאילו אמר לה בהדיא משום (שם רע אני מגרשך) שאין לך בנים אני מוציאך.
אי איהי שתקה אנן מי שתקינן נמצא גט בטל. וא"ת והלא לא כפליה לתנאיה, ולרבי מאיר דבעי תנאי כפול מאי איכא למימר. וי"ל דלאו דווקא גט בטל קאמר, אלא רצה לומר מוציא לעז על הגט. וא"ת ובפרק השולח [גיטין מ"ו ע"ב] גבי איילונית דקתני המוציא אשתו משום איילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר, נישאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתובתה אומרים לה שתיקותיך יפה לך מדיבוריך. ואמאי לא פריך אי איהי שתקה אנן מי שתקינן. וי"ל דלא דמי, דהתם גבי איילונית אמרינן לא יחזיר, הילכך ליכא למיחש משום קילקולא, שהרי בשעה שגירשה אמרו לו הוי יודע שלא תוכל להחזירה, הילכך אם יבוא הבעל היום או למחר לערער אומרים לו והלא כבר הזהרנוך שלא תוכל להחזירה, ואם כן בכל ענין גירשה, ועוד מאחר שהוא יודע שאינו יכול להחזירה למה יערער. אבל הכא אמרינן יחזיר, ושייך משום קילקולא, הילכך לא שתקינן. וה"ק ע"כ ליתא להך חששא דקא אמרת, דאי איתא דאיהו הוה שתיק, אנן מי שתקינן, והא איכא למיחש לקלקולא ואם כן היה לנו לתקן שלא יחזיר. ומדלא תקון דלא יחזיר ש"מ דליכא למיחש כלל, כדמסיק דהשתא הוא דברית. וא"ת לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה שאומרים שיש לה כתובה, דמדקאמר ר' יהודה אומרים לה שתיקותיך יפה מדיבוריך ואין לך כתובה ש"מ דרבנן אית להו דיש לה כתובה. ואמאי, לימא לה, השתא הוא דבריית. וי"ל דהתם מיירי בספק איילונית, שאם היה כך שהיא איילונית לא תלד לעולם, וכי איגלי מילתא שילדה נמצא שמעולם לא היתה איילונית, ולא שייך למימר עד השתא היית איילונית והשתא נתרפאת. אבל הכא מיירי בספק עקרה, דאית לה רפואה, ושייך לומר השתא הוא דבריית. וא"ת התם פ"ק דנדה [י"ב ע"ב] גבי אשה שאין לה וסת דקאמר לא יחזיר, פריך פשיטא, ומשני לא נצרכה אלא דהדרא בריא, דסד"א יחזיר קמ"ל דלא, דדילמא מינסבא לאחר ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשך ונמצא גט בטל. ואמאי, לימא השתא הוא דבריית. ואומר הרב רבינו משולם זצ"ל דמיירי התם כגון שבאותו יום שגירשה הדרה לה וסתה הראשון, כגון ששינתה מחמשה עשר לעשרים בחודש ומעשרים לריש ירחא, ובאותו יום שגירשה דהיינו חמשה עשר ראתה, דלא שייך לומר השתא הוא דבריית דקודם (שנישאת) [שגירשה] נתרפאת.
איהי קים לה ביורה כחץ. תימה אי מיירי שלא שהתה עמו עשר שנים הא ודאי יש לה כתובה, ואי איירי ששהתה נמי יש לה כתובה, כדאמרינן לעיל דיש לה כתובה מן הראשונים. ועוד קשיא דהיאך היא נאמנת הא אמרינן פרק בתרא דנדרים [צ' ע"ב] השמים בינו לבינה חזרו לומר צריכה שתביא ראיה לדבריה. וכי תימא דהכא מיירי בבאה מחמת טענה והתם בלא באה, אם כן בראשונה אמאי תיקנו שתהא נאמנת. וי"ל דהכא מיירי כגון שנישאת לשלישי. והא דאין לה כתובה מיירי כגון דלא אמרה מיניה, שאינה יכולה [לומר] מיניה כגון שיש לו בנים מאשה אחרת, אבל הכא דאמרה מיניה יש לה כתובה. וכי תימא מ"מ ליחוש שמא נתנה עיניה באחר כי ההיא דהתם. י"ל דלא דמי, דהתם מיירי כגון שתובעת גט, אבל הכא מיירי כגון שכפו את האיש להוציאה בשביל שהיא אומרת כך ואינה תובעת גט, הילכך אין לחוש שמא עיניה נתנה באחר. והר"ם פירש דקאי אדסליק מיניה, אנישאת לרביעי דאמרינן לעיל דאין לה כתובה משלישי דמצי אמר לה השתא הוא דבריית, ועתה קאמר דאי אמרה לשלישי "מה שלא יכולתי ללדת בנים זהו בשביל שלא היה יכול להוליד" לא מצי אמר לה השתא הוא דבריית. אמר איזיל ואינסיב איתתא אחריתי. הא לא קאי אדסליק מיניה, אלא קאי אהנך דיש להם ליתן כתובה, כמו ראשון ושני לר' ושלישי לרשב"ג. א"ר אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה. פירוש כי היכי דאם לא היה אומר כן יש לו ליתן כתובה, הכי נמי כי קאמר הכי יתן כתובה. ומפרש טעמא שכל הנושא וגו'. ואע"ג דלא קאי אדסליק מיניה, מילי דר' אמי נקיט ואזיל. עוד נראה להר"ם זצק"ל לפרש, דההיא דנדרים דאינה נאמנת מיירי כגון שהוא אומר איני יודע אם הוא יורה כחץ או לאו. דכיון דלא קאמר על בירור אני יורה כחץ היא מעיזה פניה. והכא דקאמר היא נאמנת מיירי כגון שהוא אומר בדקתי עצמי ואני יודע בטוב אני יורה כחץ, ובמילתא דהוא ידע בה אינה מעיזה. וקא יהיב טעמא דאפילו לרבא דלית ליה דרב המנונא דאמר בפרק בתרא דנדרים [צ"א ע"א] אין אשה מעיזה פניה אלא מעיזה ומעיזה, אפילו הכי נאמנת, כדמפרש ואזיל. פסק. ופעם אחת אירע מעשה שאמרה אשה על בעלה ישען על ביתו ולא יעמוד, ודקדק הרב מכח ההיא דנדרים דנאמנת, דאפילו ביורה כחץ היתה נאמנת אי לאו משום דכל מילתא דלא ידע בה משקרא. אבל בדבר זה ידע בה, ולא משקרא. ולא רצה הגאון לסמוך על זה בשביל שבנות ישראל פרוצות הן. ואחר כך שמע [שנמצא] כן בתשובה אחת בשם ריצב"א שכתב כך כמו שכתב.
<h2>דף סה:</h2>
שהקב"ה שינה בו דכתיב ואני זקנתי. וא"ת ממה שינה, והלא היא אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה, דמשמע ואני זקנתי. ואי משום דאמרה ואדוני זקן, הוא לא רצה לומר כל מה שהיא אמרה. וי"ל דחשיב שינה משום שהיא אמרה אחרי בלותי, דהיינו לשון גנאי, והקב"ה אמר בלשון נקיה יותר ואני זקנתי. ואע"פ שאין זה שינוי גמור מ"מ מוכח שפיר, דמדשינה הקב"ה במקצת ש"מ שמותר לשנות לגמרי. ועוד י"ל משום דאמרינן פרק הפועלים [ב"מ פ"ז ע"א] שפירסה נדה, וה"ק שרה, אחרי בלותי היתה לי עדנה, כלומר אני יכולה ללדת אבל בעלי היאך יוליד והלא אדוני זקן. והשתא שינה, שהיא אמרה שהעכבה הוה תלויה באברהם, והקב"ה אמר שהיה תלוי בשרה.
ואי ס"ד דלא מיפקדא כתובה מאי עבידתיה. תימה תיקשי ליה אמתניתין [ס"ד ע"א] דקאמרה יוציא ויתן כתובה, אע"ג דקתני האשה אינה מצווה על פריה ורביה. ותו כל שכן דאי מיפקדא יקשה לו אמאי יש לה כתובה, כיון דמיפקדא מיענשא טפי. ועוד קשה דתיקשי ליה ממתניתין דנדרים [צ' ע"ב], דאמרה דאינה נאמנת. וליכא למימר דהתם שלא באה מחמת טענה כדמפורש לעיל. וי"ל דממתניתין לא היה.0...
<h2>דף סו.</h2>
גמרא. ועבדים שקנו עבדים. הקשה בקונטרס למה לי קרא פשיטא מה שקנה עבד קנה רבו. ותירץ כגון שנתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו. מיהו קשה לרבי מאיר דאמר בפ"ק דקידושין [כ"ג ע"ב] בכסף ע"י אחרים, ואם נתנו לו על מנת שיצא לא קנה, וכ"ש באין לרבו רשות בו. וי"ל דלר' מאיר עיקר קרא אתא לאשה שקנתה עבדים. ואע"ג דבאשה נמי אית ליה דאין קנין לאשה בלא בעלה, הני מילי מדרבנן אבל מדאורייתא אין לבעל כלום בנכסי אשתו. והכא איירי מן התורה. ועוד י"ל דמיירי במתנה, דאמרינן בחזקת הבתים [ב"ב נ"א ע"ב] במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. מיהו קשה, אדמותיב ליה מברייתא לותיב ליה מסיפא דמתניתין גופה, דקתני בת ישראל שניסת לכהן והכניסה לו עבדים בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו בתרומה, כיון שלא [היה] יודע שיש חילוק בין קנין האוכל לשאינו אוכל. וי"ל דזה ודאי פשוט לו שהייתי מתרץ דכיון דלא אכלי רק מטונא דידה אין להם לאכול רק כשהיא אוכלת. אבל מברייתא פריך שפיר, משום דמשמע מתוך הברייתא שהם אכולים מכח הבעל ולא מטונא דאשה, דקתני קנינו שקנה קנין אוכל. ועוד דכיון דמייתר קרא להכי משמע דמטוניה דבעל אכלי, ואם כן כי נמי לא אכלה יאכלו עבדיה מטוניה דבעל. ומ"מ משני שהם אוכלים ומכח האשה וכו'.
והרי ממזר וכו'. פירוש דאמרינן לקמן בפירקין [ס"ט ע"ב] בת ישראל שניסת לכהן וילדה בת והבת ניסת לממזר וילדה בן ומתה והבן קיים שמאכיל את אם אמו. וה"ה דמצי למימר כשר שנולד מישראל, אלא נקט לישנא דמתניתין.
גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה. פירש בקונטרס אבל בעבדי צאן ברזל [ליכא למיגזר] דהשתא לאו משום דידה קא אכלי אלא מחמת כהן שהוא יבם. ואפילו למ"ד הדין עמה, כיון דבחיי הבעל הרי הם לבעל, וגם לאחר מיתה עד שתגבם, ואינהו מיחסרי גוביינא, והוי כקנין חדש, ולא אתי לאיחלופי.
אלא מעתה בת ישראל הניסת לכהן לא תאכיל בתרומה. וקשה, מי דמי, התם לא אכלה בחיי הבעל, ואם כן אי הוו אכלי עבדיה ודאי אתי להאכילם לאחר מיתה, ואתי למימר לאו מטונא דידה קא אכלי. אבל הכא דבחיי הבעל אכלה לא אתי לאיחלופי לאחר מיתה. לכן נראה דגרסינן "לא תאכל". ומההוא טעמא פריך. וניחא שפיר.
<h2>דף סו:</h2>
כרשיני תרומה. נקט מידי דחזי לאדם ע"י הדחק. דאל"כ לא מיחייב בתרומה. וכן אם דרך אדם לאוכלם לא הוה שרינן להפסידם ליתנם לבהמה. לא יאכילנה כרשיני תרומה. פירשתי בפרק כל שעה [פסחים ל"ד ע"א] אית דמחלק בין הנאה של כילוי להנאה אחרת. נהי דחייב בגניבה ואבידה. מכאן משמע דשוכר כשומר שכר דמי.
ישראל ששם פרה מכהן. פירש רש"י כששכרה הימנו קיבל עליו פחת דמיה ואונסיה. וקשה דבכי האי גונא הויא ריבית, כדאמרינן פרק איזהו נשך [ב"מ ע' ע"ב] אין מקבלין נכסי צאן ברזל וכו'. אלא נראה דהך סיפא איירי בשאלה, ושם אותה משום פחת דמיה אם תיזול.
תניא כותיה דר' אמי [עבדי צאן ברזל] יוצאין בשן ועין לאשה. הקשה הרב רבינו משה כהן היכי מוכח מהכא דהדין עמו. לעולם אימא לך דהדין עמה, ומ"מ כיון דמיחסרי גוביינא ברשות הבעל הם, ויכולין אף היורשים להקדישן והקדשן הקדש, וכ"ש הוא עצמו. ומשום הכי אמרינן דיוצאין בשן ועין לאיש. וי"ל דמייתי ראיה מסיפא, דקאמרה אבל לא לאשה, אלמא הדין עמו, דאי הדין עמה אמאי אין השיחרור של האשה מפקיע מידי שעבוד הבעל, כמו בנכסי מלוג דאמרינן דיוצאין בשן ועין לאשה פרק החובל [ב"ק פ"ט ע"ב], ואע"פ שיש בהן לבעל פירות. שהרי גדולה מזאת אמרינן בסמוך דאפילו למ"ד הדין עמה דאין לבעל בהם כלום אלא שעבוד (בעלים) והגוף הוי לאשה, אפילו הכי הקדש היורשים מפקיע, משום דמיחסרי גוביינא. כ"ש הכא, שאין לו לבעל אלא פירות, דשיחרור דידה מפיק. אלא ש"מ הדין עמו.
הבעל מוציא מיד הלקוחות. פ"ה לא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גירשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא [אפילו מתה היא הוא מוציא] מיד הלקוחות, משמע שרוצה לומר דוקא (מכרו שניהם) [לאחר מיתה] אז הוא מוציא מיד הלקוחות, דכל זמן שהיא קיימת אינו יכול להוציא למכור כלל. משמע שר"ל דוקא מכרו שניהם אז הוא מוציא. אבל אם מכרו שניהם לאחר אין הבעל יכול להוציא מיד הלקוחות. וקשה כיון שהמקח קיים מחיים היכי מצי [מפיק] מלקוחות דידיה לאחר מיתת אשתו מטעם ירושה. דנהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דידיה קביל עליה, כדאמרינן פרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"ב] גבי ההוא דזבין לכתובתה בטובת הנאה וכו'. לכן נראה דמוציא מיד הלקוחות היינו לאלתר, [והיינו] האשה, ובלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דאמרינן [גיטין נ"ה ע"ב] דמקחו בטל, ואע"פ שלא היתה מוחה האשה וג[ם לא] מתה וגם לא גירשה, כיון דאי בעיא היתה מוחה או שמא ימות הבעל בחיי אשה או שמא יגרשנה. וטעמא [משום] דהיינו מג' שדות [אחת] שהכניסה (לה) [לו] שום משלה [נ"א, שהכניס לה שום משלו], [וכו'] ובג' שדות אמרינן [ב"ב מ"ט ע"ב] דמקחן בטל לגמרי. ומכאן ראיה למה שפירש הרב רבינו שמעון מיינבילא דודאי יש חילוק בין שלש שדות לשאר נכסים, דבשאר נכסים המכר קיים עד זמן טריפה, דאינה משועבדת לכתובה ואם רצה הבעל לסלקה בדמים רשאי. ולהכי אמרינן בפרק האשה שנפלו [כתובות פ"א ע"ב] [לא יאמר אדם] לאשתו [וכו'] אי בעי לזבוני [הכא נמי] דלא מצי [מזבון]. אבל כשמת או גירשה דין הוא שיתבטל המקח, כדאמרינן בחזקת הבתים [ב"ב נ' ע"א] משום איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין או במיתה. אבל בג' שדות דאינו יכול לסלקה [שהרי] הדין עמה, המקח בטל לאלתר, לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לטרוף מן הלקוחות.
רבא לטעמיה. תימה דבפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"א] מפרש טעמיה דרבא משום דאי הוו ליה זוזי ללוה מצי מסלק ליה, אבל הכא דאמרינן דהדין עמה לא מצו יורשין לסלקה, ומאי לטעמיה דקאמר. וי"ל דלא צריכי [התם האי טעמא] אי לא מפני שעשאו אפותיקי והקנה למלוה גוף העבד אם לא יפרענו. אבל הכא שאין הגוף קנוי לה דהא מיחסרי גוביינא ואין הגוף קנוי לאשה עד שיבוא לידה. והשתא מיהא ברשותיה קאי, ולית לה לאשה כי אם [שע]בוד [על] בעלה. ואם כן השיחרור שפיר מפקיעו. מיהו קשה, אמאי לא אמרינן אלמוה רבנן לשיעבודא דאשה, כדאמרינן [פרק] אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב]. [וי"ל דה"מ כשאינו אוסר כ"א לאשה, אבל הכא שאוסר לכל לא אלמוה לשעבודא, ושפ[יר]] מפקיעו איסור המת שאסור בהנאה לכולי עלמא, כי היכי דמפקיע שעבוד דעלמא.
<h2>דף סז.</h2>
או דילמא ילוד מאכיל. תימה מאי מיבעיא ליה, הא ע"כ צריכי לטעמא דילוד מאכיל, מדתניא לקמן בפירקין בת ישראל מעוברת מכהן לא תאכל בתרומה. וע"כ טעמא הוי משום דאינו ילוד אינו מאכיל. דליכא למימר דהיינו משום דעובר במעי זרה זר הוא, דהלא זר מאכיל הוא שפיר כיון דמזרע כהן אתי, ואפילו ממזר מאכיל אם אמו, וכדאמרינן לקמן [ס"ט ע"ב] דאין לך זר גדול הימנו. וי"ל דודאי גבי האם פשיטא ליה דשאינו ילוד אינו מאכיל, דנפקא ליה מויליד ביתו הם יאכלו, קרי ביה יאכילו. ודווקא ילוד ביתו מאכיל דהיינו אמו, אבל מספקא ליה אי קאי האי דיוקא דיליד ביתו דמשמע דווקא ילוד (אבל) אעבדים דלא כתיבי בהדיא אלא מקנין כספו מרבינן להו.
זו דברי ר' יוסי. וטעמא משום דאית ליה המזכה לעובר קנה. ואית ליה דחוששין למיעוט. דאע"ג דאיכא למימר מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות והוו להו זכרים בני קיימא מיעוטא, מ"מ חיישינן למיעוט שמא מעוברת מבן זכר בן קיימא ויש לו חלק בהם ופוסל בהם. וא"ת והא בפ"ק דכתובות [י"ד ע"ב] א"ר יוסי אם רוב העיר משיאין לכהונה וכו'. אלמא לא חיישינן למיעוט וי"ל דהיינו דווקא התם דהוי רובא דאיתיה קמן ועדיף טפי מרובא דהכא. מיהו קשיא כיון דרבי יוסי חייש למיעוטא ברובא דליתיה קמן, אם כן יהי סובר דקטנה אינה מתיבמת גזירה שמא תימצא איילונית כר' מאיר. ואם כן היכי קאמר לקמן [ק"ה ע"ב] קטנה חולצת, הא כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. וי"ל דאמרינן שאם יבוא אליהו ויאמר דלאו איילונית היא, עולה ליבום קרינא בה.
אבל חכמים אומרים יש לה בנים וכו'. ואית להו לרבנן דעובר אין לו זכיה. ולהכי קאמרי כי אין לו בנים אוכלים בשביל אחין.
ומי פליגי וכו'. תימה אמאי קאמר, הא ודאי פליגי רבנן עליה, דמשנה שלימה היא בפרק יוצא דופן [נדה מ"ג ע"ב], תינוק בן יום אחד פוסל וכו'. ופריך בגמרא מאי איריא יום אחד אפילו עובר נמי, אמר רב ששת הכא במאי עסקינן בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים מאותה שאינה גרושה ויש לו בן יום אחד מן הגרושה ולאפוקי מדר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל קמ"ל דווקא בן יום אחד אבל עובר לא. אלמא אשכחינן רבנן דפליגי עליה. ועוד קשה אמאי דחיק רב ששת לאוקומי מתניתין דהתם בשתי נשים ויש לו בנים מאותה שאינה גרושה, והשתא אכלי הזכרים מטונייהו. לוקמה באשה אחת גרושה ומ"מ אוכלים בשביל כל המשפחה כולה, כדאמרי רבנן הכא. וי"ל דקושיא בתרייתא מתרצת לקמייתא, דודאי מדמוקי לה הכי היינו משום דבעי לאוקומי טעמא דרבנן משום דלא חיישי למיעוט. ואי הוה מוקי באשה אחת לחוד הוה צ"ל דטעמייהו דרבנן משום דלית ליה זכיה לעובר, דאי אית ליה זכיה אם כן היה פוסל, דנהי דלא חיישינן למיעוט מ"מ כיון דליכא בנים אית ליה זכיה לעובר אפילו תהיה בת, דבת קודם לכל בני המשפחה. ולמיעוטא דנפלים ליכא למיחש. ולהכי קאמר דטעמא דמתניתין משום דלא חיישינן למיעוטא ובשתי נשים כדקאמר התם, דכיון דיש לו בנים אם כן לא פסיל האי עובר. ואע"ג דיש לו זכיה לעובר מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות והוו להו זכרים בני קיימא [מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן ולאפוקי מרבי יוסי].
<h2>דף ע.</h2>
הערל. פירש רש"י דמיירי שמתו אחיו מחמת מילה. וקשה לר"ת דכיון [דאינו] (ד)מניח עצמו למול מפני הסכנה א"כ הוי כמו ערלות שלא בזמנה. ולקמן בגמרא [ע"א ע"א] בעי קטן מהו לסוכו בשמן של תרומה ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא. ואמאי לא פשיט ליה ממתניתין דהוי כערלות שלא בזמנה. לכך נראה לר"ת דמיירי במשומד לערלות שירא מצער המילה. והא דקרי ליה בגמרא [שם] לבו לשמים היינו משום שאינו מניח עצמו [למול] אלא מפני הצער ואינו כפורק עול מצות מילה מעליו. והקשה ר"י בר מרדכי על זה דמ"מ תפשוט בעיא דערלות שלא בזמנה מטומטום דאינו אוכל בתרומה. והיינו כערלות שלא בזמנה. וכי תימא הוי ערלות בזמנה כיון דחייב לקרוע. אם כן קשה [הא] דפ"ק דחגיגה [ד' ע"א] אמאי ממעט טומטום מכל זכורך, יקרע ויתחייב בראייה. ותו דקאמר בגמרא [ע"א ע"ב] גבי טומטום דנתחייב בשעת אכילה ולא נתחייב בשעת עשייה. ואי חייב לקרוע אפילו בשעת עשייה נתחייב. וכיון דאינו חייב לקרוע אם כן הוי כערלות שלא בזמנה, ואם כן תפשוט בעיין מטומטום כמו שפירשתי. ועוד קשה דאמר בגמרא [שם] א"ר יוחנן משום ר' בנאה ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו. ומאי מייתי שאני התם דלא הוו משומדים לערלות. על כן נראה דפירוש רש"י עיקר. ומ"מ אין לדמות ערלות שלא בזמנה דקטן תוך ח' ימים לערל זה, דמ"מ כיוצא בזאת המילה הוי מילה בזמנה. וכן משמע בירושלמי [פ"ח סוף ה"א] דקאמר התם [ר' אחא] בשם ר' תנחום בשם ר' חייא אין ערלה אלא מיום שמיני ולהלן, ותני ר' חייא כל ל' יום אסור לסוכו בשמן של תרומה תוך ח' ימים מותר לסוכו בשמן של תרומה. ומפליג התם בהדיא בין תוך ח' לאחר ח'. וקטן נמי אין לדמות לטומטום, דהוי טפי מילה שלא בזמנה מטומטום.
גמרא. מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור וכו'. תימה להר"ם מה צריך ג"ש דתושב ושכיר, תיפוק לי דנילף תרומה מבכורים ובכורים ממעשר [כדלקמן ע"ג ע"ב] ומעשר נילף ממנו ממנו מפסח [כדלקמן ע"ד ע"א]. והיה נראה לומר דכיון דהמלמד הוי קדשים לא הדר ילפינן על אינך, אע"ג דהלמידים הוו חול. אבל קשה לומר כן, דלא אשכחן פרק איזהו מקומן [עי' זבחים נ' ע"א] דליפלגו תנאי דלימא שום תנא [ד]אזלינן בתר מלמד לחודיה. דדוקא בתר למד לחודיה איפליגו התם, איכא למ"ד בתר למד לחודיה אזלינן ואיכא למ"ד דבעינן נמי שיהא המלמד קדש. וכן איתא בהדיא התם. ועוד אפילו למ"ד בתר למד לחודיה אזלינן, הני מילי שאינו מלמד על חבירו קדש, אבל הא מנלן שאם היו כל למידין חולין דלא נלמד מהלמד. ויש שהיו רוצים לומר דאי לאו ג"ש דתושב ושכיר הייתי אומר דכל ערל לא יאכל בו בא לומר, בו אינו אוכל אבל אוכל [הוא] בתרומה. אבל קשה דכיון דמצינו למימר בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במצה ובמרור, יש לנו לומר אותה דרשה דסברא להקיש לחומרא. וי"ל דאי לאו ג"ש דתושב ושכיר הייתי אומר דוזר אמרתי לך דכתיב גבי תרומה בא למעוטי ערלות, כי היכי דממעטינן מיניה אנינות. אבל מכל מקום קשה הא דממעטינן מיניה אנינות, לאו ממשמעות דקרא, אלא מריבויא דקרא הוי. וסברא היא לרבות טפי ערלות מאנינות. שכן מעשה כרותים בדבר העבד. וכיון דמרבינן חדא לא מרבינן תרי מילי. ותדע דבפסחים ס"פ האשה [צ"ו ע"א] קאמר, בו משמדות פוסלת, ואין משמדות פוסלת בתרומה. והשתא קשה תיפוק לי דממעטינן ליה מוזר, זרות אמרתי לא משמדות. אלא ש"מ דלא ממעטינן אלא חדא מילתא.
לכך נראה להר"ם דאי לא ג"ש דתושב ושכיר הייתי דורש לא אכלתי באוני ממנו, ממנו ולא בתרומה. ואייתר ליה זר למעוטי ערלות בתרומה, דאם אינו ענין למעוטי אנינות דהא ידעינן שפיר מקרא דממנו דכתיב גבי מעשר, תניהו ענין לערלות. ואע"ג דקאמר לקמן [ע"ד ע"א] תלתא ממנו כתיבי חד ממנו לגופיה, ומסתמא היינו ממנו ראשון, אי לא ג"ש דתושב ושכיר הייתי אומר דממנו בתרא בא לדרשה, מדהוה מצי למיכתב לא אכלתי באוני ולא ביערתי בטמא ולא נתתי ממנו. ומדכתיב לא אכלתי באוני ממנו ש"מ שבא לדרשה. אבל השתא דכתיב ג"ש דתושב ושכיר דמרבה תרומה לערלות, ומוזר אתה ממעט אנינות בתרומה הילכך יש לנו לומר דממנו קמא בא לדרשה, דלמעוטי תרומה לא איצטריך דמוזר וכל זר נפקא. אבל קשה להר"ם למה לי ג"ש דממנו ממנו לרבות אנינות בפסח כדלקמן, תיפוק לי מדאיתקש שלמים למעשר בג"ש שם שם. כדאמרינן פרק איזהו מקומן [זבחים שם]. ונילף פסח משלמים, דאיתקשו כל הקרבנות לשלמים. ותירץ דלא מצינן לאקושי אנינות הנוהג בכל הקדשים דלא ניתנה הג"ש [לכל מילי] ללמד דשלמים באים מן המעשר, (דכל) [וכל] דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. הילכך לא איתקש שלמים למעשר לגבי אנינות בההיא ג"ש. אבל קשה להר"ם אכתי למה לי ג"ש דממנו ממנו למעשר, לילף בכור ממעשר דאקשינהו קרא דכתיב ובכורות בקרכם [דברים י"ב], והדר נילף פסח מבכור. וזה יקשה למ"ד בתר למד אזלינן. ואין לומר דאיצטריך ג"ש דממנו [ממנו] לפסלות ערלות במעשר, דלמה לי, תיתי מעשר מתרומה ותרומה מפסח. וי"ל דאי לא ג"ש דממנו ממנו הייתי אומר דאונן מותר בפסח, דהייתי אומר לא אכלתי ממנו באוני, ממנו אבל לא בפסח. וההקש הייתי מעמיד למילי אחריני. דבזבחים [עי' ז' ע"ב] מקיש אותה לכמה דברים. אבל עתה דדרשינן ממנו ממנו ש"מ דאונן אסור בפסח. דאל"כ לישתוק מג"ש. דליכא למימר דאיצטריך לרבויי ערלות, דהא נילף שפיר מתרומה ותרומה מפסח כדפרי' לעיל.
ולי נראה ליישב מה שהקשה אמאי צריך ג"ש דתושב ושכיר, דאי לאו ג"ש דתושב ושכיר והיינו לומדים ממנו ממנו מעשר מפסח, היינו מקשים מה לפסח שכן חייבין [בו] משום פיגול נותר וטמא. דממנו ממנו לא מופנה אלא גבי פסח, דכל אותם ממנו דכתיבי גבי מעשר צריכי לקמן [ע"ד ע"א] חד לגופיה וחד לכדר' אבהו וחד לכדריש לקיש. וכיון דאינו מופנה אלא מצד אחד, ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למידין ומשיבין, הייתי מקשה כדפרישית. אבל עתה דאמרינן תושב ושכיר מתושב ושכיר, (ו)הויא מופנה משני צדדין כדאמ', שדי חד אלמד וחד אמלמד. והא דלקמן [שם] גבי ר' יצחק דס"ל דערל אסור במעשר, אלמא דס"ל דלא פרכינן מה לפסח שכן פיגול, ר' יצחק ס"ל דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין. אבל ר' אליעזר ס"ל דמשיבין ודאי פרכינן. וא"ת והלא מסיק לקמן באותה שמועה שהוא מופנה משני צדדין. דההיא דר' אבהו מדרב נחמן נפקא. ונראה לי דנהי דלר' יצחק אמרינן הכי, שמא ר' אליעזר יאמר דאי לאו ההיא דר' אבהו לא הוה נפיק לן דרב נחמן. דמה (הוא) דרב נחמן נפקא לן דתרומה טמאה מותרת לכהן דרך כילוי, ולישראל דרך כלוי [אסורה]. ואם לא היה קרא דר' אבהו הייתי אומר שלך יהא, שאפילו ישראל יכול למוכרו ויהנה בו הישראל. שהייתי דורש לכם לכל צרכיכם. איצטריך קרא דר' אבהו לומר שנדרוש לך מותרת דרך כילוי ולא לישראל דרך כילוי. וא"ת מ"מ לישתוק מדרב נחמן. [וי"ל דרב נחמן] איצטריך להקיש תרומה טהורה לטמאה בזה, לומר [כמו] שטמאה הנאה של כילוי דווקא אסור, אף טהורה דווקא אכילה אסורה ולא הנאה של כילוי. אי נמי כיון דלא הוצרך להאריך בלשונו היקיש טמאה לטהורה מעתה דמדר' אבהו ידעינן ליה. בזאת הסברא פליגי ר' אליעזר ור' יצחק אם לא היה ג"ש דתושב ושכיר. ולפי המסקנא ולפי מה שפירשתי דסבירא ליה לר' אליעזר דערל מותר במעשר יתיישבו כמה קושיות. דכי פריך מה לפסח שכן פיגול, אינו אומר מעשר יוכיח שכן אינו פיגול ואפילו [הכי] ערל אסור בו. דהא ערל מותר במעשר לרבי אליעזר. ועוד יתיישב כי קאמר לקמן אי מה פסח אונן אסור בו אף תרומה נמי. אם כן ג"ש דתושב ושכיר למה לי. דלערלות ולאנינות לא היה צריך, דתיתי מביניא דמעשר ופסח. ולפי מה שפירשתי ניחא, דמ"מ לערלות היה צריך, דהא לא אתי מביניא דמעשר שהרי ערל מותר בו. גם ניחא בזה מה שהקשה הרב אמאי לא ילפינן לגבי אנינות פסח מבכור ובכור ממעשר. כי נראה לי דס"ל להאי תנא דאין הקש למחצה, והיקשא עדיפא. וכיון דא"א להקיש בכור למעשר לענין ערלות שהרי ערל מותר במעשר ואסור לאכול בכור שהוא קדשים ה"ה נמי דלגבי אנינות לא תקשינהו. כנלע"ד שמועה זו.
ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר איש איש לרבות הערל. ומכאן נפקא לן לר"ע דערל הוי כי טמא. וא"ת מה צריך לומר פ"ב דזבחים [כ"ב ע"ב] דערל פסול לעבודה מקרא, תיפוק לי דערל הוי כי טמא. וי"ל דאיצטריך אפילו בקרבנות צבור דטמא מותר. אבל קשה למה לי קרא לומר גבי (תרומה) [פסח] דערל אסור, תיפוק לי דערל כי טמא. י"ל דאי לאו (ג"ש) [דכתיב בהדיא בשום מקום] לא הייתי אומר דליהוי בכלל טמא.
ומה קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כ"ש. הקשה ריב"א משפירא איכא למיפרך מה לנרצע שכן אינו עובד לא את הבן ולא את הבת [קידושין י"ז ע"ב]. ותירץ דפרכינן מה נרצע שאין לו אלא שתי יציאות אינו אוכל, (תושב) [שכיר] שיש לו שלש יציאות לא כל שכן. וקשה להר"ם דמ"מ פרכינן שיש יציאה (בשכיר שאינה בנרצע), [בנרצע שאינה בשכיר], דזוהי מדה בתורה בכל דבר שאתה לומד חמור מן הקל (ו)אם יש חומרא אחת בקל ואותה חומרא שבקל אינה בחמור פרכינן, דשמא אותה חומרא גורמת. אלא נראה לו לתרץ דודאי אם היה כתוב בהדיא נרצע לא יאכל, פרכינן כדפרישית. אבל עתה דכתיב תושב ולא ידענו אי מיירי בשכיר או בנרצע לא פרכינן. והכי דיינינן ומה תושב [אינו] אוכל שאינו תושב לא כל שכן. דהא אם היו שתי יציאות בזה כבזה הייתי אומר שקולים הם ותרוייהו לא יאכלו. אם כן כל שכן כיון שיש לזה יציאה אחת יותר מבנרצע דלא יאכל. דאטו משום דיש לשכיר יציאה אחת יהיה יותר חשוב.
<h2>דף ע:</h2>
הכא נמי לא קני ליה רביה. ותימה דמשמע דאי הוה קני ליה רביה לא הוה אכיל, והרי עבד כנעני דקני ליה רביה (ולא) ואכיל. וי"ל דה"פ הכא נמי לא קני ליה רביה שיוכל לאכול בהמנאתו. והשתא ניחא דאי קני ליה רביה היה אוכל בהמנאתו.
תושב ושכיר למה לי. וא"ת וכי יכתוב טעות בשביל הפנאה. י"ל דנוכל ליישבו דה"פ תושב ושכיר שהוא ערל לא יאכל. ולגופיה לא איצטריך, דידעינן דערל גרידא אסור לאכול בפסח.
שדי חד אלמד וחד אמלמד. ואע"ג דלא דמי ממש מ"מ זו היא שיבה זו היא ביאה. וה"ר אושעיא אומר דנוכל לומר ממש דומה בדומה. והכי קאמר שדי חד אלמד וחד ישאר במלמד, או תושב או שכיר. ואם תשים שכיר בתרומה אם כן יש כאן בתרומה שני שכיר וחד תושב. ומשני שכירין תלמוד נרצע ושכיר. ואכתי פש (תושב בפסח ו)תושב בתרומה ותלמוד מתושב דפסח. ואם תשים תושב בתרומה תאמר להיפך. וקל להבין.
[אי] (ו)מה פסח אונן אסור בו. תימה למ"ד בזבחים [צ"ט ע"ב] אנינות [לילה] דרבנן אמאי אסור בו, והלא לא העמידו דבריהם במקום כרת. וי"ל דמיירי באנינות דיום קבורה דהוי לכ"ע דאורייתא. אף (מעשר) [תרומה] כן. וא"ת למה לי ג"ש לילף ממעשר הקל. י"ל מה למעשר שכן הד"ס ט"ב [להלן ע"ג ע"א]. ומיהו קשה למאי דלא ידע דאיכא מיעוטא לאנינות לגבי תרומה. הוה מצי למיפרך דאנינות נילף מבכורים ובכורים ממעשר. וי"ל דהוה מצי למימר ליה וליטעמיך.
ופסח [גופיה] גמר ממעשר. וא"ת מהיכא אי מקל וחומר דמעשר, איכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה. ואי מג"ש דממנו ממנו, הא תינח פסח, שאר קדשים מנלן. וי"ל דלעולם ילפינן מג"ש, וכי תימא שאר קדשים מנלן י"ל דאיתקוש כולי קדשים זה לזה מקרא דזאת התורה. דבההוא קרא נמי כתיב פסח. כדדרשינן להקריב קרבניהם זה בכור מעשר פסח. וכי תימא כיון דפסח יליף מג"ש היאך מלמד על שאר קדשים, והלא דבר הלמד בג"ש אינו חוזר מלמד בהיקש בקדשים. וי"ל דס"ל כמ"ד בתר מלמד אזלינן, וכיון שהמלמד הוא חול ילפינן שפיר. ורבינו חיים כהן תירץ דילפינן מק"ו דמעשר. ולא שייך למיפרך שכן טעון כסף צורה, דלא שייך האי פירכא אלא [גבי] אוכל חוץ לחומה משום שהחמיר בו הכתוב כל כך דאפילו לפנים מן החומה טעון כסף צורה. אבל בעלמא לא שייך למיפרך הכי.
אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבתו אף וכו'. וא"ת כולה סוגיין אתיא כר' אליעזר, ואיהו ס"ל [מכילתא פרש' בא] דאין אכילת עבדיו מעכבתו לאכול פסח, ואז יאכל בו אעבד קאי. וי"ל דלפום ריהטא נקט סוגיא דתלמודא כר"ע דס"ל דבו אאדון קאי, ומיהו לא קאי הקושיא לר' אליעזר אלא להקשות ממילת זכריו.
ומה ראית. אימא לא יאכל בו אבל אוכל במצה ומרור, ומתושב ושכיר נדרוש דמילת זכריו מעכבת בו. ואין להקשות אם כן מאי נדרוש מומלת אותו אז יאכל בו. די"ל דכי היכי דדרשינן מערל לא יאכל בו [בו] אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור הכי נמי נדרוש מומלת אותו.
<h2>דף עא.</h2>
ה"ג כל ערל לא יאכל בו למה לי בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור כל בן נכר למה לי בו בו משמדות פוסלת ואינה פוסלת במעשר. ובפרק מי שהיה טמא [פסחים צ"ו ע"א] גרסינן כל בן נכר למה לי בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. תושב ושכיר למה לי בו משמדות פוסלת ואין משמדות פוסלת בתרומה. ורש"י לא גריס ליה להאי גירסא, דקשיא ליה לפרש בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במצה ובמרור. דאם נפרש שכך הפירוש, בו הוא דאינו אוכל משום שיש בו קדושה אבל אוכל במצה ובמרור שאין בו קדושה. אטו מי ס"ד שתהיה קדושה במצה ובמרור אי לאו קרא. וכי תימא שכך הפירוש בו הוא דאינו מחויב אבל מחויב לאכול במצה ובמרור, פשיטא שאם היה רוצה היה מחייב עצמו בכל מצות שבתורה. והר"י מיישב הגירסא ומפרש דמיירי כגון שעשה תשובה בין שחיטה לאכילה. וסד"א שלא יאכל במצה ובמרור, דאיתקש מצה ומרור לפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, וכיון דאינו יכול לאכול פסח גם מצה ומרור לא יאכל קמ"ל. ולגירסא דכאן הקשה רש"י בו דתושב ושכיר למה לי, ותירץ דאיידי דכוליה קרא לדרשה כתב נמי בו לדרשה. וקשה להר"י דא"כ לגבי בו דערל נימא הכי. ולפי גירסא דמי שהיה טמא ניחא. וק"ל דא"כ בו דערל למאי אתא. וי"ל דאיצטריך בו לומר דהאי דערלות פוסלת היינו לעיכובא, דליהוי כמו שנה הכתוב לעכב. דאי לא כתיב אלא חד קרא הייתי אומר דהיכא דשחט על עבדיו ערלים שלא יפסל פסחו בכך.
והני מולין נינהו. וא"ת מאי פריך, והלא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וי"ל דאקרא קסמיך דכתיב כל הגוים ערלים וכל ישראל ערלי לב, אלמא דגוים מולים מיקרו ערלים.
<h2>דף עא:</h2>
ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו. וא"ת מאי קמ"ל. וי"ל דלרבי עקיבא איצטריך דמשוי ערל כי טמא וסד"א שלא תועיל לו הזאה שנטמאו מכח גברא גופיה, קמ"ל דאפילו הכי סלקא ליה הזאה. וא"ת מה בכך שנטמאו, הא א"ר יוחנן [זבחים צ"ג ע"א] מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה וטהורה. וי"ל דמ"מ איצטריך לר' עקיבא, וקודם שלישי ושביעי דאכתי לא מטא זמן הזאה. וא"ת לר' יוחנן דס"ל דמי חטאת שנטמאו מטהרין יקשה מהא דאמ' משניות [להלן קט"ז ע"ב] מי חטאת שהעבירום בספינה אין מזין אותם שמא יש כזית מת תחוב בספינה ונטמאו. והשתא יש להקשות מאי איכפת לן אם נטמאו, והא קיימא לן דמי חטאת שנטמאו מטהרין. וי"ל דהני מילי כשנטמאו טומאת שרץ אבל אם נטמאו טומאת מת אין מטהרין. עוד נראה להר"ם לתרץ מה שהקשו מה אשמועינן דערל מקבל הזאה, כי י"ל דאיצטריך משום דאמרינן בריש פרק [שני] דכריתות [ט' ע"א] במה נכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים, והתם בהזאה נעשית בתר מילה, וסד"א דה"נ כל דמזו לא סלקא ליה הזאתם אלא בתר מילה אבל ערל לא, קמ"ל.
לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו. תימה דאמר במדרש [ב"ר פר' מ"ז] קיים אברהם אבינו כל התורה כולה ואפילו עירוב תבשילין. וי"ל קיים אבל לא נצטוה. וא"ת כיון דלא נצטוה היאך חידשה יהושע והא אמרינן התם [שבת ק"ד ע"א] אלה המצות מלמד שאין נביא רשאי לחדש מעתה. וי"ל שמשה רבינו נצטוה עליה אבל לא אמרה ליהושע עד סוף ארבעים שנה. וא"ת א"כ היאך אכלו בשר שלמים במדבר אליבא דמאן דאמר בפ"ק דחולין [י"ז ע"א] דבשר תאוה לא (איתסר) [הותר] והלא היו ערלים. וי"מ שלא נצטוה משה רבינו עד סוף ארבעים שנה ואז ציוה אותה ליהושע. והא נמי לא נהירא לומר כן בלא ראייה, דהיכן מצינו זה. ויש רוצים לומר דכיון דפריעה אינה מעכבת אין זה חידוש. והא דקאמר לקמן לאקושי סוף מילה לתחלת מילה רוצה לומר ציצין המעכבין את המילה. אבל זה התירוץ אי אפשר לאומרו לפי מה שהקשה ר"י הלבן, שהקשה ר"י הלבן דהכא משמע דיהושע נצטוה על ציצין המעכבין את המילה, ולקמן [ע"ב ע"א] משמע שאברהם נצטוה בהן דדרשינן מהמול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה. ותירץ ר"ת דאברהם נצטוה בציצין המעכבין את המילה ויהושע נצטוה בציצין המעכבין את הפריעה. אם כן אי אפשר לומר זה התירוץ. ויש מפרשים שאותן הציצין שנצטוה אברהם חזרו ונצטוו ליהושע. אכן קשה דאם כן מנליה מִשֵנִית שרוצה לומר פריעה, דילמא מילה גופיה קאמר ויכול להיות שחזרה ונצטוה ליהושע כדפרישית בציצין. ונראה כמו שפירש הקדוש מדרויש זצק"ל דאברהם לא נצטוה לו ולזרעו אלא במילה עצמה, כדכתיב ואתה את בריתי תשמור לך ולזרעך אחריך, בריתי המיוחד לך יהיה לך ולזרעך, אבל פריעה לך דוקא. והא דקאמר לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו הכי פירוש לא ניתנה פריעה שיהיה לו ולזרעו לאברהם אבינו. וכשפרע יהושע אין זה חידוש. וכן משמע במדרש דקאמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, מלמד שמלו ופרעו. ואם נצטוה אברהם לו ולזרעו אף על הפריעה מאי רבותייהו.
<h2>דף עב.</h2>
משום שהיו נזופים. פירש רש"י במעשה העגל ולא היו ראוים לאור נוגה. וקשה דהא כבר איכפר להו דכתיב [במדבר י"ד] ויאמר י"י סלחתי כדבריך. ועוד אם לא נשבה רוח צפונית משנה ראשונה היאך עשו פסח, והלא היו ערלים וערל אסור לאכול פסח. אלא נראה שהיו נזופים ממעשה מרגלים, וזה היה בשנה שניה. וקשה דאמרינן במדרש בגנותן של ישראל הכתוב מדבר שכל אותן ארבעים שנה שהיו במדבר לא עשו אלא פסח אחד, ומה הוא הגנות והלא אנוסין היו שלא היו יכולים למול מפני שלא נשבה להם רוח צפונית. וי"ל דזהו גנותן שעל ידי גרמתם שחטאו לא נשבה להם רוח צפונית שיוכלו למול.
השתא ערל ודאי אכיל ספק לא כ"ש. ולא ניחא ליה למימר דרישא ערל ודאי וסיפא בערל ספק. דאם כן לא היה קורא אותו ברישא טומטום. וכי תימא דאגב דנקט בסיפא נקט נמי ברישא טומטום. אין זה סברא, דודאי רגילות הוא לומר דתנא סיפא אטו רישא, אבל אינו רגילות לומר דתנא רישא אטו סיפא, כדאיתא פרק כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב].
<h2>דף עב:</h2>
מר סבר דרשינן וביום. הקשה רבינו אפרים דבפרק קמא דקידושין [כ"ט ע"א] ממעט שאין אשה חייבת למול בנה מדכתיב וימל אברהם כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה. והשתא קשה תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא היא. וי"ל דאיצטריך לרבי אל(י)עזר [ב"ר שמעון] דס"ל דמילה שלא בזמנה הויא בין ביום ובין בלילה. וקשה דאכתי איהו מודה דמילה בזמנה לא הויא אלא ביום, ולמילה בזמנה מאי איצטריך קרא. וי"ל דכיון דמשמונה ימים ואילך חיוביה הוי בכל עת לא הויא כמצות עשה שזמן גרמא, ולא דמי לסוכה ולולב ושופר, דכל הני אם עבר זמנן מצותן בטלה. עוד תירץ הר"ם קושיית רבינו אפרים, דאיצטריך אותו משום דדרשינן [שם] מהמול לכם כל זכר דאבית דין קא מזהר רחמנא שחייבים לטפל בו ולמולו היכא דאין לו אב ואם. ואי לאו קרא דממעט אשה הייתי אומר המול לכם כל זכר קאי אאביו ואמו. ומעתה דממעטינן האם ליכא למימר המול לכם אאב ואם. הילכך דרשינן דאבי דינא קמזהר רחמנא.
ערל שהזה הזאתו כשירה. ולאו דווקא בדיעבד דהוא הדין לכתחילה. דאי דיעבד קאמר משום (דכהן) [דטהור] כתוב בפרשה, אם כן בדיעבד נמי היה לנו לפסל.
[אטו] אנן לאכילה קא אמרינן לנגיעה קא אמרינן, ומה טבול יום. תימה להר"ם ליפריך מה לטבול יום שכן אינו מחוסר מעשה תאמר [בערל] (במחוסר כיפורים) [שמחוסר מעשה]. וכי תימא דאנן מטבול יום דמחוסר כיפורים דיינינן שהוא מחוסר מעשה, אם כן למ"ד מחוסר כיפורים אסור בפרה [להלן ע"ד ע"א] ליכא פירכא, ואם כן מאי פריך מהאי ברייתא, לישני דאתיא הא ברייתא כמ"ד מחוסר כיפורים אסור בפרה. ועוד דאפילו למ"ד מחוסר כיפורים (אסור) [מותר] בפרה איכא למיפרך מה לטבול [יום דמחוסר כפורים] שאינו מחוסר מעשה בגופו תאמר בערל [שמחוסר מעשה בגופו]. וי"ל דכיון דלענין נגיעה דיינינן ולענין נגיעה אשכחן דמקילינן בערל טפי מבטבול יום ה"ה בכל דבר נגיעה יש להקל בערל כמו בטבול יום. ועוד דטבול יום לא כתיב בהדיא, אלא דמרבינן [ליה] מדכתיב והזה הטהור מכלל שהוא טמא, דטהור כל דהו משמע. אם כן כל שכן שיש לנו לרבות ערל שהוא טהור גמור, דאפילו למה שהוא אסור אינו אסור אלא משום ערלות.
ערל שמותר בנגיעת קדשים אינו דין שיהיה [מותר] בפרה. ואין לומר מה לטבול יום שכן מותר בנגיעת מעשר, תאמר בערל שהוא אסור בנגיעת מעשר. דהא אפילו בנגיעת קדשים מותר. וא"ת לימא מחוסר כיפורים יוכיח שמותר בנגיעת (קדשים) [תרומה] ואסור בפרה. ואין לומר דס"ל כמ"ד מחוסר כיפורים כשר בפרה [להלן ע"ד ע"א] דאם כן למ"ד מחוסר כיפורים פסול בפרה ליכא פירכא, ואם כן מאי פריך ליה מהאי ברייתא, לימא דס"ל כמ"ד מחוסר כיפורים כשר בפרה. וי"ל דהכי דיינינן, ומה טבול יום שאסור בנגיעה דתרומה וקדשים מותר בפרה, ערל שמותר בשתיהם לא כ"ש. והשתא ליכא למימר מחוסר כיפורים יוכיח, דאיכא למיפרך מה למחוסר כיפורים שאסור בנגיעת קדשים. אבל קשה, לימא חרש שוטה וקטן יוכיחו שמותרים בנגיעת תרומה וקדשים ואסורים בפרה. וי"ל דמקטן אין להביא ראייה דאין איסורו אלא משום שאינו בר דעת.
הנך דפסילי באסיפה פסילי בקידוש. ואשה היא כשירה בקידוש, דדרשינן ואסף איש טהור איש למעוטי קטן טהור לרבות האשה. ואין לומר איפכא למעט אשה ולרבות קטן, דכל הפרשה כולה משמע מוציא מידי משמע [יומא מ"ב ע"ב]. דבפרשה ראשונה משמע לרבות קטן ולמעט אשה. ומה שפירש רש"י דנפקא לן מאיש למעוטי קטן, קשה, דהא תינח קטן, חרש שוטה מאי איכא למימר. אלא נראה דנפקא לן קטן דכתיב להניח, לאפוקי חש"ק שאין להם דעת להניח.
אי הכי אשה נמי. ל"ג ליה, דא"א לפותרו בלשון אא"ב. יש ספרים דגרסינן ונתן ולא ונתנה. וקשה שהרי כל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. לכך נראה דגרסינן ונתן ולא ונתנו.
הוה אמינא דשקלי תרי ויהבי תרי וכו' אפילו, פירוש שאחד לוקח ושנים נותנים אפר קאמר. ואין לפרש שאחד מקבל [ושנים] נותנים, זה אין לומר דאם כן תקשה לך כמו שהקשה.
<h2>דף עג.</h2>
והזה הטהור על הטמא מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שהוא כשר בפרה. פירש רש"י דאי טהור ממש קאמר לישתוק מיניה וממילא הייתי יודע שטמא אסור בה, דחטאת קרייה רחמנא. וקשה דאם כן זר יהיה אסור בה מהאי טעמא. אלא נראה דאם היה בא לזה לישתוק מיניה, דהרבה פעמים טהור כתוב בפרשה.
לימד על טבול יום שכשר בפרה. תימה אימא לרבות מחוסר כיפורים שיהא כשר בה דאקלישא טומאתיה. ומנלן לרבות מחוסר כיפורים [ולמעט] טבול יום. וי"ל דזה תלוי בפלוגתא דלקמן [ע"ד ע"א] דפליגי אי מחוסר כיפורים כשר בפרה או לא. דמאן דסבר דמחוסר כיפורים כשר בפרה ס"ל דהאי קרא מיירי בטמא מת שאינו מחוסר כפרה, דבהכי מיירי טומאת הפרשה. ומאן דס"ל מחוסר כיפורים אסור בפרה ס"ל דמיירי בזב ומצורע דמחוסרי כפרה. וא"כ יש לפסל מחוסר כיפורים מהאי טעמא.
או דילמא חמור מקל ילפינן קל מחמור לא ילפינן. נראה דמספקא ליה הכי דאי מג"ש הוה ילפינן ליה שפיר שהוא מופנה משני צדדין. ואי מכח ק"ו הוא לא ילפינן, הואיל ואיכא פירכא.
חייבים עליה מיתה. אדם שאוכלה בטומאת הגוף, דכתיב ומתו בו כי יחללוהו. וא"ת לילף נמי מעשר מהקישא דביכורים לחייב מיתה בטומאת הגוף. וי"ל דכתיב "בו". ודרשינן "בו ולא במעשר". וה"נ אמרינן [פ"ו ע"א] דמאן דאמר דמעשר מותר לזרים ממעט ליה מדכתיב בו ולא במעשר. ואפילו מאן דס"ל דאסור לזרים ממעט ליה מהאי טעמא [ממיתה]. וה"נ דרשינן [בו] ולא במעילה [סנהדרין פ"ד ע"א].
ואסורין לזרים. תימה מריבויא שמעינן ליה, דקאמר וחייבין עליהן מיתה וחומש. וי"ל דאיצטריך משום דקתני משא"כ במעשר. אבל קשה דבתוספת מעשר שני [עי' חלה פ"א מ"ט] איתא להא, ולא מסיים עלה משא"כ במעשר. וי"מ דהאי דתני ואסורין לזרים איצטריך לומר [שלא] (ש)יהא להם פדייה. ואין נראה לומר כן, מדקאמר לקמן רב אשי מרישא נמי שמעת מינה דתנא ושייר, מדלא תנא ברישא ונוהגין בשאר שני (ימות) השבוע ואין להם פדיון משא"כ במעשר, ש"מ דאסורין לזרים אין פתרונו ואין להם פדייה. אלא נראה לומר ואסורין לזרים ר"ל אפילו בחצי שיעור. וכי תימא אכתי פשיטא, דמאי שנא מכל איסורין שבתורה כמו בחלב ודם. דנהי דליכא מיתה בחצי שיעור איסורא מיהו איכא. והכא נמי מהיכא תיתי לומר שלא יהיה איסורא בחצי שיעור. י"ל דסד"א דלא דמי לחלב ודם, דהתם שאני שאיסורו נוהג לכל העולם. אבל ביכורים ותרומה כיון דלא אסירי אלא לכהנים ואין איסורן שוה בכל סד"א דבחצי שיעור אפילו איסורא ליכא. ומהר"ם פירש ואסורין לזרים קאי אחומשייהו דתרומה וביכורים. ולכך תני אסורין בלשון רבים. והשמיענו שלא נאמר בו ולא בחומשו כי היכי דאמרינן בו ולא במעילה. קמ"ל דבו לא אתא למעוטי חומשו, דחומשו כמותו. אבל לא לענין מיתה, דכתיב ומתו בו, בו איכא מיתה אבל אין בחומשו מיתה. וה"נ דרשינן [סנהדרין פ"ד ע"א] בו ולא במעילה. ואע"ג דדרשינן התם [ב"מ נ"ד ע"ב] עליו לרבות חומשו, ה"מ לענין שישלם חומשו. דאתרבי מייתורא במסכת תרומות [פ"ו מ"א], ומייתינן לה בפרק הזהב [ב"מ שם], דהאוכל תרומה בשוגג משלם חומש על חומשו עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה. אבל לענין מיתה לא תנן. והא דנקט אסורין לזרים, אסור בלשון יחיד הול"ל. אלא נקט ואסורין דקאי אחומש דתרומה וביכורים כדפירשתי לעיל.
והם נכסי כהן. פירש רש"י לקדש בו אשה ולקנות בהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. אבל לא מעשר שני, דאתיא כר' מאיר דס"ל דמעשר שני ממון גבוה. וקשה על זה, דבפ"ב דקידושין [נ"ד ע"ב] מספקא ליה אי מעשר [שני] ממון גבוה או ממון הדיוט, ליפשוט ליה מהכא. ומפרש ר"י משא"כ במעשר שאסור לקנות עבדים וקרקעות, שלא ניתן אלא לאכילה.
ועולין באחד ומאה. שאם נפל סאה של תרומה באחד ומאה של חולין הוא בטל. וסיפרי [קרח פיסקא קכ"א] מפיק ליה מקרא דכתיב [את] מקדשו ממנו, כל שממנו מקדשו. לאפוקי מעשר שבטל ברוב. וא"ת היא גופה נילף דיעלה באחד ומאה, דנקיש מעשר לביכורים. וי"ל דודאי אם היה עולה באחד ומאה מדאורייתא ה"נ שהיינו מקישין (תרומה) [מעשר] לביכורים, אבל מדאורייתא תרומה וביכורים גופייהו בטילי ברוב. כדמוכח פרק הניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] גבי נפלו לגת ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד יעלו. אלמא שמדאורייתא אינהו בטילי ברוב. אלא דרבנן (קנסו) [תקנו] שלא יעלה. וכיון שאין זה אלא מדרבנן אין להקישם. וקרא דמייתי בסיפרי לא הוי אלא אסמכתא בעלמא.
וטעונין רחיצת ידים. משא"כ במעשר (דתנן) [דקיי"ל] (חולין ק"ו ע"א) הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח. וקשה (מדתנן) [מדתניא] פ"ב דחולין [ל"ג ע"ב] כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מותר לחולין ולמעשר אבל [לא] לתרומה דברי ר"מ וחכ"א אפילו למעשר. י"ל דהתם מיירי לאכילה והכא מיירי לנגיעה.
וחייבין בביעור. משא"כ בתרומה. תימה דבמסכת מעשר שני [פ"ה מ"ו] אמרינן ער"ה של ד' וז' היה ביעור, [כי זה היה הביעור תרומה ותרומת מעשר לבעלים] אלמא דיש ביעור אף לתרומה. וי"ל דאותו ביעור לא דמי לביעור של מעשר, דביעור של מעשר וביכורים היו מתבערין מן העולם, אבל ביעור של תרומה היה נותנה לכהן והכהן היה משהא אותה כ"ז שירצה. ולכאורה משמע דביעור של ביכורים ומעשר הם שווים. ומפרש ריב"ן דלא שוו, דאילו ביעור של מעשר היה בשלישית ואילו ביעור של ביכורים היה מתבער לאחר החג כדתנן במסכת ביכורים [עי' מכות י"ח ע"ב] הפריש ביכורים קודם החג ושהא אותם עד לאחר החג ירקבו.
<h2>דף עג:</h2>
ואוכלן בטומאת (הגוף) [עצמן] לוקה משא"כ בתרומה לא קתני. תימה להר"י לילף מג"ש דתושב ושכיר שהאוכל תרומה בטומאה שילקה. ותירצו התוספות דג"ש לא נשנית אלא באוכלין ולא בנאכלין. ועוד י"ל דבאוכל תרומה אי אפשר ללקות, דמנלן דבאוכל מעשר דלקי דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך, ודרשינן הכי, מה שהתרתי לך בשעריך דהיינו פסולי המוקדשים, הכא לא תאכל. ודווקא מעשר שאינו נאכל בשעריך, אבל תרומה כיון שנאכלת בשעריך לא לקי עלה. ומיהו עשה נפקא לן מדכתיב בשעריך תאכלנו, ודרשינן לזה ולא לאחר. כן נראה להר"ם.
מקיש ביכורים למעשר. וא"ת לקיש נמי (ביכורים ל)מעשר [ל]ביכורים (למעשר) לחייב עליהם מיתה בטומאת הגוף. וי"ל דכתיב "בו" ודרשינן בו ולא במעשר.
אפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת. תימה אם כן נילף נמי טומאת הגוף מהכא, ונימא הכי מה שהתרתי לך התם בפסולי המוקדשים דהיינו טומאת הגוף אסרתי לך בכאן. ועוד קשה למה לי והבשר אשר יגע בכל טמא לטומאת קדשים, נילף הכל מזה הפסוק, דהא כתיבי קדשים בזה הפסוק דכתיב ובכורות בקרכם. ואומר ריב"א לתרץ בפירכא בתרייתא דא"כ לא הייתי מרבה אלא טמא שאסור במעשר, אבל טבול יום שמותר במעשר לא הייתי מרבה. לכך איצטריך קרא לרבויי טבול יום. ועוד י"ל (דאינו) סברא שיהיה קאי אלא ארישיה דקרא ולא אבכורות בקרכם דכתיב בסיפיה דקרא. ולא דמי להבאת מקום דמרבינן מן הפסוק לקדשים, דשאני התם דכתיב בשעריך בהדיא ויש לנו לומר דקאי אכל מה דכתיב בקרא. אבל טומאה לא כתיב בהדיא אלא דנפקא לן מג"ש דבשעריך. כמו שכתבו התוספות. אמנם פירכא קמייתא לא איתרצא. ותירוץ האחרון נמי נראה לי דוחק. דבשלמא אם לא היינו יודעים קדשים אלא מריבוייא דהכא הוה אמינא כענין שפירשנו לעיל פרק הבא על יבמתו [נ"ד ע"ב], דלא קאי ונכרתו אאחותו כיון דלא אתא אלא מדרשא. ולא קאי אלא למאי דכתיב בהדיא, אבל הכא דכתיב בהדיא ובכורות בקרכם היאך יתכן לומר הדרשה לחצאין שיהיה קאי אחד ולא אאחר. על כן נראה לי לתרץ דאי לאו דכתיב טומאת הגוף לגבי מעשר לא הייתי דורש הא דאמר רחמנא התם תאכל הכא לא תאכל, אלא הייתי אומר לא תוכל לאכול בשעריך אתא שפיר לומר שאינו נאכל בגבולין. ועוד הייתי אומר דבשעריך להכי אתא לדרשה כדדרשינן פרק הלוקין [מכות ט"ז ע"ב] לרבי יוסי, דתניא התם יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר אבל הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון וכו', עד תלמוד לומר לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ולהלן כתיב ואכלו בשעריך ושבעו, מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא לא (תאכל) [תוכל]. כך הייתי דורשו, ולא הייתי דוחק לומר לא תוכל לאכול בטומאה, כיון דלא הוזכרה טומאה בפסוק. אלא לגופיה אתא, לומר שלא תאכלנו בגבולין, כמו פסולי המוקדשים שנאכלין בגבולין. וגם פשטיה דקרא מוכח דאמקום קאי מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כי אם אל המקום. וקדשים בטומאה נמי לא הייתי יכול להוכיח, מדכתיב בקרא, דכיון דלא קאי טומאה אמעשר ה"ה אקדשים, דמחד קרא נפקי. אבל עתה דחזינן טומאת הגוף לגבי מעשר, אז יש לנו לומר דלא תוכל בשעריך יהיה קאי אטומאה, ולפרשו כך הא דאמרינן התם תיכול בטומאה הכא לא תיכול. דמה מצינו לגבי קדשים דאין חילוק בין טומאת בשר לטומאת הגוף, הכא נמי. מיהו אי לאו האי קרא לא היינו יכולים ללמוד מעשר מקדשים לומר דמה התם לא חלק הכא נמי, דקל מחמור לא הוה ילפינן. אבל כיון דמצינו לדרש הפסוק לגבי טומאת (בשר) [הגוף] נדרוש אותו בקל לגבי טומאת בשר. והשתא ניחא נמי דאם לא היה כותב טומאת הגוף לגבי קדשים בעלמא לא הייתי מקיש טומאת בשר לטומאת הגוף לגבי מעשר. ואפילו לגבי קדשים לא הייתי דורשו לטומאת הגוף כיון דמצינן לאוקומי קרא לדרשא אחרינא כדפרישית.
מה שאין כן בתרומה. מנלן. תימה מאי בעי, דמשמע דאי לאו קרא הייתי אומר דאסור לבער, ומהיכא תיתי. וי"ל דס"ד דנקיש תרומה לביכורים.
אדרבה מיתה חמורה. וא"ת מעיקרא אלימא ליה כרת והשתא אלימא ליה מיתה. וי"ל דה"ק אדרבה מיתה חמורה שכן זר האוכלה הוא במיתה, אבל קדש איכא זרים דאכלי קדש. חומש. וא"ת בקדש נמי איכא חומש. וי"ל דה"ק אפילו לאחר שיש בו היתר אכילה לאפוקי קדש שאין בו חומש משעה שיש בו היתר לכהנים.
<h2>דף עד.</h2>
ואם איתה ליתני ערל אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר. קשה להר"ם לימא דזאת הברייתא מיירי במעשר ראשון, ורבי מאיר היא, אבל מעשר שני ודאי ערל מותר בו. וי"ל דא"כ לגבי אונן הייתי צריך לפרש כן דמיירי נמי במעשר ראשון. וזה אינו דאם כן אמאי אונן אסור בו כיון דמעשר ראשון אסור לזרים הוי ליה כמו תרומה ותרומה מותרת לאונן.
מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא. פירש רש"י שפוסל ערל בפרה. תנא דיוסף הבבלי הוא. וה"ג שרפה מחוסר כיפורים כשירה יוסף הבבלי אומר מחוסר כיפורים פסולה. ומוכח דכי היכי דפליג עליה במחוסר כיפורים הכי נמי פליג עליה בערל. ותימה תרומה תוכיח שערל אסור בה ומחוסר כיפורים מותר בה. ועוד קשה אמאי לא מייתי ברייתא דלעיל [ע"ב ע"ב], דמיפרשא בהדיא דערל כשר בה, דקתני ערל שהיזה הזאתו כשירה. וכן לייתי ר' אליעזר דפליג עליה דר"ע בריש פירקין [ע' ע"א]. לכך נראה דה"פ, מאן תנא דפליג עליה דר"ע תנא דיוסף הבבלי היא, פירוש תנא דיוסף הבבלי הוא התנא החולק עליו. וה"ג שרפה ערל ומחוסר כיפורים ואונן פסולה יוסף הבבלי [אומר] ערל כשירה מחוסר כיפורים (כשירה) [פסולה]. והשתא ניחא דמייתי תנא דאמר בהדיא הכי דערל כשירה. ולכך לא מייתי מברייתא דלעיל, שאין שם התנא נזכר בה. והר"ר שמשון גריס גרסת רש"י, וה"פ, מאן תנא דפליג עליה דר"ע במחוסר כיפורים ומכשר אותו בפרה תנא דיוסף הבבלי דקאמר בהדיא דמחוסר כפורים כשר בפרה. והשתא ניחא דלא מצינו שום תנא שמכשיר במחוסר כיפורים מבלעדי אותו תנא דיוסף הבבלי.
(אמר קרא ממנו מגופו) איזהו דבר ששוה במתים כבחיים הוי אומר זה סיכה. (ומשמע הכא) [ואימא הכי] דאסור לקנות לו ארון ותכריכין. [אמר קרא ממנו מגופו]. ותימה דבמסכת מע"ש [פ"ה מי"ב] דריש ליה בהדיא לא נתתי ממנו למת, לא קניתי ממנו ארון ותכריכין. וי"ל דהכא ה"פ ואימא לקנות ממנו ארון ותכריכין, הא לחי דומיא דמת כגון לקנות חלוק יהיה מותר, אבל סיכה לחי דומיא דמת יהיה אסור. ועל זה משני ממנו מגופו, כלומר אפילו בדבר שהוא מגופו ממש מתיר הוא לחי דומיא דמת, וכל שכן בדבר שאינו מגופו ממש.
ואמר רחמנא שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. ותימה דמאן דמוקי קרא בתרומה תלויה [בכורות ל"ד ע"א] היכי נדרוש משלך שלך תהא להסיקה, הא קיי"ל [עי' פסחים ט"ו ע"א] דתרומה תלויה לא אוכלין ולא שורפין. וי"ל דודאי בכל תרומות איירי קרא, וקרא דמשמרת תרומותי אשתי תרומות קאי בין (אטמאה) [אטהורה] בין אתלויה. אבל לך לא בא אלא לתרומה טמאה. ומילי מילי כתיב קרא כדפרישית.
<h2>דף עד:</h2>
אינה בחוזרת. וא"ת תרומה נמי אינה בחוזרת אם יש לה (ה)בן. וי"ל דמ"מ ישנה בחוזרת אם מת הבן. וא"ת מנלן דמיירי בתרומה ששוה בזרעו של אהרן, דילמא מיירי בשלמים. וי"ל מזרע אהרן כתיב, והני אפילו זרים אכלי, אבל חזה ושוק ניתן לכהנים.
איפוך אנא. אמעשר ותרומה פריך, אבל בקדשים פשיטא ליה דלא סגי בהערב שמש.
ואימא ה"מ היכא (דהוי) [דלאו] בר כפרה אבל היכא (דלא הוי) [ד]בר כפרה. אתרומה פריך כדפירש רש"י. אבל ממעשר לא פריך דליבעי כפרה, דהא כיון דאפילו הערב שמש ששוה בכולן לא בעינן (בתרומה) [במעשר] אין לחלק בין בן כפרה בין שאינו בן כפרה, דאם כן פשיטא דאין לחלק.
וטהרה מכלל שהיא טמאה. תימה בטבול יום רוצה להוכיח [זבחים י"ז ע"א] דאם עבד חילל מחילול חילול מתרומה, ואמאי לא מוכח לה דכתיב ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא. ותירץ רבינו חיים כהן דאי מההיא הוה אמינא מאי וטהר טהר יומא. כדאמר בפ"ק דברכות [ב' ע"א], לכך איצטריך ג"ש דחילול. וקשה דהא לגבי נגיעה כתיב קרא במים יובא וטמא עד הערב וטהר, ונידוק מכלל שהוא טמא, והתם לא שייך לומר וטהר יומא. לכך י"ל דאי לא כתיב חילול חילול [נ"א, דאי לא דכתיב קרא לגבי מחוסר כיפורים לא הייתי וכו'] לא הייתי דורש מכלל שהוא טמא לגבי טבול יום, דהא שאני התם לגבי טבול יום כיון דאיקלישא טומאתה אין ליתן לו דין טמא גמור. אבל השתא דמרבינן אפילו מחוסר כיפורים, שקל ביותר, שכבר נטהר והעריב שמשו, אז יש לנו לרבות אפילו טבול יום, דהשתא מחוסר כיפורים הקל הוא טמא כ"ש טבול יום. וא"ת הא אמרינן פ"ב דזבחים [שם] אי כתב רחמנא מחוסר כיפורים לא אתי טבול יום מיניה, ואמאי, הא אמר השתא דמחוסר כיפורים מגלה על טבול יום. וי"ל דה"ק אי כתב רחמנא בהדיא במחוסר כפורים לא אתי טבול יום מיניה. ומיהו קשה דבפ"ב (דשבועות) [דמכות (ח' ע"ב)] אמרינן התם לגבי ביאת מקדש טמא יהיה לרבות טבול יום, עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כיפורים. ואמאי לא ילפינן טבול יום ממחוסר כיפורים כדעבדינן הכא. וי"ל דאי לא כתיב קרא הייתי אומר דאפילו טבול יום יהיה מותר בה, דמדכתיב לא יתחטא שמעינן מינה דבחיטוי תליא מילתא. וכיון שהזה א"צ עוד לעשות שום דבר, קמ"ל. אבל מכל מקום קשה כיון דרבינן להו התם לגבי ביאת מקדש למה צריך פסוק לגבי אכילת תרומה וקדשים. ונראה לי לתרץ דתרוייהו צריכי, דאי כתב רחמנא גבי מקדש לא הייתי מרבה אלא טבול יום דמת, דבהכי מיירי הפרשה כל הנוגע [במת] בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא, אבל טבול יום דשרץ כמו לגבי חילול לא הייתי דורש, דכל טבול יום ואפילו דשרץ מיחל עבודה, כדמשמע בפ"ב דזבחים [שם], דקאמר כל דפסול (לעבודה) [לתרומה] מיחיל עבודה, וטמא שרץ נמי פסול לעבודה כדמרבה התם בזבחים, קמ"ל. ואי כתב רחמנא חילול דעבודה הייתי אומר שאני התם שכן מחויב בדבר שהוא חייב בלא שיעור, אבל בביאת מקדש דלא מחייב אם לא שהה לא, קמ"ל. אי נמי הייתי אומר שאני הכא שהוא בגוף העבודה יש להחמיר בה טפי, אבל ביאת מקדש שאינה בגוף העבודה אין להחמיר כי אם בטמא גמור, קמ"ל דבכל ענין שהוא מתחייב בין בביאת מקדש בין לחלל עבודה בין לטבול יום בין למחוסר כיפורים. ושוב מצאתי התירוץ בזבחים בתוספות.
קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא. וא"ת לוקמה כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה. וי"ל דעיקר הקושיא לא הויא מרישא דקרא, אלא מסיפיה דכתיב וטומאתו עליו בכרת, דהיינו טומאת הגוף.
אין לי אלא ישראלית גיורת ושפחה מנין ת"ל [אשה]. י"ס דגרסי משוחררת, דאם לא היתה משוחררת א"כ מאי פריך בסמוך גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו אין הכי נמי שהרי עבדים אוכלים מכוח רבם. וקשה דמשמע דפשיטא ליה לתלמוד שאם לא היתה משוחררת שלא היתה טמאה לידה, וקשה דאמרינן בפרק רבי אליעזר דמילה [שבת קל"ה ע"א] כל שנימול לשמונה אמו טמאה לידה, ושפחה בנה נימול לשמונה, וא"כ אמו טמיאה לידה. הילכך נראה דגרסינן שפחה סתמא.
<h2>דף עה.</h2>
בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה. תימה דבפרק בתרא דמכות [י"ד ע"ב] לא דריש האי קרא לא רבי יוחנן ולא ריש לקיש להכי. דרבי יוחנן מוקי [ליה] לנגיעת קדש וריש לקיש מוקי [ליה] לאכילת תרומה, אבל שום אחד מהם אינו מעמידה לנגיעת תרומה. ותירץ הר"ר אפרים דשיטת מכות אתיא למ"ד דבזב בעל שתי ראיות הכתוב מדבר. ובקדשים לא יאכל מיירי בתרומה. הילכך בכל קדש לא תגע בא לרבות התרומה לנגיעה, דאילו אכילה נפקא ליה מקרא אחרינא. אבל שיטה דידן אתיא כמ"ד דבזב בעל ג' ראיות הכתוב מדבר, ובקדשים לא יאכל עד שיטהר מיירי באכילת קדש, אבל אכילת תרומה לא נפקא ליה מהתם. הילכך בכל קדש אתא לאכילת תרומה. וא"ת א"כ מאי פריך ומי מצית אמרת דלא בתרומה כתיב והא קיימינן אליבא דמ"ד בזב בעל ג' ראיות הכתוב מדבר, ולדידיה ס"ל דבכל קדש לא תגע לא בא לאכילת תרומה. וי"ל דמ"מ קאמר ליה שפיר ומי מצית אמרת למ"ד דבזב בעל ג' ראיות כתיב, ולא מצי לאישתעויי פשטיה דקרא בתרומה, והא ע"כ למ"ד בזב בעל ב' ראיות הכתוב מיירי פשטיה דקרא בתרומה. אלא מאי אית לך למימר אליביה, דמילי מילי כתיב קרא, הכי נמי נימא למ"ד בזב בעל שלש ראיות הכתוב מדבר.
דאי כתב רחמנא עד אשר יטהר לא ידענא במאי. תימה לא ליכתוב אלא תרי קראי, (עד אשר יטהר) ובא השמש וטהר ועד מלאת. וי"ל דבלאו הכי איצטריך אשר יטהר אזהרה לטבול יום.
ולתנא דבי ר' ישמעאל דאמר בזב בעל ג' ראיות הכתוב מדבר עד תרי קראי בקדשים למה לי. קשיא דהכי נמי ליפרוך למ"ד בזב בעל שתי ראיות הכתוב מדבר, ובקדשים לא יאכל עד שיטהר מיירי בתרומה, תרי קראי למה לי, קרא דבקדשים וקרא דובא השמש וטהר. ונראה לי דהוה משני חד בחולין שנעשו על טהרת [תרומה וחד בתרומה גמורה, וקסבר] דחולין שנעשו על טהרת תרומה כתרומה דמו. אבל בקדשים ליכא למימר הכי. דמשמע ליה דחולין שנעשו על טהרת קדש כקדש גמור דמו ולא צריך קרא.
ואיפוך אנא. תימה היכי ס"ד להחמיר טפי בנגיעת מעשר מבאכילת מעשר, והלא מיד שנגע בה איטמי לה. וי"ל דמשכחת [לה בשתחב] לו חבירו בבית הבליעה. וא"ת אכתי היכי ס"ד שיאסר בנגיעת מעשר טפי מנגיעת תרומה, והלא לגבי אכילה איכא חומרא טפי באכילת מעשר מבאכילת תרומה. וי"ל דיש לנו לדון כך, מצינו שהחמיר באכילת מעשר יותר מבאכילת תרומה. דאילו אוכל מעשר בטומאת הגוף לוקה מה שאין כן בתרומה. והואיל ומצינו שהחמיר יותר באכילת מעשר מבאכילת תרומה יש להחמיר כמו כן יותר בנגיעתה מבנגיעתה של תרומה.
לומר לך נגיעה כאכילה. לכאורה משמע דפשטיה דקרא מיירי לגבי תרומה. וקשה דאם כן למה לי במים (אבא) יובא לעיל לנגיעה, תיפוק לי מהכא. אלא נראה דפשטיה דהאי קרא לא מיירי אלא בקדשים. וא"ת א"כ מאי מייתי מקדשים לתרומה. וי"ל דודאי עיקר איסורא לאו מהכא יליף אלא מבמים יבוא, והכא קאי אהאי דאמר "ואיפוך", ונחמיר בנגיעת מעשר ולא בנגיעת תרומה. ועל זה אומר מסתברא להחמיר בהם בנגיעה הואיל והחמיר בהם הכתוב באכילה כדאשכחן בקדשים דמשום שהחמיר בהם הכתוב באכילה החמיר בהם בנגיעה.
כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה וכשר. אע"ג דבמתניתין [ע' ע"א] קאמר איזהו פצוע דכא כל שנפצעו ביציו ואפילו ביצה אחת, יש לחלק בין נפצע לניטל, דנפצע גרע טפי מניטל, וכשניטל אכתי בר אולודי הוא. ודכותה אמרינן פרק אלו טריפות [חולין נ"ה ע"א] גבי ניקב הטחול דמיטרפא בנקיבה ואילו אם ניטל הטחול כולו כשר. וכן משמע בירושלמי [יבמות פ"ח ה"ב] נמי דכשאין לו אלא ביצה אחת בר אולודי הוא, דקאמר התם ההוא דאתא לקמיה דר' אמי בעי אידך לאכשוריה א"ל ובלבד בשל ימין. פירוש אם אותו של ימין קיים יש לו רפואה ויכול להוליד. ולפי זה משמע דהא דמכשר במתניתין כשאין לו אלא ביצה אחת מיירי בשל ימין. ואם כן אותם נערים שחותכין אותם יש להזהר שלא לחתוך אותו של ימין אלא של שמאל.
<h2>דף עו.</h2>
בריאה שאינו קרום. מכאן נראה לאסור בהמה הסרוכה בחוט או בכל מיני סירכות, דאין סירכא בלא נקב. ואין הסירכא מועלת לסתום, דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום.
נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה גדולה. תימה דאמרינן (בקידושין) [בשבת (ס"ה ע"א)] דשמואל לא שבק לבנתיה למיגנא אהדדי משום דרב הונא דאמר נשים המסוללות זו בזו. ואי לכהונה גדולה אטו בימי שמואל מי הוה כהן גדול. י"ל דשמואל היה רוצה שיהיו בנותיו ראויות אף לכהונה גדולה.
פצוע דכא כהן. ישראל לא בעי, דפשיטא דשרי, דקהל גרים לא איקרי קהל.
מדאורייתא כי מגיירי משרא שרו. והא דתנן אלו הן הלוקין [מכות י"ג ע"א] הבא על הנתינה, ר"ל מכת מרדות. ואגב דנקט ממזרת נקט נמי נתינה, כי היכי דנקט חלוצה אטו גרושה.
בגויותן לית להו חתנות. והא דאמרינן בע"ז [ל"ו ע"ב] בנותיהם דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם, סמיך אסיפא דקרא.
<h2>דף עו:</h2>
ותיפוק לי משום מצרי ראשון. פירוש תיפוק לי דאפילו נתגיירה לית בהו חיתון משום דהוי מצרי ראשון ואיכא עשה כפירוש רש"י. וקשה דהא אפילו בחייבי לאוין נמי תפסי קידושין. לכך נראה דהכי פירושה, ותיפוק לי משום דהוי מצרי ראשון, פירוש כיון דאמרת דבגירותן אית להו חתנות, היאך נשא שלמה. דאי אמרת בשלמא דלא גיירה ניחא דשפיר נשאה דבגויותן לית להו חתנות. ואי משום דבועל ארמאית קנאים פוגעים בו ה"מ בפרהסיא אבל שלמה נשאה בצנעא. ואי משום נשג"ז אכתי לא נגזרה אותה גזרה.
<h2>דף עז.</h2>
אם קודם מעשה אמרה. אומר ר"ת דדוקא בדבר שהוא נוגע בדבר קצת, כמו התם שיתר הישמעאלי נשא אביגיל [אחותו] של דוד. אבל אם אינו נוגע בדבר לא. דאל"כ לא מצינו ידינו ורגלינו, שהרי מעשים בכל יום ששומעין להוראה מפי חכם. אלא ודאי יש לומר כדפרישית.
עמוני ולא עמונית. תימה, לרבי יהודה דלא ס"ל לההיא דרשה דאשר לא קדמו, תיקשי ליה קושיא דלעיל מצרי ולא מצרית. ושמא יש לומר דדריש מדכתיב עמוני והוה מצי למיכתב עמון, ש"מ דאתא למישרי הנקיבות. וא"ת כמו כן היה לנו לדקדק מדהוה מצי למיכתב לא יבוא אדום וכתב לא יבוא אדומי ש"מ דהנקיבות מותרות. י"ל דאיכא למימר אגב דכתב מצרי דלא הוה מצי למיכתב בענין אחר אם לא יכתוב מצרים כתב נמי אדומי.
אף כל שאינו ברוב קהל. דבכל חד וחד איכא פגם, זה ביאתו בעבירה וזה יצירתו בעבירה. וא"ת אם איתה דחשיב ליה ר' יוסי צד פגם בגר הואיל ובא מטיפה פסולה, לפסול בת גר. דמהאי דינא דאין ר' יהודה פרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ח ע"א] דבת גר זכר כבת חלל זכר. וי"ל דודאי בת גר עמוני שאינו ראוי לבוא בקהל חשיב ליה ר' יוסי צד פגם, אבל בת גר סתמא אע"ג דבא מטיפה פסולה לא חשיב ליה לר' יוסי צד פגם. אבל ר' יהודה מחשיב ליה צד פגם להאי פסול, כמו בצד פסול דביאת קהל. ולהכי דיין ליה לפסול בת גר זכר כבת חלל זכר.
מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה, וכו'. וא"ת לימא מצרי ראשון שנשא מצרית שניה יוכיח דאע"ג דלית בה צד עבירה אפילו הכי אסורה לבוא בקהל. ואי פרכת מה למצרי שכן אסור לבוא בקהל, חלל יוכיח. מה לחלל שכן יצירתו בעבירה מצרי יוכיח. וי"ל כיון דאין הצד השוה דומה לגמרי מענין אחד, דכי דיינת מחלל ומצרי אתה צריך לומר הצד השוה שבהם זה לאיסור כהונה וזה לאיסור קהל, לא חשיב ליה הצד השוה. וא"ת מנלן דבעינן הצד השוה לר' יוסי שיהא מענין אחד. וי"ל דע"כ כך הוא, דאל"כ היה [לנו] לדון דבת גר זכר תהא כבת חלל זכר מהאי דינא, כי היכי דדיין ר' יהודה. ותימה דהא תינח לגבי פסול הבת, אבל לגבי פסול ביאה מאי אמרת. והיה לנו לדון מהאי דינא שיפסל בביאתו. ולענין זה תוכל לומר הצד השוה גמור. לכך נראה להר"ם מאיורא דתחילת הקושיא לא קשיא כלל, מה שהקשינו לימא מצרי ראשון יוכיח. דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שפוסלין בביאתן תאמר בגר שאינו פוסל בביאתו. דר' יוחנן ס"ל כרשב"ג דאמר [ס"ח ע"א] כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו.
<h2>דף עז:</h2>
בתו דכשרה לכהונה מנליה. תימה לריב"א, אדרבה מנליה למיפסלה. וכי תימא דס"ד דנילף מאלמנה לכ"ג, מה לאלמנה [לכ"ג] שכן לאו תאמר בזה שכן עשה. וליכא למימר דחלל יוכיח, דמה לחלל שכן חייבי לאוין. ותירץ דנוכל ללמדו מחלל דחייבי עשה או מאלמנה ומצרי ראשון.
א"ל פוק תני לברא. קשה להר"ם אמאי הוצרך לשיבושה, לימא דהכי קאמר במה דברים אמורים בעמוני שנשא עמונית ומשנתגיירו ילדו בת, אבל אם ילדו בת בגויותן פסולה לכהונה, ולאפוקי מר' שמעון [לעיל ס' ע"ב] דס"ל דגיורת פחותה מבת שלש פסולה לכהונה. ואין לומר דאם כן מאי איריא גיורת בת עמונית, לינקוט סתם גיורת. דאיכא למימר דניחא ליה למימר כל הדינים שהוא יכול לומר במילתא דעמונית. תדע דהא קתני נמי בנה מעמוני פסול אע"ג דזיל קרי בי רב הוא. ה"נ נאמר כן. וי"ל דמשמע ליה דכל עיקר החידוש הוי מבד"א ואילך. הילכך בכל ענין אמר ליה שפיר פוק תני לברא, דאי כדקאמרינן כגון שילדו בגירות, נהי דהוי חידוש לאפוקי מרבי שמעון כדפרישית, מ"מ יקשה לך, לינקוט בסתם גיורת, כיון דבשאר גיורת שייכא האי מילתא. ואי מיירי בעמוני שנשא בת ישראל ודאי מודינא לך שהחידוש הוא גדול דאפילו עמוני שנשא בת ישראל, כ"ש מצרי שנשא בת ישראל. אבל זה אינו, שהרי אני שונה עמיו מעמיו להביא גיורת שאינו מכנה.
מחלל דחייבי עשה. תימה לריב"א, אכתי איכא למיפרך מה לחלל חייבי עשה דאיכא לאו בכהן משום לא יחלל. ותירץ ר"י דכיון שבאו מחייבי עשה, אין בביאתן אלא חייבי עשה. ותימה מאי טעמא הוא שיהא הא בהא תליא. וי"ל דהיינו טעמא משום דאלה הפסיק הענין, לומר שלא יהא ביאת חייבי עשה כמו [ביאתן] דאינך הכתובים בפרשה, מדלא כתב אלה לבסוף. וזהו שאומר פרק הבא על יבמתו [ס' ע"א] "וניכתביה לאלה לבסוף", ומסיק "קשיא", ואינו אומר "תיובתא", משום דאיכא תירוץ דחוק דאיכא למימר דלהכי כתב אלה בינתים לכדפרישית. אבל היכא דאיכא תיובתא אין תירוץ על הקושיא. ובזה תתיישב קושיא אחת שיש להקשות, דכי קאמר תלמודא מחלל דחייבי עשה, מה תירץ, אכתי יש להשיב מה להצד השוה שבהם שהן ולדיהם וולדי ולדיהם אסורים לעולם. ממזר אסור בלא הפסק. וחלל נמי אסור לעולם כדמוכח פרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ז ע"א], דקאמר מאי לעולם ומשני מהו דתימא מידי דהוי אמצרי מה להלן עד שלשה דורות אף כאן [עד שלשה דורות] קמ"ל לעולם. ואין לדחות דלא חשיבא הפירכא למיפרך מולדן אאינהו גופייהו, דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו, כדמוכח ס"פ כל הבשר [חולין קט"ו ע"ב]. ולפי מה שתירצנו עתה ניחא, דאיכא למימר דכי היכי דלגבי פסול ביאה יש חלוק בין חייבי עשה לשאר חייבי לאוין דכתיבי בפרשה משום דכתיב אלה, הכי נמי יש לנו לומר דלגבי האי דינא נמי, שיהא פסול לעולם בלא הפסק, יש לחלק בין חייבי עשה לשאר חייבי לאוין. כך נראה להר"ם זצק"ל.
<h2>דף עח.</h2>
לאותם שעמדו על הר סיני. קשה להר"ם, מאי ס"ד למימר טפי בהאי מצוה לומר לאותן העומדים על הר סיני טפי מכל מצות שבתורה. ועוד תימה דכי קאמר לכך [נאמר] בנים, מה תירץ בזה, עדיין [אני] אומר שלא תנהוג מצוה זו אלא באותם בנים שעמדו על הר סיני ולא יותר. לכך פירש הר"ם דהכי פירושה, (משום דכתיב) לאותם שעמדו על הר סיני, משום דכתיב לא תתעב (אדומי) [מצרי] כי גר היית בארצו, ואותו ערב רב שהיו במצרים לא תתעבום עד דורות, כלומר כשיולדו בניהם ובני בניהם יהיו מותרים במצרי ראשון אם הם בחיים, דלפי שעשו להם טובה לא יתרחקו מהם לעולם אלא עד שיולידו בניהם בנים, ואז ישתכח שם מצרי מהם. אבל השתא דכתיב בנים, ליכא לפלוגי הכי. דבאבות איכא לפלוגי הכי, (אלא) [אבל לא] בבנים.
ואיצטריך למיכתב לו גבי ממזר. קשה להר"ם, למה לי למיכתב להם גבי עמוני ומואבי, ליתי מממזר. דאי פרכת מה לממזר שכן נקיבות אסורות, מצרי שני יוכיח. ואי נמי ליתי ממצרי מקל וחומר ונימא הכי, ומה מצרי שמותר לאחר שלשה דורות הלך אחר פסולו, עמוני שאסור לעולם לא כל שכן. וי"ל דס"ל דון מינה ומינה, מה להלן לא אזלינן בתר פסולן אלא עד שלשה דורות הכא נמי, וא"כ ממצרי שני לא אתי, ומממזר נמי לא אתי דהא איכא פירכא כיון (דליכא) [דאיכא] למימר מצרי יוכיח, כדפרישית. ועוד י"ל דאם לא כתיב להם לגבי עמוני לא הייתי דורש מלהם דכתיב גבי מצרי לההיא דרשא, אלא הייתי דורש חד להם הלך אחר פסוליהם, ואידך להם למיעוט ולומר מה שאמרתי הלך אחר פסוליהם להם דווקא, ולא לעמוני. אבל עתה דמיותר להם לגבי עמוני, מעתה דרשינן תרי להם כדדריש להו תלמודא.
מתיב רב יוסף ר' טרפון אומר יכולין ממזרים ליטהר. וקשה להר"ם כיון דלא אסיק [אדעתיה] האי שינויא דשאני התם דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה אם כן אדפריך מההיא ברייתא ליפרוך ממשנה דלעיל פרק כיצד [כ"ב ע"א] דקתני ואחיו לכל דבר חוץ ממן השפחה והנכרית. אלמא דבתר דידה שדינן ליה. (ומוץ) [ומתרץ] דהוה ידע שפיר דאיכא לחלק בין ההיא דהתם, משום דשאני התם דלא חזיא ליה. אבל בההיא דר' יוחנן במצרי ראשון, כיון דאיהי חזיא ליה ודאי בתר דידיה שדינא ליה. אבל בההיא דר' טרפון פריך שפיר, דאע"ג דחזיא ההיא שפחה לעבד עברי, אפילו הכי שדינא ליה בתר האשה. ומשני שאני התם דגלי קרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה, וגילה לנו הפסוק דאע"ג דאיהי חזיא ליה מ"מ מתייחס הבן אחריה.
אא"ב עובר ירך אמו הוא. אע"ג דהתם בתמורה [כ"ה ע"ב] לא נשאר כן המסקנא, מ"מ פריך הכי לפי מה [דס"ד]. מיהו לפי המסקנא נמי דהדר ביה הוה מצי למיפרך מלישנא קמא דרב דימי דקאמר דבנה שלישי הוי, א"כ ס"ל דבתר דידיה שדינא ליה ולאו ירך אמו הוא. ואילו לרבי יוחנן הא ס"ל דעובר ירך אמו הוא. וי"ל דללישנא קמא הוה מצי לשנויי דאיכא לחלק בין ולד בהמה לולד אשה משום דבהמה אין שייך בה צד אבות, ולהכי סברא הוא למשדייה בתר אימיה, אבל ולד אשה ששייך ביה צד אבות סברא הוא למישדייה בתר אבוה. אבל לל"ב דרב דימי פריך מכל שכן, דהשתא אפילו בבהמה דלא שייך בה צד אבות שדינא לה בתר אבוה, כל שכן בולד אשה. ותימה אכתי ליפרוך מלישנא קמא דרב דימי דקאמר דבנה שלישי הוי, למאי דקאמר בסוף שמעתין נתגיירו הכל הולך אחר הפגום, ואם כן ליהוי שני. וי"ל דהא דאמרינן הכל הולך אחר הפגום הני מילי בשני מיני אומות, כי ההיא דשילהי שמעתין דמיירי בעמוני שנשא מצרית דאי זכר הוא וכולי, דכיון דאיכא בכל חד וחד חומרא שאין בחבירו קודם גירות, דעמונים אסורים לעולם משא"כ מצרי שאין אסורים אלא עד שלשה דורות, ובמצרי יש חומרא שנקיבות אסורות בו משא"כ בעמוני. הילכך כי נתגיירו ובאו לכלל קהל יש לך לילך לכל חומר שתוכל. אבל היכא שהאב והאם הן ממין אחד, ואין חומר באב יותר מבאם, דנהי דהאב הוי מצרי ראשון והאם הויא שניה, מיהו האם כמו כן ראשון היתה חמורה מן האם [השניה]. הילכך יש לנו לומר דהנקיבה או הזכר שתבא מהם יהיה בתר האם, ונאמר דעובר ירך אמו הוא.
<h2>דף עח:</h2>
ונתיני. פירש רש"י שהם גבעונים ודוד גזר עליהם חתנות. והלשון מוכח כן מדקאמר בגמרא כל שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לידבק בהם. וקשה דאם כן מאי פריך בגמרא [ע"ט ע"א] דוד גזר עליהם משה גזר עליהם, [דהיה יכול] ליישב דמשה רבינו גזר עליהם עבדות, ואיהו גזר עליהם חתנות. שאם לא היתה גזירת דוד לא היו אסורים אלא משום עבדות. ועוד קשה דתנינן אלו הן הלוקין [מכות י"ג ע"א] הבא על הנתינה, ואי דוד גזר עליהם חתנות היאך לוקין בשביל איסור דרבנן. ועוד קשה איך בקשו להתיר הנתינים בימי רבי, והא אין ב"ד יכול לבטל [דברי] ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין. ויש מתרצים דדוד לא גזר עליהם אלא עבדות, וממילא מיתסרו בלא יהיה קדש. וניחא עתה דבקשו להתיר הנתינים, דבממון הפקר ב"ד הפקר, וכי מישתרו צד עבדות שבהם ממילא יהיו מותרים לבוא בקהל. אבל מכל מקום קשה דאמרינן לעיל [ע"ו ע"א] ואי ס"ד דבקדושתיה קאי איקרי כאן לא תתחתן בם, ומאי קאמר, אי נמי לאו בקדושתיה קאי וליכא לאו דלא תתחתן, שאינם אסורים אלא מדרבנן כדפרישית ועוד קשה כיון דהם אסורים מלא יהיה קדש. א"כ היאך שנינו בעשרה יוחסין [קידושין ס"ט ע"א] חרורי ונתיני מותרים לבוא זה בזה, והלא בן חורין אסור בשפחה, כדאמרינן התם [גיטין מ"א ע"א] לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו. לכך נראה לר"ת [ס' הישר סי' מ"ח] דנתינים הם משבעה עממין והם אסורים לבא בקהל, ולא הוצרך דוד לגזור עליהם חיתון, דמדאורייתא קיימי בלא תתחתן בם. ושיעבוד הוצרך לגזור עליהם. והא דקאמר בגמרא כל מי שאין בו ג' סימנים הללו אינו ראוי לידבק בהם רוצה לומר לידבק בהם להיות בני חורין כמותם, אבל חיתון ודאי לא גזר עליהם דוד. ולכך קאמר דלוקין עליהם מטעם לא תתחתן. והא דקאמר בסוף שמעתין חלקינו נתיר חלק מזבח מי יתיר, לפירוש רש"י יתיישב בטוב, דאם לא היה חלק מזבח מותר לא היה מתוקן שום דבר, דכיון דאכתי נשאר בהם צד עבדות אכתי לא מישתרו לבא בקהל משום צד עבדות הנשאר. אבל לפירוש ר"ת שהם אסורים בלאו דחיתון דאורייתא יקשה מאי קאמר חלק מזבח מי יתיר, מה אנו חוששין לחלק מזבח, והלא בלאו הכי אסורים לבא בקהל, אם כן אם אי אפשר להתיר חלק מזבח מכל מקום נתיר צד עבדות שבהם ויפטר שיעבודם. וצריך לפרש הכי, דכיון דלא נוכל להתיר חלק מזבח איכא למיחש שמא יבנה בית המקדש.
<h2>דף עט:</h2>
איידי דאמר רבי יהושע חולץ. דהוי דווקא, דיבומי לא מצי משום דקהל גרים איקרי קהל. ומיהו חליץ, דבני לאוין בני חליצה נינהו לר' יהושע. כך פירש רש"י. וקשה דכיון דאיהו ס"ל חולצת ולא מתיבמת הו"ל לפרושי בהדיא. ונראה לפרש איידי דא"ר יהושע חולץ, והתם לא סגי דלא תני חולץ דאי הוה תני מייבם יש במשמע אבל בסיפא אינו מייבם אבל חולץ. וזה אינו דסריס דסיפא אינו לא חולץ ולא מייבם. וא"ת אמאי הוצרך לתלות ר"ע ברבי יהושע לימא משום ר"ע גופיה. ולימא הכי, דאי הוה תני ברישא במילתיה דר"ע מייבם הייתי אומר דהא דאמר בסריס בסיפא לא מייבם אבל איהו חליץ. וי"ל דכיון דתלי טעמא דסריס בסיפא שכן לא היתה לו שעת הכושר, ממילא יש לנו לומר דאינו בר חליצה ויבום כלל.
<h2>דף פ.</h2>
רב אמר נעשה סריס למפרע. תימה במאי פליגי, אי לקרבן, בית המקדש לא היה בימיהם. ואי למלקות, הו"ל התראת ספק, דשמא לא תביא [שערות] לעולם או שמא תביא תוך י"ח ואיגלאי מילתא שהיתה קטנה. וי"ל דכיון שנתברר לבסוף שהיתה גדולה אין זו התראת ספק, דלא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה, כי [שם] לא נתברר לבסוף באיזה מהם יתחייב.
<h2>דף פ:</h2>
הב"ע בשגמרו סימניו ור' היא. פירש רש"י ואשמועינן ר' אבהו דאפילו לרבי לא מהנו סימנים עד שיהא בן עשרים. וקשה דאם כן הוה ליה למיפרך כמאן כרבי, כדפריך בסמוך. לכך נראה לפרש דאפילו כרבנן דרבי מיתוקמא שפיר, והכי מייתי, דכי היכי דלרבי מהנו סימנים לצאת מכלל נפל כשהגיע להיות יותר משלשים יום, הכי נמי נימא לרבנן דנהי דלא מהנו הסימנים לאפוקי מתורת נפל כל שלשים יום, מכל מקום מהני לאפוקי מתורת נפל כשיהיה בן עשרים. ונראה דמכל מקום אסור לטלטלו עד עשרים אף בגמרו לו סימנין, דמילתא דלא שכיחא היא דחיי, דמוכח בתוספתא דהא דקאמר ואסור לטלטלו בברייתא רוצה לומר בגמרו סימנין. ומיהו ריהטא דשמעתין משמע דהאי דאמר אסור מיירי בלא גמרו סימנין.
היכא דהביא שתי שערות כו"ע ל"פ. תימה דלעיל קאמר איזהו סריס כל שלא הביא שתי שערות, משמע דאם הביא ליכא לספוקי שיהיה סריס. וי"ל דשתי שערות אינם מועילים לאפוקי מכלל סריס אלא בתחתון. ואין נראה, דבפרק (בן סורר) [זה בורר (סנהדרין ל' ע"ב)] משמע דמהני שתי שערות אפילו בכל הגוף. מיהו י"ל דבמקום זקן לא מהנו שתי שערות. וא"ת היכי קאמר דהיכא דאייתי שתי שערות כו"ע ל"פ, והא אמרינן לעיל דכל שאין לו זקן הוי מסימני סריס, הא יש לו זקן ליכא לספוקי בסריס. וי"ל דה"פ לעיל, כל שאין לו זקן, שאין הזקן מקיף אותו לגמרי הוי מסימני סריס. וא"ת לעיל אמרינן כיון דתחילתו וסופו לקוי לא חיישינן, ואמאי, ליחוש שמא לא יבאו כל הסימנים של סריס. וי"ל כיון דתחילתו וסופו לקוי יש לנו לתלות בו כל הרעיתות שנוכל, ואמרינן מדהאי ליקוי אית ביה אידך כולהו נמי איתנהו ביה. ועוד שיש לנו לחוש שמא באו בו הסימנים אלא שאין אנו מכירים בו איזה סימנים היו בו. מיהו קשה מלקמן [קי"א ע"ב], דפליגי ר"מ ורבנן בסריס, דלמר אינו בר חליצה ולמר הויא בר חליצה. והשתא קשה, דאי מיירי כשהוא עושה כיפה מאי טעמא דההוא דאמר דאינו בר חליצה למאן דבעי שיהיו כל הסימנים בו. ואי כשאינו עושה כיפה מאי טעמא דמאן דאמר שהוא בר חליצה. ואומר ר"ת דלעולם מיירי שעושה כיפה, וכי תימא א"כ לא הוי סריס ומאי טעמיה דמאן דאמר אינו חולץ. וי"ל דנהי דסריס ודאי לא הוי, סריס ספק מיהו הוי, דיכול להיות כסריס שאין אנו מכירין סימניו עד [רוב שנותיו], כדאמרינן בנדה [מ"ז ע"ב] לא נולדו בו סימני סריס עד כמה עד רוב שנותיו.
<h2>דף פא.</h2>
ר' יוחנן אמר אף מאכילה בחזה ושוק. תימה מאי דוחקיה לרשב"ל למימר שאינו מאכילה אלא בתרומה דרבנן, לימא מאכילה בכל תרומה שירצה, כדמשמע פשטיה דמתניתין. י"ל דס"ל לרשב"ל כברייתא דלקמן [פ"ג ע"א] דאמרה לא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה. אלמא דס"ל לר' יוסי שהוא ספק זכר. וא"ת א"כ מ"ט דר' יוחנן. י"ל דס"ל ליתה לברייתא מקמי מתניתין. ולפיכך ס"ל דמאכילה בתרומה דאורייתא. וא"ת לוקמה בתרומה דרבנן ולא יצטרך לומר ליתה לברייתא מקמי מתניתין. וי"ל דס"ל כברייתא דסדר עולם [להלן פ"ב ע"ב] דסברא קדושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם. (אלא) [אלמא] דס"ל דתרומה דאורייתא [בזמן הזה]. וא"ת א"כ מ"ט דרשב"ל. י"ל דס"ל דתני [לה] ולא סבר לה. וא"ת לר' יוחנן מאי דוחקיה לאוקמיה בתרומה דאורייתא ולמימר סמי ברייתא מקמי מתניתין, לא נשבש שום [ברייתא] ונאמר תני ולא סבר לה. דבכמה מילי דסדר עולם תני ר' יוסי ולא סבר לה. וי"ל דלישנא דנושא משמע שהוא זכר גמור להאכיל אפילו תרומה דאורייתא. ומהאי לישנא מקשה לקמן ר' יוחנן לריש לקיש.
שאני שונה עיגול בעיגולים עולה. וא"ת מנלן דלר' יוסי אתיא וי"ל דפשיטא ליה דלרבי יוסי הוא כך, והכי קאמר שאני שונה לר' יוסי עיגול בעיגולים עולה. וא"ת דילמא לר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא, והאי דקאמר עיגול בעיגולים עולה היינו כחכמים דס"ל דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד. וי"ל מדתני בברייתא לר' (מאיר) [יהודה] יש לנו לומר דסתם בר פלוגתיה היינו ר' יוסי. ואין להקשות היכי מוכח רשב"ל [מהכא] דתרומה בזה"ז דרבנן, שאני עיגול דהוי תרומה דרבנן. י"ל דאע"ג שהיא דרבנן גזרינן דרבנן אטו דאורייתא. ואם תאמר דהכא גזר רשב"ל דרבנן אטו דאורייתא ובפרק אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"א] קאמר הנח לתרומת תבלין דרבנן, ומה בכך דהיא דרבנן, מ"מ גזרינן דרבנן אטו דאורייתא. וי"ל דשאני התם דאיכא תרתי לטיבותא, דלא איתחזק איסורא שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו, וגם הוי מילתא דלא שכיחא. אבל הכא איתחזק איסורא, ולהכי גזרינן טפי. ומיהו קשה דהתם [כתובות כ"ה ע"א] אמרינן שאין מעלין מתרומה ליוחסין בתרומה דרבנן אבל בדאורייתא מעלין. ואמאי לא גזרינן דרבנן אטו דאורייתא. וי"ל דהתם מיירי בזמן דליכא תרומה דאורייתא. ואי מיירי בזמן שבית המקדש קיים ואפילו הכי לא גזרינן ודאי צריך לומר דפליגא.
מי שהיו לו חבילי תלתן. תימה דחבילי תלתן לא מתסרו אלא מדרבנן, דקנבוס ולוף אסרה תורה דווקא [מנחות ט"ו ע"ב], וא"כ היה לו להתבטל, דהא אמר ר"ל עיגול בעיגולים עולה. וי"ל דהא דאמר רשב"ל עיגול בעיגולים עולה היינו משום דאיכא תרתי [לטיבותא] תרומת פירות ותרומה בזמן הזה, אבל הכא ליכא אלא חדא. ועוד י"ל דכיון שהם אסורין בהנאה הוי כמו איסורא דאורייתא.
<h2>דף פב.</h2>
ניפלוג וניתני בדידה בד"א בנימוחה. תימה להר"ם לימא דהכל מיירי בנימוחה, ובנימוחה ניחא ליה הכל למיתני. וי"ל דהיינו הא דמשני טהורה בטהורה עדיפא ליה דאיירי בנימוחה.
ולרשב"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא. דבשלמא לר' יוחנן לא תיקשי דהיינו טעמא דרישא משום שדרכו לימנות. ומיהו בסיפא היינו טעמא דלא תעלה משום דכיון דהוי הפסד מועט ודרכו לימנות לא מבטלינן איסור דאורייתא בדבר שאנו יכולין לעשות תקנה בענין אחר כדפרישית. וכי תימא דהא אמרינן לעיל דעיגול בעיגולים עולה אע"ג דיכול למוכרו לכהנים. י"ל דשאני התם דאיהו גופיה הוי דרבנן דתרומת תאנים הויא דרבנן. כך היא שיטת רש"י. וקשה מה בכך דהוי דרבנן מ"מ איכא למיגזר דרבנן אטו דאורייתא. ועוד דרישא אמאי תעלה, נהי דאין דרכה לימנות מ"מ כיון דראויה להתכבד לפני האורחין לא תעלה כדתניא בפרק גיד הנשה [חולין ק' ע"א] חתיכה שנתערבה עם שאר חתיכות לא תעלה מפני שראויה להתכבד. ועוד קשה שפירש רש"י לרבי יהודה דהיינו טעמיה משום דמין במינו לא בטיל, ומדמשני ליה לבסוף ש"מ דעד השתא לא צריכינן להאי טעמא. ועוד קשה דרבי יהודה לא אמר למילתיה אלא בדבר לח אבל לא בדבר יבש, תדע דאם לא כן לא תמצא תרומה שעולה במאה ואחד. לכך נראה לר"י לפרש דהיינו טעמא דסיפא דלא תעלה משום שאם היתה עולה ומתבטלת היתה חולין גמורים והיתה ראויה להתכבד בפני האורחין. אבל ברישא שפיר תעלה דכי נמי תיבטל אינה ראויה להתכבד אלא בפני אורחים כהנים, וזה הכיבוד אינו מחשיב הכהן, ולהכי שפיר יכולה להיות בטילה. וטעמיה דר' יהודה דס"ל דכל שדרכו לימנות שנינו דלא בטל, ולפיכך לא תעלה. וזה לפי מה דס"ד [דלא] (ד)מיירי בנימוחה. אבל במסקנא דטעמא דר' יהודה הוי משום דמין במינו לא בטיל (ולא) מיירי בנימוחה.
רבא אמר רישא איסור לאו סיפא איסור כרת. רבה בא לתרץ שאין אנו צריכין לתרץ רישא בדאורייתא סיפא בדרבנן אלא נאמר רישא וסיפא בחד ענינא, מיהו יש לתרץ דסיפא היינו טעמא דלא תעלה משום אם תיבטל ותהיה כמו חולין שמא יאכלם בימי טומאתו, שינהוג בהם דין חולין, וא"כ הוא אוכל קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת. אבל ברישא שפיר תעלה, דאי נמי תיבטל כשיאכלנה הכהן אינו אלא טומאת בשר שהוא בלאו. ומיירי בנימוחה, שאם היתה בעין אע"ג שהוא לאו לא תעלה, מידי דהוי אחבילי תלתן דאע"ג שהם מדרבנן אמרינן לא יעלו. ומיהו נראה לי דאין בזה ראייה, לפי מה שתירצו לעיל התוספות, דכיון שהם אסורים בהנאה הו"ל כמו איסור דאורייתא, דמהאי טעמא לא בטילי אפילו למאן דשונה עיגול בעיגולים עולה. וא"ת דהכא קאמר באיסור כרת ולעיל קאמר דעיגול בעיגולים עולה משום דהויא תרומה דרבנן, הא אם היתה תרומה דאורייתא לא היתה בטילה אע"ג דאין בה כי אם לאו. וי"ל דכך לי מיתה בידי שמים כמו כרת.
<h2>דף פב:</h2>
וסבר רבי יוחנן בדרבנן לא בעינן רביה. פירש רש"י דס"ד דטעמא לא הוי משום שאני אומר. וקשה להר"ם דהא קתני בברייתא להדיא שאני אומר. ונראה לו לפרש דשפיר אסיק אדעתיה האי סברא אלא שהיה סבור דגבי מקוה שייך לומר נמי שאני אומר סאה שנתן נטל עד דמשני מיא מבלבלי. וכן דנתי מסברת הר"ם.
נתן סאה ונטל סאה. לכאורה רוצה לומר שנתן [מי] גשמים. וכן משמע מתוך פירוש רש"י. וא"א לקיימו, מדאמרינן מעין מטהר בכל שהו. וא"כ כל מה שיתן לתוכו יתכשר למקוה. אלא נראה דמיירי שנתן מי פירות שפוסלין המקוה.
נתן סאה ונטל סאה. נראה לי דהיינו טעמא דיש חילוק בין נטל תחילה ובין נטל לבסוף, משום דמעיקרא כשהיה שלם, כל מים שבעולם אינם פוסלים אותו, כמו שפירש ר"ת בפרק המוכר את הבית [ב"ב ס"ו ע"א] גבי צינור שחקקו ולבסוף קבעו, והביא ראיות הרבה, וזהו החידוש עצמו שמשמיענו בזה הדבר. אבל נטל תחילה הו"ל מקוה חסר, וכיון שנהיה שעה אחת בפסול לא מתכשר אלא במים הראוים למקוה. אבל על פירוש רש"י לא יכולתי לעמוד, דאי ס"ל דמתבטלין אותן המים השאובים כשנתן תחילה, א"כ היה לנו לומר כן אפילו כשנטל תחילה. דאע"ג דהו"ל חסר מ"מ כשנתן בה אותה סאה השלימה. ואי משום דלאו חזו למקוה, היה לנו לומר שנתבטל, כדפרישית. וכדפרישית נראה ועיקר.
מאי לאו דנשתייר רובו. אלמא דאפילו בדרבנן בעינן רבייה. לפי מה שפירש רש"י ניחא, אבל לפירוש שני קשה דהא מיירי במי פירות שפוסלין המקוה, דנפקא לן [חולין פ"ד ע"א] מבמים למעוטי מי פירות. וכי תימא דחשיב ליה דרבנן משום דאמרינן קמא קמא בטיל. הא ליתא, שהרי פירש ר"י בדוכתא אחרינא דנהי דקמא קמא בטיל כשהגיע לידי ששים יהיה באיסור חוזר וניעור. וי"ל דהכא חשיב ליה דרבנן, דאפילו נוטל ונותן יותר מרובו מ"מ כשנוטל מי המקוה אי אפשר שלא יטול כמו כן המים השאובים עמהם שהם מעורבים יחד.
אלא (לא) [מאי] נישא דיעבד. וא"ת למה לא יועילו לו הנישואין להאכילו בתרומה דרבנן כמו שהוא יכול להאכיל אשתו בתרומה בזמן הזה דרבנן. וי"ל דודאי להאכיל מצי, דברצון החזיקוהו חכמים זכר כדי שלא יבואו עליו. אבל אם הייתי אומר שיאכילוהו יחשיבוהו כנקיבה ויבואו עליו.
<h2>דף פג.</h2>
בריה הוא. אין לפרש לא זכר ולא נקיבה. דהא בפרק המפלת [נדה כ"ח ע"א] קאמר דשורפין עליו את התרומה. אלא רוצה לומר בריה הוא דאינו ודאי זכר ולא ודאי נקיבה אלא ספק הוא.
אמרי בי רב הלכה כרבי יוסי. פירש רש"י כר' יוסי דמתניתין. ולא תיקשי דרב אדרב דאמר לעיל ליתה למתניתין מקמי ברייתא, דאמוראי נינהו ואליבא דרב.
לדברי האומר שלשים צריך שלשים. פירש רש"י, דשלשים יום לפני שביעית הוא כמו שביעית, דנפקא לן במועד קטן [ג' ע"ב] מבחריש ובקציר תשבות. וקשה, חדא דמסקינן התם [ר"ה י' ע"ב] דל' עולה לכאן ולכאן. ועוד מנלן דשלשים יום לפני שביעית הוי כמו שביעית לגבי זריעה והברכה, אימא דוקא לגבי חרישה וקצירה, דבהכי מיירי קרא התם. לכך נראה לר"ת דהא דקאמר צריך שלשים יום מיירי לענין ערלה, דקיימא לן דשלשים יום לגבי ערלה חשובין כשנה. והשתא קאמר דלמ"ד ל' יום צריך ל' ול', שאם לא היתה מורכבת ל' יום קודם ל' יום כיון שחסר יום אחד משיעור יניקתו לא חשוב כשנה.
<h2>דף פג:</h2>
הוא דאמר כי האי תנא. תימה להר"ם לימא כי האי תנא דלעיל [פ"ב ע"ב] דאוקימנא דסקילה משני מקומות איכא בינייהו. וי"ל דאי לאו דאשכחן תנא דאמר בהדיא אותה סברא דסקילה משני מקומות חייב לא היינו אומרים זה החידוש דלעיל מדעתין, והיה צריך לומר ריש לקיש דתנא קמא נמי ספוקי מספקא ליה. אבל עתה דאשכחן ר' סימאי דאמר הכי, אין זה דוחק לומר כן. ולהכי קאמר לעיל דסקילה משני מקומות איכא בינייהו.
<h2>דף פד.</h2>
אסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן. תימה מאי קמ"ל, משנה היא לעיל פרק כיצד [כ' ע"א]. וי"ל דמותרות ליבמיהן איטצריכא ליה, דסד"א ליהוי יבם במקום בעל ותיתסר ליה קמ"ל.
ולא בלאות. פירש רש"י בלאות שהכניסה לו אינה נוטלתן. וקשה דקאמר פרק אלמנה [כתובות ק"א ע"א], אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה. לכך נראה דרצה לומר בלאות שאינן קיימין. ודוקא בלאות דנכסי מלוג, אבל בלאות דנכסי צאן ברזל שקלה, כדמוכח בהדיא בכתובות פרק אלמנה [שם].
מאי איריא דתני נשא ליתני קידש. וא"ת אמאי לא דייק הכי בפרק ארבעה אחין [כ"ו ע"א], דקאמר ארבעה אחין נשואין, ליתני קידשו. י"ל דהא דדייק הכא היינו משום דשני בלישניה דנקט ברישא נשא ובסיפא נקט קדש, דקתני כהן גדול שקידש האלמנה.
<h2>דף פד:</h2>
איתא לדרב דימי. תימה לימא בפלוגתא לא קא מיירי. וי"ל דע"כ [מיירי] בפלוגתא, דקאמר בסיפא ולו אח ממזר, ואי כרבי עקיבא הא אמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. וא"ת אי נמי ליתא לדרב דימי, הוה מצי למימר ישראל שנשא מצרית ראשונה ומצרית שניה. ונראה לי דאם כן לא הוה מצי למטעי בדבר, דפשיטא דמצרית אסורה. ותימה להר"ם דאיצטריך לאפוקי מרבי שמעון [לעיל ע"ו ע"ב] שאמר מצרי ולא מצרית. וי"ל דכיון דיחידאה הוא, דרבנן פליגי עליה אין זה חידוש לאפוקי מרבי שמעון. מיהו קשה לו דמכל מקום איצטריך לאשמועינן דמותרים לאלו ולאלו, ולאשמועינן דקהל גרים לא איקרי קהל, דהא לעיל פרק הערל [ע"ט ע"ב] פליגי בה רבי עקיבא ורבי יהושע אליבא דרבי אמי. ואע"ג דלפי האמת אינו עומד כן, מ"מ איכא טובא תנאי דפליגי בזה בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ג ע"א]. וי"ל דהא נמי לא איצטריך, דמשנה היא פרק עשרה יוחסין [ס"ט ע"א] דקהל גרים לא איקרי קהל, דתנן גירי וחרורי מותרים לבוא זה בזה. אלמא דקהל גרים לא איקרי קהל. מ"מ עוד קשה אמאי קאמר אם איתא לדרב דימי, (לימא) [אי ליתא] נמי לדרב דימי, מ"מ הוה מצי למיתני מצרי שני שנשא מצרית ראשונה והוליד ממנה בן, ואותו הבן הוי שלישי, דבתר אבוה שדינן ליה. וחזר זה המצרי השני ובא על אחותו והוליד ממנה בן. דהשתא הוי אותו הבן מצרי שלישי וממזר. ואי נסיב כי אורחייהו, דמצרי שלישי נשא ישראלית והממזר נשא ממזרת, מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. ואי איפכא אסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן, דהישראלית אסורה בממזר והממזרת במצרי שלישי. מותרות לאלו ולאלו גיורות. אסורות לאלו ולאלו כולן. והשתא קמ"ל כרב דימי לאפוקי מדרבה בר בר חנה [ע"ח ע"א]. דאי כרבה בר בר חנה לא משכחת לה דמותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, שהרי הישראלית אסורה לבעלה, דהוא מצרי שני, כיון דבתר אימיה שדינן ליה. ונראה לי דאי הוה פריך הכי לרבה בר בר חנה היה יכול לתרץ אנא סבירא לי כמ"ד עובר לאו ירך אמו הוא [שם], ומשנתינו סברה כמ"ד עובר ירך אמו הוא. וכי תימא אם כן אמאי שדינא ליה בתר אבוה. י"ל דהיינו טעמא משום דבזכר הלך אחר הפגום [קידושין ס"ו ע"ב]. דלא אזלינן בתרה גרידא אלא במי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית. וא"ת מ"מ קשה לרבה בר בר חנה א"ר יוחנן היכי פליג אמתניתין, (וא"ר) [והא א"ר] יוחנן הלכה כסתם משנה. וי"ל אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, כדאמ' ר"פ אלו טריפות [חולין מ"ג ע"א]. אבל לרב דימי פריך שפיר, דהא רב דימי ס"ל דאפילו למ"ד עובר ירך אמו הוא אפילו [הכי] בתר אבוה שדינן ליה. וכל שכן למ"ד לאו ירך אמו הוא. ואין להקשות כי פריך לעיל [ע"ח ע"א] ממנימין גר המצרי אמאי לא משני דאמר נמי עובר ירך אמו הוא. י"ל דניחא ליה לשנויי דאמרו נמי אליבא דרביה. ועוד דניחא ליה לשנויי כדמשני, שהרי מייתי ראיה מדבריו מדברי יוחנן גופיה דאמר ליה לתנא תני "ראשונה".
אי נסוב כי אורחייהו. פירש רש"י שלישי נשא ישראלית ושני נשא מצרית שניה, מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, דשלישי ישראל מעליא הוא ואסור במצרית שניה, דמצרי עד דור שלישי אסור אחד זכרים ואחד נקבות. ומצרי שני אסור בישראלית. וקשה דמצרי שלישי הוי גר, ואם כן מותר הוא בשניה, דקהל גרים לא איקרי קהל. והיכי משכחת לה דאסורות ליבמיהן. לכן נראה לי דאסורות ליבמיהן לא קאי אלא אמצרי [שני] שנשא ישראלית. וצ"ל דמיירי שהיא ישראלית גמורה, דאם לא כן היה השני מותר בה, דקהל גרים לא איקרי קהל. ומ"מ דוחק לומר פירוש זה, דמשמע דמותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן קאי אתרוייהו. לכן נראה להר"ם דקאי אתרוייהו, כדמשמע פשט הלשון. וכי תימא והלא קהל גרים לא איקרי קהל, ואם כן מצרי שלישי יהיה מותר בשניה. י"ל דאע"פ שמותר [לו שלא] לבוא בקהל, מ"מ מצוה עליו לחזר לבוא בקהל מדכתיב דור שלישי [יבוא]. וכן משמע בתוספתא קדושין [פ"ה ה"ו] גבי מנימין גר מצרי דקאמר אשיא לבני מצרית שניה [כדי שיהיו בני בני] כשרין לבא בקהל "לקיים" מה שנאמר בהם דור שלישי יבא להם בקהל י"י.
<h2>דף פה.</h2>
לותה ואכלה. הקשה רש"י הא אפילו באשה כשרה קיימא לן [כתובות ק"ט ע"א] שהזן השליך מעותיו על קרן הצבי. ותירץ דלא דמי, דהתם מיירי כשסמך על הבעל שיפרענו, והיא לא לותה הימנו אלא על מנת שיבוא בעלה ויפרענו. אבל הכא מיירי דלותה הימנו סתם, הילכך הוא תובע ממנה והיא תובעת מבעלה. מיהו קשה דמוכח התם [שם ק"ז ע"א] דאפילו לותה הימנו סתם אינו חייב אלא אם כן פסקו לה. וי"ל דלפי זה צ"ל דמיירי בפסקו לה. והשתא ניחא דאם היתה כשרה כיון (שנתן) [שפסקו] לה היה חייב. אבל קשה דבפסולה מיירינן הכא, ובפסולה פשיטא דלא פסקו לה, דמי יפסוק לה מזונות. וי"ל לפי זה הכא נמי מיבעיא לה אי ב"ד יפסקו לה אם לאו, [ולותה לאו דוקא אלא ה"ק יכולה היא] להלות על פסק בית דין, שבית דין פסקו לה. ולכך אפי' לא לותה משלם.
ויש לה פירות. פירקונה שהוא תחת פירות, וא"ת קשה למ"ד בכתובות [נ"ב ע"א] דאלמנה לכ"ג (אין לה פירות) [אינו חייב לפדותה]. וי"ל דאפילו למ"ד (אין לה פירות) [אינו חייב לפדותה], מ"מ משמע בטוב שהוא חייב לפדותה כנגד הפירות שאכל. ויש רוצים לתרץ שמה שהוא אומר כאן יש לה פירות רוצה לומר כשמגרשה. וקשה דהא אפילו בכשירות קיימא לן [שם ע"ט ע"ב] דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל.
<h2>דף פה:</h2>
מפני שהוא מרגילה. אבל איהי לא מרגלא ליה מפני שהוא או היא פסול. כן פירש רש"י. ואי אפשר לקיים זה הפירוש, דלקמן בסמוך קאמר בעולה לכהן גדול איכא בינייהו למ"ד מפני שהוא מרגילה הא נמי מרגלא ליה, ואמאי מרגלא ליה כיון שהבעל פסול. וכי תימא דתרוייהו בעינן, שיהא הוא והיא פסולין, וכי ליכא פסול אלא חד מרגלא ליה. אי אפשר לומר כן, דלקמן פריך ולרבי אליעזר דאמר הרי זה עבד וממזר הא לא מרגלא ליה. ואמאי, הא ליכא פסול בהאי ביאה אלא חד, דאיהו בלאו הכי מיפסיל וקאי. על כן נראה שהוא פסול רוצה לומר שהזרע פסול. דכיון שהיא נפסלת בביאתו הוי הולד פסול. אבל מפסול בעל לא חיישינן. ומהר"ם מיישב פירוש רש"י, ואומר דהא דקאמר לקמן בעולה לכהן גדול איכא בינייהו, רוצה לומר בעולת עצמו, דאינו נפסל בכך. למ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא דבעולת עצמו דאורייתא. ודלא כרבינו תם שפירש שבעולת עצמו דרבנן. כי זה לא יתכן, כמו שפירשו התוספות לעיל פרק הבא על יבמתו [נ"ט ע"א]. ולמאן דאמר מפני שהוא מרגילה הא נמי מרגילה, דאינו מוציאה בעל כרחו, כדאמר רב אשי לעיל פרק הבא על יבמתו [ס' ע"א] בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשאוי. וגם בעולת עצמו בעי למימר רב אשי [שם] דאם נשא נשאוי, ונשאר בקושיא. א"כ אינו מוציא.
ממזרת ונתינה איכא בינייהו. למ"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלא ליה לעבד, שיכולים ממזרים ליטהר. וא"ת כיון דעבד וממזר הוו מענין אחד, אמאי ממזר מותר בקהל גרים ועבד אסור בהם. וי"ל דגבי ממזר כתיב לא יבא ממזר בקהל י"י, וקהל גרים לא איקרי קהל י"י, אבל עבד, כיון דבקדישות תליא, דליכא בהם צד קידושין, דכתיב בהו לא יהיה קדש, אין סברא שיהיו מותרים בגרים דאיכא בהו צד קדושין. אבל ממזר יש בו צד קידושין ולפיכך הוא מותר בגרים. וממזר לא ישא שפחה, דממזר בר תפיסת קידושין ושפחה אינה בת תפיסת קידושין. אבל כיון דממזר בא מקדישות ומביאה דלא תפסו בה קידושין הילכך דמיא שפיר לעבד. וא"ת אם כן יהא נתין אסור בשפחה כיון דלא בא מקדישות. וכי תימא הכי נמי, אם כן אמאי מרגלא ליה כיון שאסור בה. וי"ל דאינה חוששת, הואיל והיא יכולה לטהר זרעה בשום ענין, ואפילו בעבירה.
ולרבי אליעזר דאמר הרי זה עבד וממזר מאי איכא למימר. הקשה מהר"ם לימא דאיכא בינייהו אילונית או עקרה, דכיון דאינה ראויה לילד מרגלא ליה. וי"ל דאם כן היתה זונה בביאתו לרבי עקיבא, כדאמרינן לעיל [מ"ד ע"ב] דחייבי כריתות כיון דבעלוה עשאוה זונה. ולרבי עקיבא חייבי לאוין כחייבי כריתות. ואם כן היה מקשה ולרבי עקיבא מאי איכא למימר. דכיון [דנעשית] זונה לא מרגלא ליה. כ"נ להר"ם.
ולר"ע דאמר דיש ממזר מחייבי לאוין. הוה מצי לשנויי דר"ע כרבי טרפון סבירא ליה דיכולין ממזרים ליטהר [קידושין ס"ט ע"א], אלא דניחא ליה לשנויי אפילו אי סבירא ליה [כרבנן]. וא"ת והיכי מיתוקמא כרבי עקיבא, הא סבירא ליה לרבי עקיבא דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין, ואם כן היכי קתני דיש לה כתובה. וצריך לומר דקאי אשאר דינים, אפירות ואבלאות.
איכא בינייהו מחזיר סוטתו. קשה להר"ם לימא דאיכא בינייהו ממזר שהחזיר סוטתו, למ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד מפני שהוא מרגילה הא נמי מרגלא ליה כיון דאפילו נישאת לאחֵר [לאחר] גירושין [הראשון היו] בניה ממזרים. ושמא י"ל דהא נמי לא מרגלא ליה, דכיון שכל זרעה יהיה פסול מתקוטטת עמו שיגרשה, דמה לה להרבות זרע כיון שכל זרעה יהיה פסול ואיהי לא מיפקדא אפריה ורביה, או איהי מתהפכת שלא תתעבר. אבל הוא מרגילה כיון דמיפקיד אפריה ורביה.
ולרבי מתיא בן חרש דאמר אפילו הלך בעלה להשקותה עשאה זונה הא לא מרגלא ליה. פירש רש"י דניחא לה לשתות שלא תיפסל לכהונה. וקשה דעל כרחך מיירי בגירשה ואהדרה משני כוחות. חדא שכן משמע הלשון דקאמר מחזיר סוטתו. ותו מדסלקא דעתיה למימר דיש לה כתובה [ודאי] מיירי בנישואין שניים, דאי בנישואין ראשונים היכי סלקא דעתיה למימר דיש לה כתובה, הא ודאי פשיטא דאין לה. אלא ודאי ע"כ מיירי בגירשה ואהדרה, ואם כן היכי משקה לה, והא מוכח לקמן פרק האשה [צ"ה ע"א] דכיון שגירשה אע"פ שהחזירה (אין כתובה) [אינה שותה]. לכן נראה לומר [דודאי מיפסלא לכהונה אפילו אם לא היתה שותה], דאינה ראויה לשתות, דכתיב ונטמאה ונטמאה ונטמאה ג"פ, אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה. וא"ת אם כן אמאי לא מרגלא ליה. י"ל דמכל מקום לא ניחא לה שיהיה לה אותו שם דזונה. ודווקא לרבי מתיא בן חרש שאומר שנקראת זונה, אבל לרבנן סבירא להו דאינה נקראת זונה בשביל כך, ולפיכך מרגלא ליה.
סוטה ודאי איכא בינייהו. תימה להר"ם לימא דאיכא בינייהו ספק סוטה שבא עליה הבעל ועשאה זונה, ושוב נשאת לאדם אחר ונעשית (זונה) [ספק] סוטה. למ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד מפני שהוא מרגילה הא נמי מרגלא. דאי משום דהויא זונה, הא נמי בזה אינו חוששת, דמעיקרא נמי מבעל ראשון היתה זונה. ומתרץ דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכי, אלא דעדיפא מיניה משני, שזהו דבר ההווה יותר.
הא מני רבי מאיר דאמר מעשר ראשון אסור לזרים וכו'. פירש"י מעשר דומיא דתרומה, מה תרומה אכילתה כנתינתה אף מעשר, ועוד מדנקט ר' אלעזר בן עזריה מילתיה באיסור והיתר, מכלל דאיהו נמי מיירי באיסור והיתר. וקשה לוקמה כרבי עקיבא דסבירא ליה בהדיא דמעשר ראשון אסור לזרים. וטפי הוה ניחא ליה לאוקומי אליבא דתנא דאמר ליה בהדיא ממה שמביא מתנא דלא שמעינן ליה בהדיא אלא מדיוקא. וכי תימא משום דסתם מתניתין רבי מאיר היא, והא כולהו אליבא דרבי עקיבא. ועוד כיון דאתיא מדיוקא אימא נמי מה תרומה אסורה ללוי אף מעשר ראשון אסור ללוי. ועוד קשה מה שפירש רש"י, שפירש דנקט מדיוקא, דמדנקט רבי אלעזר באיסור והיתר, משמע דרבי מאיר נמי כך [סבירא ליה]. וקשה דהא לפי האמת אינו נשאר כך. ועוד דהא דנקט באיסור והיתר היינו דוקא לענין תרומה שאסורה ללוי (ואיסורא) [ומותרת] לכהן. לכן נראה כגירסת ריב"ן שגורס בהדיא במילתיה דרבי מאיר מעשר ראשון אסור לזרים. ולא גרסינן במילתא דרבי אלעזר רבי אלעזר בן עזריה, ש[הרי] לא היה בר פלוגתא דרבי מאיר, אלא היה בר פלוגתא דרבי עקיבא שהיה רבו של רבי מאיר. אלא גרסינן רבי אלעזר סתמא. והוא רבי אלעזר בן שמוע שהיה חבירו של רבי מאיר.
<h2>דף פו.</h2>
מה תרומה טובלת. הקשה רש"י אמאי פשיטא בתרומה טפי מבמעשר. ותירץ דסד"א כיון שמותר לזרים שלא טובל. [והקשו] על זה מה בכך שמותר לזרים מכל מקום פתיכא ביה תרומת מעשר שאסורה לזרים, ועוד כיון דטעמא שתרומה טובלת משום שאסורה לזרים, אם כן כהן שאכל טבל לא יהיה במיתה. לכן נראה לומר דהכי פירושה, מה תרומה טובלת, משום שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו, ואמרינן התם [סנהדרין פ"ג ע"א], בעתידים ליתרם הכתוב מדבר. והשתא ניחא שצריך ללמד מעשר מתרומה, דלא אתיא מעשר, מקרא דולא יחללו, מדלא כתב אשר יעשרו, שיהיה משמע דבעתידים להתעשר הכתוב מדבר.
ואי מהתם הוה אמינא ללאו אבל למיתה לא. ומשום הכי איצטריך לאקושי מעשר לתרומה, לאשמועינן ביה מיתה. ודרבי יוסי איצטריך לאקושי מעשר עני, דאי מהיקשא לא שמעינן אלא מעשר ראשון בלבד. וא"ת מעשר טובל דחייב מיתה מנלן, דהא מלא תוכל לא נפקא לן אלא לאו בלבד. וי"ל מאחר דגלי לן קרא דמעשר טובל, מעתה נאמר שטובל כמו השאר להיות במיתה.
מאי אינה אוכלת אינה נותנת רשות לתרום. מתוך פירוש רש"י משמע דקאי אכולה מתניתין, ואין אנו צריכין לומר הא מני רבי מאיר היא לא רישא ולא סיפא. אלא לענין נותנת רשות לתרום קאי אף בבת ישראל ללוי. וא"ת גבי בת ישראל ללוי מה נתינת רשות שייך שם. ותירץ ריב"ן דבמעשר של אביה קאמר. אבל קשה דכיון דהדר ביה מסברתו הראשונה היה לו לומר "אלא". ועוד קשה דהוה ליה למימר אינה נותנת רשות לתרומה, כיון דכולה מתניתין רוצה לומר הכי. ועוד קשה דאם כן מאי איריא דתני רישא בת ישראל ללוי, אפילו בת לוי ללוי נמי. לכך נראה לומר דודאי רישא רבי מאיר כדאוקימנא. ומשום הכי קתני אינה אוכלת, דעיקר מתניתין אכילה אתא לאשמועינן. וסיפא נמי דקתני בת כהן ללוי ובת לוי לכהן, נקט דוקא לא תאכל בתרומה משום בת כהן ללוי, לאשמועינן [שלא תאמר] שלא יפסול הלוי בת כהן מתרומה, כיון שהלוי אוכל במעשר שאסור לזרים, ובמעשר דתני בסיפא לא תאכל, לענין נתינת רשות נקטיה. ואגב תרומה נקטיה לא תאכל. וא"ת אכתי לענין נתינת רשות מאי איריא בת כהן ללוי ובת לוי לכהן, אפילו בת לוי ללוי נמי [ובת כהן לכהן נמי]. וי"ל דאגב דתנא ברישא בת לוי לכהן לענין אכילה נקט בת לוי לכהן לענין נתינה. ומהר"ם מיישב פירוש רש"י. ובסוף המסכתא תמצאנו.
<h2>דף פז.</h2>
היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו. פירש רש"י (עוד) [שעד עכשיו] לא פירש לך הכתוב [אלא] משפט נודרת בבית אביה ומשפט נודרת בבית בעלה, וזו שנדרה בדרך שמסרה האב לשלוחי הבעל היאך אני קורא בה בית אביה או בית בעלה של זו. אלא לומר לך כיון שיצאה שעה אחת מרשות (בעלה) [האב] אינו יכול להפר. פירוש, בא הכתוב של אלמנה או גרושה, ולימדך שלא תקרא בזו בית אביה אלא בית בעלה, שאין האב יכול להפר. כך פירש רש"י בפרק נערה בכתובות [מ"ט ע"א]. ומתוך לשונו משמע שעיקר הפסוק איצטריך לאשמועינן עיקר היציאה ולהשמיענו שהמסירה מוציאה מרשות אב לענין הפרת נדרים בחיי בעלה. ולולי הפסוק לא הייתי יודע שהיתה יוצאת מרשות אב אף בחיי בעלה על ידי מסירה לחופה, מדפירש וזו שנדרה בדרך שמסרה לשלוחיו איני יודע היאך אני קורא בה, ולא הזכיר כלל אלמנה וגרושה. ולכך איצטריך אלמנה וגרושה לומר דכיון שיצאה שעה אחת (בעלה) [מרשות אביה] שוב אינו יכול להפר, וממילא שמעינן דכל שכן בחיי בעלה שאין האב זכאי בהפרת נדריה, אלא הבעל מיפר, הואיל ויצתה מרשות אב. והיינו מה שפירש "בא הכתוב ולימדך שלא תקרא לה בית אביה אלא בית בעלה". וקשה על שיטה זאת, (כמהזכיר) [מדהזכיר] התלמוד ונתארמלה או נתגרשת משמע שלא הוצרך הפסוק אלא בעודה אלמנה, אבל בחיי הבעל לא צריך פסוק, דפשיטא הוא בלא פסוק שהיא ברשות הבעל. ועוד דבכתובות פרק נערה [שם] פריך ואימא היכא דהדרא לבי נשא וגו' ומשני כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל. ש"מ דלא איצטריך קרא אלא לאלמנה, דהיינו הדרא לבי נשא, שחוזרת לבית אביה לאחר מיתת בעלה. ועוד למה לי פסוק למסירה בחיי בעלה דנפקא מרשות אב, מלזנות בית אביה נפקא דדרשינן [שם מ"ח ע"ב] פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל. וכיון דגלי קרא דלזנות דמסירה לבעל מפקא לה מרשות בעל לגבי זנות, ה"ה לענין הפרת נדרים דמילף ילפי מהדדי דלא הדרא למילתא קמייתא. לכך נראה דודאי בחיי הבעל לא איצטריך קרא, דמלזנות נפקא. וכי איצטריך קרא לכשנתארמלה, כדמשמע פשט הברייתא. ואין להקשות כיון דנפקא לן מלזנות שהמסירה מוציאתה מרשות אב להיות ברשות בעל, אם כן ידעינן שעל ידי המסירה היא ברשות בעל בחיי הבעל, אם כן כשנתארמלה נמי נדע מאותה סברא דכיון שהיתה ברשותו כשהיה בחיים תו לא פקע רשותו מלהיות מחוץ לרשותו. בשלמא לפירוש רש"י ניחא דקרא איצטריך אפילו בחיי הבעל, אבל לפי זה קשה כדפירשתי דאפילו כשנתארמלה היה לו לומר מהאי טעמא, דהרי היא מוצאת מכלל אב משעת מסירה לחופה. יש לומר דדוקא כשנתארמלה או נתגרשה מן הנישואין שייך לומר "הרי היא מוצאת מכלל אב", שנכנסה לרשות הבעל לגמרי. והילכך כי נתארמלה על ידי אותם נישואין שוב לא יוכל להפר ולא צריך קרא כי היא מוצאת מרשות אב לגמרי מכל [וכל], אבל כשנתארמלה מן הבעל שלא נכנסה לרשותו לגמרי. ואין שייך לומר שהיא מוצאת מכלל אב לגמרי, שהרי מכלל הבעל היא כמו כן מוצאת. ואי לאו קרא לא הייתי יודע שהיה יכול להפר. לכך איצטריך קרא. ואע"ג דמלזנות בית אביה ידעינן שעל ידי המסירה היא נכנסת לרשות בעל כמו על ידי נישואין, דכיון דילפינן נדרים מזנות, אם כן דון מינה, מה התם היא לגמרי ברשות הבעל ה"נ מדממעטינן לה מסקילה, הכי נמי יש לומר דודאי בחיי הבעל דומיא דלזנות בית אביה משמע כשהיא בבית אביה ולא כשהיא ברשות הבעל דלא מיקרי בית אביה. ומ"מ יש לדון דאע"ג דבית אביה לא הוי, בית בעלה לא הוי. ואי לאו קרא הייתי אומר דהיכא שנתארמלה בכי האי גונא דלא הדרא למילתא קמייתא, להכי איצטריך אלמנה וגרושה לומר לך דאינו יכול להפר. דלא תימא דווקא כשיצתה מרשות האב לגמרי ונכנסה לרשות הבעל בנישואין דין הוא דלא יוכל האב להפר לעולם, אבל היכא שלא נכנסה לרשות הבעל לגמרי דין הוא אע"פ שיצתה מרשות האב יוכל להפר. קמ"ל קרא דאלמנה דאפילו בכי האי גונא אינו יכול להפר לה.
<h2>דף צח.</h2>
נשא אחותו מן האם יוציא ואפילו נולדה בגויות. דחיישינן אטו הורתו בקדושה דאז הוי כמו ישראלית שילדה בן ובת. יוציא. אחותו מן האב יקיים. דמידע ידעי עלמא דאין אבות לגוי. ואי נמי היו שניהם [נולדים] בקדושה אין קפידא בזה. הילכך כי נולדה בגויות יקיים. אחות האם מן האב יוציא. דגזרינן אטו אחותו מן האם.
<h2>דף צח:</h2>
אחות האם מן האב ר"מ אומר יוציא. דכיון דאיכא צד אם שייך למיגזר. וחכמים אומרים יקיים. דלא דמיא לאחותו מן האם כלל, וליכא למיטעי. ומותר באשת אחיו מאמו. שנולדה בגויות. ולא גזרינן אטו אותה שנולדה ביהדות כי היכי דגזרינן באחותו מן האם שנולדה שלא בקדושה אטו אותה שנולדה בקדושה. דלא גזרינן אלא במילתא שבא ע"י אחוה אבל במידי שבא ע"י תפיסת קידושין לא גזרינן. כך פירש רש"י.
חמש נשים שנתערבו ולדותיהם הגדילו התערובת. ולאותן חמש נשים יש לכל אחת בן ודאי. ארבעה חולצים לאחת. ואחר כך יוכל החמישי לייבם אותה ממה נפשך. דאם היא אשת אחיו שפיר מייבם אשת אחיו המת. ואם אינה אשת אחיו א"כ מייבם אותה בטוב, שאינה יבמה לשוק. ודווקא כשחלצו לה הארבעה, אבל בלא חליצה לא, דשמא הויא אשת אחיו של אחת מהארבעה והויא לה יבמה לשוק. ואחר כך כשיחלצו לאחת מהן אז הוא מייבם והשלשה חולצין לשניה והחמישי מייבם אותם כדפירש רש"י. ואחר כך יחלצו שנים לשלישית והשניה עמהם וכן כולם הארבעה חולצין והחמישי מייבם. וזה הכלל ששום יבמה אינה מתיבמת לחמישי עד שיחלצו לה הארבעה, כדפרישית, דלא ליהוי יבמה לשוק. וה"ה שאם היו רוצים הארבעה לחלוץ לכולן שהחמישי יכול ליקח כולן. אלא דהכי עדיפא טפי דאימר כל חד וחד מתרמי ליה [דידיה] כדפירש בגמרא. כך פירש רש"י.
אמר רב ספרא ה"ק מקצתן אחין מן האב ומקצתן אחין מן האם. פירוש הבנים ודאין יש מהן שהן אחין מן האב ולא מן האם, ויש מהם שיש להם אחין מן האם בלא האחין מן האב שיש להם. ומשכחת לה בענין זה כגון ראובן שיש לו שתי נשים רחל וחנה, וילדה לו רחל את יוסף, וגירש את רחל, ונשאה בועז, ולו שאר בנים. וילדו רחל וחנה ושלש נשים במחבא חמשה זכרים. עתה יש לו ליוסף אחין מן האב ומן האם, כי בנה של רחל מבועז הוא אחיו מן האם. ובנה של חנה הוא אחיו מן האב. והשתא קאמר דיוסף, דיש לו אחין מן האב ואחין מן האם שיחלוץ לכולן כדי לפטור אשת אחיו מן האב. אבל לייבם שום אחת לא מצי אפילו לאחר חליצת הארבעה, דשמא פגע באשת אחיו מאמו. ואותם ארבעה בנים הודאין, פירוש שאותן ה' נשים שילדו כ"א זכר, יש להן בן כל אחת בלא זה, וכן אין להן באותו תערובת אחין מן האם ואין להם אלא אחין מן האב ואין להם שום אחין מן האם. יוכל כל אחד לייבם לאחר חליצת הארבעה. ונמצא שכל אחת מתייבמת או יהיה לכל אחת חמש חליצות. והכי מיתוקמא הברייתא, מקצתן של ודאי אחין מן האם לאחד מן התערובת. והיינו כדפרישית. ומקצתן אינם אחין אלא מן האב. אותן שיש לו אחין מהאם בלא מן האב יחלוץ לכולן בלא יבום, וכדפרישית. ומקצתן יכולין לייבם לאחר חליצת החמישי.
<h2>דף צט.</h2>
אמו ואשה אחרת שיש לה שני זכרים. כגון יעקב נשא רחל והוליד יוסף, וראובן נשא חנה והוליד חצרון, ומתו ראובן ויעקב. ונשא יוסף חנה אמו של חצרון. וחצרון נשא רחל אמו של יוסף. ומתו יוסף וחצרון. ונפלו לפני התערובת אותם שני זכרים של רחל וחנה שאין ידוע בן איזו מהן הוא. נמצא שכל אחד חולץ [לאמו] מספק.
לאחותו מספק [כיצד] אמו ואשה אחרת. שילדו שתי נקיבות. כגון שאמו נשא אדם אחד לאחר מיתת אביו. וילדו אמו ואשה אחרת שתי נקיבות, במחבא, ובאו שני אחין של ראובן מן האב ולא מן האם, ונשאו אותן שתי נקיבות. ומתו שניהם ונפלו לפני זה. וממה נפשך יש לו אחות אחת מן האם אחת, ובלבד שאין ידוע איזו היא. חולץ לשתיהן. נמצא שחולץ לאחותו מספק. כך פירש רש"י לשון ראשון. ובשם רבינו יעקב ב"ר יעקב פירש ל"א, שבאו אחיו של ראובן ואחיו של כלב ונשאום ומתו, ונפלה זאת לפני ראובן וזאת לפני כלב. ולכל אחד יש להסתפק דשמא אחותו היא מספק. ואין נראה לרש"י, דאם כן הול"ל זה חולץ לספק אחותו וזה חולץ לספק אחותו. אבל לישנא דתלמודא שיש לו אחות בודאי מן האם, ובשבילה חולץ לשתיהם.
לבתו מספק. כגון אשתו של ראובן ושל כלב שילדו שתי נקיבות במחבא, ונשאום אחיו של ראובן אותן שתיהן, ונפלו לפני ראובן. וצריך לחלוץ לשתיהן, משום שהיא ספק בתו. וללישנא אחרינא דלעיל יש לפרש שאחי ראובן נשא אחת ואחי כלב השניה.
מטלטלי משתעבדי לכתובה. וא"ת התינח אם היו מטלטלין בני חורין שפיר, אבל עתה שהם משועבדים לבן שנתנן במתנה אמאי גובה מהם. ואין לומר דלא חשבינן משעבדי כי אם מכר אבל במתנה לא, דהא קיימא לן דמתנה כמכר. וי"ל דלא אמרינן מתנה כמכר אלא במתנת בריא, והכא מיירי במתנת שכיב מרע, וכירושה שויוה רבנן.
<h2>דף צט:</h2>
הגדילו התערובות ושיחררו זה את זה עד ואין לוקחין מהן תרומה, דכל אחד ואחד מצי אמר כהן אנא. ומוכרין תרומתן לאחרים ואין אוכלין אותה, דודאי איכא חד מהם דלאו כהן. ובחנם לא יתנוה, דכל חד וחד מצי אמר אייתי ראייה דלאו כהן אנא ויהיבנא לך. לפיכך ימכרוה ויקבלו הדמים.
ואין לוקחין מהן קדשים. שאם התנדב אחד מהם חטאת או אשם לא יתחלק העור והבשר לאנשי משמר ולא יהיה עבודתו לאנשי משמר, דשמא הוא כהן ועבודת הקרבן שלו. כדתניא [ב"ק ק"ט ע"ב] מניין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת שירצה ת"ל ושרת את אחיו, ומניין שעבודתה ועורה שלו ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיה. ואם היה זה כהן היה עבודת הקרבן ועורה ובשרה שלו. והשתא שאין ידוע אם הוא כהן אם לאו, או יקריבו לו אנשי משמר קרבנו ויהיה עור ובשר כולו ליתנו לכל מי שירצה, או אלו יעשו שליח לכל מי שירצו להקריב קרבנותיהם, או ישהו קרבנותיהם כל כך עד שימצאו משמר שיתרצו ליתן להם קרבנותיהם והעור והבשר. לישנא אחרינא, ואין לוקחין מהם קדשים, קאי אבכור ואחרמים. דבכור הוא לכהן, וחרמים נמי הם לכהן, כדתנן [ערכין כ"ח ע"א] הכהנים אין מחרימין שהחרמים הם שלהם, וללשון ראשון הקשה רש"י דאמרינן בהגוזל [ב"ק ק"י ע"א] דכל מידי דלא מצי עביד שליח לא מצי משוי. ובכורן ירעה עד שיסתאב. ללשון שני קאי לפרושי אדסליק מיניה, שאמרנו דאין לוקחין מהן בכור, ועתה מפרש אותו בכור מה יהא דינו, ירעה עד שיסתאב שאם היה מקריבו תם לא היה אוכל הבשר שהמקריב יעכבנו.
ירעה עד שיסתאב. ואפילו בזמן הבית. דהא לא מצינן למיכפיינהו להוציא מהם הקרבן שיאכלו הכהנים הבשר. והם בעצמם אינם יכולים ליתנו לכהנים ולאכול הם הבשר, דשמא הוא אינו כהן. הילכך ירעה עד שיסתאב. ומותר לשוחטו במדינה ויאכלוהו הם, דהא בכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל מתנות. וכאן אין כאן גזל מתנות, דכל המוציא מחבירו עליו הראייה.
ומה בהמתן של צדיקים. זה הכלל אומר ר"ת דלא פריך הכי אלא גבי כשלון אכילה, דדבר מגונה הוא לצדיק לאכול דבר טמא דכתיב לא יאונה לצדיק כל און, כל און בגימטריא אוכל טמא. ומשום הכי לא פריך ליה פ"ק דשבת [י"ב ע"ב] גבי ר' ישמעאל שקרא והטה. והכא היינו כמו אוכל טמא, שעל ידי עדותן היה מאכיל תרומה האסורה לזרים. והא דאמרינן (במועד קטן) [בראש השנה (כ"א ע"א)] כמה בסימא תבשילא דאכלו בצומא רבה בנהרדעא ולא פריך ליה ומה בהמתן של צדיקים, דשאני התם שהמאכל מותר. ואע"ג שהיום אסור אין זה גנאי כל כך כמו ביום מותר ומאכל אסור. והא דפריך ליה (לקמן) [לעיל] (צ"ו ע"ב) גבי קרעו ס"ת בחמתן קרעו ס"ד ומה בהמתן של צדיקים, אע"ג דלא מיירי במאכל. י"ל דקריעת ס"ת מגונה כמו לאכול מאכל טמא.
<h2>דף ק.</h2>
אבל ערל משדרינן ליה מאי טעמא משום דאניס. מכאן ראייה למה שפירש רש"י לעיל פרק הערל [ע' ע"א], דערל הוי מחמת שמתו אחיו מחמת מילה. דלפירוש ר"ת דמיירי במשומד לערלות מאי קאמר האי נפיש אונסיה והאי לא נפיש אונסיה, מאי נפיש אונסיה שייך למימר כיון שאינו מניח למול אלא מפני הצער. אבל לפירוש רש"י שפירש שמניח עצמו מלמול מפני דאגת המיתה ניחא, דאין לך אונס גדול מזה. נראה לי.
לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשום עצים. וכיון דלא מכוין הקטרה אין כאן איסורא. ויש לעשות זו בשביל תקנת בשר עולה.
הקומץ קרב בפני עצמו והשירים מתפזרין על בית הדשן. גבי מטמא מקדש דכתיב והיתה לכהן כמנחה. ודרשינן [מנחות ע"ד ע"א] הפסוק הכי כהן זה מטמא מקדש תהא מנחתו כמנחת חוטא ישראל, אי מה מנחת חוטא ישראל נקמצת ושיריה נאכלין אף מנחה זאת, ת"ל וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תיאכל. הא כיצד, הקומץ קרב בפני עצמו והשירים בפני עצמן דברי ר' שמעון ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר הקומץ קרב בפני עצמו והשירים מתפזרים אבית הדשן מקום היה למערכה ששם היו נותנין הדשן. וקמ"ל דאפילו ראבר"ש לא קאמר אלא במנחת חוטא דבת הקרבה היא כמנחת חובתו, אבל הכא דשמא הוא זר והשירים דינם להיות נאכלין, אפילו רבנן מודו.
<h2>דף ק:</h2>
הולד שתוקי. וכשר. דהא כהן שבא על הפנויה הוא. אבל לעבודה פסול כדמפרש ואזיל. בנישואין וליקוט עצמות. כגון שלא נלקטו עצמות הראשון עד יום מיתת השני. ותניא התם [פסחים צ"א ע"ב] השומע על מתו והמלקט עצמותיו טובל ואוכל בקדשים לערב.
אלא הן אוננין עליו. שראו במיתתו של זה הבן, היכי משכחת לה, עד אמר רב שמעיה בממאנת. פירוש, לעולם לא מיירי בזנות. וכי תימא היכי משכחת [דרואה במיתת שניהם ואין מיטמא להן, בממאנת].
<h2>דף קא.</h2>
שאין לו עקב. רש"י פירש שולא בלעז. וקשה דבמסכת כלים [פכ"ו מ"ד] תנן נפסק עקיבו או חוטמו. ומאי עקיבו ומאי חוטמו [שייך במנעל]. ועוד קשה וידו אוחזת בעקב עשו [בראשית כ"ה] היכי מפרשת ליה שולא. ועוד קשה דבפרק הרואה כתם [נדה נ"ז ע"ב] אמרינן ראתה בעקבה כנגד בית התורפה, ואי ר"ל שולא היאך יתכן לפרש כן. לכן נראה לפרש דעקב ר"ל שלון [נ"א, טלון].
מן הארכובה ולמטה כשירה. פירש רש"י דאיירי בנחתך רגלו. וקשה דאמרינן בגמרא [ק"ג ע"א] דהאי מאן דמסגי אלחוותא דכרעא לא חליץ וכל שכן האי דנחתכה לגמרי. לכך נראה דמיירי בקשירת הרצועות. וקאמר דאם נקשרו מן הארכובה ולמעלה פסולה החליצה, דהוי מעל דמעל. מן הארכובה ולמטה הוי מעל רגלו. וא"ת א"כ מאי פריך [שם] רגלים פרט לבעלי קבין, אלמא דשוק לאו רגל הוא. ולפירוש רש"י דמיירי בנחתכה ניחא. וי"ל דאף לפירוש ר"י נמי ניחא, דהכי פריך, דכיון דשוק לאו רגל הוא, מה לי נקשרו למעלה מה לי נקשרו למטה.
דבעינן שידעו להקרות כעין דיינין. פסק. אבל לגבי שאר דיינים שבחליצה אין צריכין אלא שידעו לשאול ולהבין הספקות.
ואין ב"ד שקול מוסיפין עד שלשה. חליצה הוי כב"ד, דעל ידי כך מתחייבין היורשין כתובה. וקשה לפירוש זה דהא אחר חליצה צריך בית דין להגבות לה כתובה. לכך נראה לפרש דחליצה הוי בית דין משום דכתיב בה "זקני", דמשמע סנהדרין, דכתיב [במדבר י"א] אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. הגהה, זאת מצאתי.
זקני שנים. וקראו לו זקני עירו. אע"ג דאיכא ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים. פירש רש"י דאזקנים דלעיל קאי. וקשה דאם כן בסנהדרין פ"ק [ג' ע"ב] דמוכיח דבעינן מומחין מאלהים דכתיב בפרשה [ג"פ], היה לנו לומר כן דאאלהים דלעיל קאי. לכך נראה דהזקנים איצטריך משום דכתיב לעיני. ולאשמועינן דזקנים סומים פסולים. וליכא למימר לישתוק מהזקנים וליכתוב לעיניהם די"ל דאי כתב הכי הייתי אומר דלעיניהם קאי אכל מאן שהם לשם אב, בין איבם בין איבמה. לכך כתב הזקנים לומר דדוקא אזקנים אנו מקפידים.
לרבות שלשה הדיוטות. תימה דהכא משמע דמסברא היינו ממעטין אותם, ובפ"ק דסנהדרין [י"ג ע"ב] אמרינן יכול זקני השוק ת"ל עדה המיוחדים שבעדה. הא לאו עדה מסברא היינו מרבין אותם. י"ל אחרי שגילה לנו שם דהדיוטות פסולין איצטריך בכל דוכתא לרבויינהו, דמסברא היינו ממעטין אותם.
<h2>דף קא:</h2>
בישראל אחרינא כתיבא. אע"ג דאיצטריך אכתי לדרשא אחרינא, לומר [קידושין י"ד ע"א] כיון דחלץ לה הותרה לכל ישראל, י"ל דהא דדרשינן הכא היינו מדסמך חלוץ הנעל לונקרא שמו בישראל.
וקראו הן ולא שלוחן. לא מצינן למילף מהכא דאין שלוחו של אדם כמותו, דאיכא (למימר) [למילף נמי] מסמיכה [דדרשינן] (מנחות צ"ג ע"ב) וסמכו [הן] ולא שלוחן. והו"ל סמיכה וחליצה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין.
צריכי דייני למיקבע דוכתא. ואומר ר"י שאם הלכו דיינים לישב במקום אחד לשם חליצה סגי.
<h2>דף קב.</h2>
ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל. הכי פירושה, אע"ג דאמו מישראל מהני לגבי שאר דינים כדאמרן השתא, מ"מ לענין חליצה לא מהני אמו מישראל. אבל ליכא לפרושי כפשטיה דבאביו מישראל לא סגי. דפשיטא היא דלעולם מהני אביו מישראל, ואפילו לגבי כהונה הוא מהני צד אבות. וכן הלכה דאביו מישראל מהני לגבי חליצה. ובעינן שיתכוננו היבם והיבמה לשם מצות חליצה, כדאמרינן לקמן בפרקין [ק"ו ע"א].
וכי חולצין במנעל. לא גרסינן והתורה אמרה הנעל ולא מנעל. דמהאי טעמא היה לנו לפסול אפילו בדיעבד, אלא ודאי לא גרסינן ליה ומסברא דייק, והכי פירושה וכי חולצין במנעל הא איכא למגזר משום מנעל מרופט. ואין להקפיד משום דלא מצינו מנעל בתורה, דאיכא למימר מה שקראה התורה נעל קראו חכמים מנעל, ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ונהי דכתיב [דברים ל"ג] ברזל ונחושת מנעלך, אין [זה] לשון מנעל אלא לשון מנעול ובריח כפירוש רש"י.
אע"ג דאית ביה חומרתא. קשר שקושרין אותו (בשעתו) [בשפתיו] ומעמידו שלא יצא. נוייאש בלעז. קטרינן ביה מיתנא. ועתה נוהגין לעשות בנעלים לחליצה שלשה (קשרים) [קרסים] שקורין נוייאש וגם רצועות. וצריך לעשות המנעל שלא באוזן, ולא כמו שלנו, דאם כן הוי ליה מעל דמעל. אלא צריך לעשות לו פנתא דהאי גיסא ודהאי גיסא, קצרים כל כך שלא יגעו זה בזה ע"ג השוק. וכשיקשור אותם ויחברם יחד יהיה הקשר נסמך ונוגע לבשר. וגם הרצועות אומר רבינו יחיאל זצ"ל דטעות לקשור אותם סביב לשוק, וגם לא על המנעל. דאם לא כן ארקתא מעל דמעל. ואע"ג דלעיל משמע דבדיעבד ארקתא לא הוי מעל דמעל, הני מילי לענין שכופלין אותן על האזנים, אבל הקשר הוי מעל דמעל. והרב ר' מנחם הביא ראיה לפסול אף בדיעבד כדברי רבינו יחיאל, מדקאמר בסמוך עד שתתיר ותשמט, משמע דהתרת הקשר חשיב בהשמטת המנעל מן הרגל, דהיא עיקר החליצה.
<h2>דף קב:</h2>
דכתיב ואנעלך תחש. והשתא רגילות הוא לתפור אותן מעור ולעשות גופו מעור. ובעינן עור בהמה טהורה, דומיא דתחש שהיה טהור כדמסקינן פ"ב דשבת [כ"ח ע"ב]. ובעינן שיהא של בהמה גסה ולא בעור של עגל, דומיא דסנדלים שלהם שהיו קשים. ואע"פ שעתה אין אנו חולצים בסנדל, יש לעשות דומיא דסנדל שלהם.
<h2>דף קג.</h2>
בין עומד בין יושב. נראה דמכל מקום לכתחלה מצוה לעמוד. וכן יש (בתוספתא) [בספרי] [תצא פיסקא ר"צ] ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה מכאן לחליצה שהיא מעומד. וא"ת ומאי [טעמא] דחליצה בעמידה. וי"ל דלגמר דין דמיא דכתיב ועמדו שני האנשים. וא"ת אם כן ליתכשר אפילו ישיבה דומיא דדין. י"ל דאין הכי נמי, אלא קרא אסמכתא בעלמא הוי. וע"כ צ"ל [כן], דאי דרשא גמורה היא היכי כשר בדיעבד, הא ככה עיכובא היא. כן משמע במועד קטן [כ"א ע"א] דקאמר מניין לקריעה מעומד דכתיב (איוב א') [ויעמוד] ויקרע מעיקרא.
(זו) דברי רבי מאיר. פירש רש"י דלרבי מאיר [חשיב] מנעל, אבל רבי יוסי סבירא ליה דלאו מנעל הוא ופסול לחליצה. וקשה דבפרק בתרא דיומא [ע"ח ע"ב] משמע דלכולי עלמא מנעל הוא מדאסור לנועלו ביום הכפורים. לכך נראה דודאי לכולי עלמא מנעל הוא. והיינו טעמיה דרבי יוסי דאסר, משום דיש לחוש דילמא נפיל המנעל ואתי לאיתויי, דהכא יש לו ספסלים שנשען בהם בלא הקב, כפירוש רש"י. וא"ת אם כן דלרבי יוסי נמי הוי מנעל אלא דגזר בשבת דילמא אתי לאיתויי, מנליה דכרבי יוסי לא אתי. מה ענין סברא דדילמא נפיל לגבי חליצה. וי"ל דהא בהא תליא, דכיון דנוח ליפול הוי ליה כמנעל שאינו יכול להלך בו דפסלינן לחליצה כדאיתא לקמן [ק"ג ע"ב].
אתאן לרבנן. וקשיא רישא לסיפא. וא"ת לידוק נמי ממתניתין דקתני באנפיליא חליצתה פסולה אתאן לרבנן, והדר קתני דחולצין בה אתאן לרבי מאיר. וי"ל שהייתי מתרץ כולה רבנן [היא] ומיירי במחופה בעור. וליכא למימר ליפלוג וליתני בדידה. דכיון דאנפיליא מוזכרת ברישא ולא משמע שהוא נחית לאפלוגי לאנפליא לקב, אין שייך להקשות שום דבר. דהמקשה מוקי... וא"ת דהכא משמע דשעם הוי מנעל מדחולצין בו ובפרק בתרא דיומא [ע"ח ע"ב] משמע דכמה אמוראים היו יוצאים בשעם ביום הכיפורים. וצ"ל דתרי שעם נינהו.
<h2>דף קג:</h2>
פסק. זיל אקני ליה. ועתה אין רגילות להקנותם, כיון שהמנעלים עשויים לשם כך, מסתבר כי יהבינן ליה אדעתא דיעשה מצותם אקנו ליה ב"ד.
<h2>דף קד:</h2>
דבר שהוא מעשה. לאפוקי קריאה. ואע"ג דאמרינן בפרק הפועלים [ב"מ צ' ע"ב] חסמה והנהיגה בקול שהוא חייב. שאני התם דבדבוריה איעביד מעשה.
קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל. ואם לא חלצה חליצתה פסולה. תימה מכיון דתני תחלה [תחלוץ משתגדיל] ממילא ידעינן דאם לא חלצה חליצתה פסולה. וי"ל צריכי. דאי תנא תחלוץ [הוה] משמע היינו לכתחילה מיהו אם חלצה בדיעבד בקטנותה חליצתה כשירה. להכי תנא חליצתה פסולה. וא"ת לא ליתני אלא חליצתה פסולה. וי"ל דהוצרך לשנות לשון מיותר לאשמועינן דפסולה מדאורייתא.
מעשה בר"ע שהכשיר. תניא בתוספתא דרבי יוחנן הסנדלר היה מוליך מנעלים לקנות [והיה צועק מנעלים] למי חלצה בינו לבינה מהו. וכל זה היה עושה רבי יוחנן הסנדלר שלא יבינו העולם שללמד תורה היה בא רבי יוחנן, דעל ידי שלמד רבי עקיבא נחבש בבית האסורין. אודיק רבי עקיבא ודרש יש לך (שעת ה)כושר, והכשיר ר' יוחנן. והיינו דקאמר רבי עקיבא מכשיר.
<h2>דף קה.</h2>
אלא לאו לאחין. פירש רש"י ואיצטריך לאשמועינן דמיפסלא אאחין כדאמרינן בפרק כל הגט [גיטין כ"ד ע"ב], כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה פוסל מן האחין, גט פסול פוסל מן הכהונה. וקשה דהתם יש חולקין על זה ואמרי שאינה פוסלת. לכך נראה דלישנא קדייק, מדתני גבי קראה ולא חלצה ולא רקקה "אין כאן בית מיחוש", והכא קתני "פסולה" ש"מ דפירוש "פסולה" רוצה לומר מאחין.
ה"ג רבה ואביי. ול"ג רבא, שהוא לא [היה] כהן, כדמשמע פרק הזרוע [חולין קל"ג ע"א] דאמר ליה לשמעיה שיזכה בשבילו המתנות, אבל הוא לא היה כהן.
<h2>דף קה:</h2>
אבדן. אבידן היה שמו, והתלמוד קיצר בלשונו. ומתרגמיניה דרבי הוה.
רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים. וכן איתא בפרק התקבל [גיטין ס"ה ע"א] גבי שלש מדות בקטן, הגיע לעונת נדרים וכנגדה בקטנה חולצת. ותימה דבנדה [מ"ו ע"א] אמר רבא קטנה צריכה בדיקה. וי"מ דהתם גרסינן "רבה" והכא "רבא". ועוד י"ל דא"צ לדחוק, אלא נאמר דהכא קאמר רבא לדברי רבי יוסי דסבירא ליה קטנה חולצת, וליה לא סבירא ליה.
פסק. והילכתא עד שתביא שתי שערות. ונראה דתרתי בעינן, שתי שערות ושתים עשר. דאם לא כן יש לנו לומר דשערות הוו שומא. האב נאמן בשנים [קידושין ס"ג ע"ב] והיכא דלית לה אב יש לסמוך אריבוי שערות שיש לה. והנשים נאמנות בבדיקה.
<h2>דף קו.</h2>
טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. נראה דהני מילי בזמן שיש מעבורת אחרת, שאם לא היה זה משכירו בכך בדמים יקרים היה מוצא בטוב מעבורת אחרת. אבל אם היה אדם צריך לחבירו לדבר אל השלטון, או לדבר אחר שלא היה אדם אחר יכול לעשות בטוב כמו שזה עושה, נותן לו שכרו משלם, ולא סגי ליה בשכר טורחו. ומעשה היה בימי ר"י ששכר אדם את חבירו לעשות לו שליחות, ולא רצה ליתן לו אלא שכר טורחו, וחייבו ר"י ליתן לו שכרו משלם.
חולצין אע"פ שאין מכירין. פירוש יבם ויבמה שבאו לחלוץ חולצין אע"פ שאין מכירין, ולא חיישינן שמא אין זה היבם והיבמה. וכן נזקקין למיאון אע"פ שאין מכירין.
ה"ג רש"י לפיכך אין כותבין גט חליצה. פירוש עדים הרואים החליצה והמיאון אין כותבין להיות בידה לזכות אלא א"כ מכירין שהם יבם ויבמה. והשתא שאין כותבין אלא א"כ מכירין אי נמי לא יבמה הוא לא נפיק חורבה מיניה, דכל כמה דלית להגט חליצה לא נסבי לה, חיישינן לבית דין טועין. אם כתבו לה עדים ראינו שחלצה בפנינו מפלוני ואפי' לא כתבו בו ואישתמודעינוהו חיישינן שמא [וכו']. לפיכך, הואיל ואין חולצין אא"כ מכירין, כותבין גט חליצה. עדים שראו החליצה יכולים לכתוב לה ואע"פ שאין [מכירין. ולא חיישינן] שמא טעו בהלכה זו לומר חולצין אע"פ שאין מכירין וחלצו לה [ממי שאינה] יבמה. כך שיטת רש"י וכן גירסתו. ודוחק הוא לפרש פירושו, דבמילתא קמייתא פרשינן דחיישינן לב"ד טועין דקאי אבי דינא שני, ובמילתא תניינא אנו מפרשין "טועין" דקאי לבית דין ראשון. ועוד קשה דהכא קאמר רבא דלא חיישינן לבית דין טועין, ובפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ח ע"ב] קאמר רבא בהדיא דחיישינן לבית דין טועין. לכך נראה דבמילתא קמייתא גרסינן לא חיישינן לבי"ד טועין, והכי פירושא להכי כותבין ונזקקין לחליצה אע"פ שאין מכירין ולא חיישינן שמא יטעו ב"ד לכתוב "ואישתמודעינוהי", וכשתבוא האשה להנשא ותראה גט חליצה ידקדקו בטוב מדלא כתיב "ואישמודעינוהי" שלא הכירו בי"ד הראשון את היבם והיבמה. ורבא אמר דחיישינן לבית דין טועים שיכתבו "ואישמודעינוהי" אע"פ שלא הכירוהו, ותבוא להנשא לשוק על ידי גט חליצה זה.
<h2>דף קו:</h2>
וירקה מעצמה. ולכך יש להזהר שלא להאכיל לאשה קודם שתחלוץ, דשמא תאכל דברים הרעים שיזקיקוה לרוק בעל כרחה, וכתיב וירקה מעצמה.
